גבריאל פרייל, השיר פרידה: מול השער הפתוח, ומול השער הנעול
פרידה/גבריאל פרייל
היא ישבה ממולי ועיניה
היו חומות מן הקפה
מענות מגופי
עת נסיתי לספר לה
כל הדברים הירקים שלמדתי.
ודאי שלא האזינה להם:
היא היתה כלואה
בכלוב של זריות,
או התהלכה לארך-רחוב
שסרב להתקל
ברחוב אחר.
אולם אני יודע שרגע הוריקו עיניה,
העלו דמוי-גן מתפלל בגשם.
כך כאלו נטל החרבון
מן העמקים החומים
וכוכבים גדולים
שמרו בדרכים
על איזו שלוה קטנה:
היא לא תגיע אלי.
הפרידה היא אחת מחוויות היסוד שאנחנו עוברים כבני אדם, אבל כל פרידה ייחודית בגיבוריה ובנסיבות שלה, ולכן כל שיר שעוסק בה שונה ממשנהו, גם כאשר הם עוסקים באותו נושא.
ובנוגע לפרייל: שירים נמצאים על רצף שבקצה האחד שלו ישנם שירים שקופים, מובנים מאליהם, ובקצה האחר שלו ישנם שירים סתומים ואניגמטיים. כל השירים יכולים להיות יפהפיים ומשובחים, וגם פחות טובים. שירו של פרייל אינו שקוף לחלוטין, כמו שירים אהובים ויפים אחרים, אבל גם אינו סתום ואניגמטי לחלוטין. הוא מובן בחלקו, ובחלקו טעון פענוח. בכל מרכיביו, יש בו עדינות ושקט, ויש בו מוזיקה וריתמוס רכים, שמשרים אווירה ייחודית לפרייל.
כבר מקריאה ראשונה של השיר מתברר לנו שבמרכזו ניצבת אישה – השיר עוסק בצבע עיניה ובהרגשתה, אבל אנו הקוראים לא לומדים על כך מהאישה עצמה, אלא מדברי המשורר המתאר אותה. המשורר מתווך בינינו לבין האישה, וממילא מתעוררת השאלה עד כמה תיווך זה מדייק.
הבית הראשון
קריאת הבית הראשון של השיר מעוררת בנו תחושה חזקה של אי-נוחיות וקושי, ושל נתק וחוסר קשר בין שני גיבורי השיר: המשורר והאישה היושבת מולו. אומנם, כבר משמו של השיר ידענו שהוא עוסק בפרידה, אבל השורות הראשונות שלו מעניקות לידיעה זו תחושה קונקרטית ומקימות לתחייה את המושג המופשט – "פרידה".
ה"תפאורה" הכללית של הסיטואציה – ישיבת גבר ואישה בבית קפה, מעוררת להרף עין אשליה של נינוחות, אך זו נשברת מייד על ידי תיאור מצוקת האישה. בבית הראשון מתוארת סיטואציה שבה מתענה האישה בגלל דבריו וגופו של המשורר. הדמיון הצלילי שבין העינוי לבין עיני האישה המתענות, מעניק משנה תוקף לעוצמתו של העינוי. את העינוי הזה אפשר לפרש בשתי דרכים:
•
עיני האישה התענו בגלל גופו של המשורר, אולי בגלל שפת הגוף שלו שבה הוא ניסה לשכנע אותה לעשות דבר-מה, בניגוד לרצונה;
•
עיני האישה היו מעונות עוד יותר מגופו של המשורר, שגם הוא התענה, אולי בגלל כישלונו לשכנע את האישה להאזין לדברים הירוקים שלמד. כך חש הקורא ביתר חוזקה את העינוי העובר על שני גיבורי השיר.
אנחנו הקוראים איננו יודעים לאשורם מהם הדברים הירוקים שלמד המשורר, אבל אנחנו יכולים להסיק על טיבם, מהקשרם בבית הראשון. צבעם שונה ואולי אף מנוגד לצבען של עיני האישה החומות והמתענות ואם כך, ייתכן כי הדברים הירוקים מתקשרים לבשורה טובה, מרגיעה, שלווה. עם זאת, כיוון שכל התיאור בא מפיו של המשורר, אפשר שאותם דברים נראו למשורר ירוקים, אך הם לא נראו כך לאישה.
אף כי האישה איננה נענית למשורר, הוא אינו מאשים אותה. הוא מסביר לנו, הקוראים, כי אין מדובר בתכונות שלה עצמה אלא בנסיבות חיצוניות שכופות את עצמן עליה. אלה זרויות שיוצרות סביבה כלוב, או רחוב שמסרב להיתקל ברחוב אחר. לרגע נובטת כאן תקווה, שאם האישה תשתחרר מהנסיבות החיצוניות האלה היא תוכל לשמוע את הדברים הירוקים (והטובים) שהמשורר רוצה להשמיע לה, ועוד ייווצר קשר בינה לבין המשורר.
פרייל יוצר כאן חיבור מיוחד בין תיאור סיטואציה קונקרטית של ישיבה לשולחן קפה, לבין תיאור מטפורי של אישה שכלואה בכלוב או הולכת לאורך רחוב. החיבור הזה בין הקונקרטי והמטפורי גורם לבלבול ולעמימות מסוימים בקרב הקורא בגלל הצמידות ביניהם.
אם כן, בבית הראשון נוקט המשורר בשני מהלכים שיריים שגורמים לעמימות בהבנת הקורא את השיר:
•
אולי האישה זרה כשלעצמה, אבל אולי לא, ורק הנסיבות החיצוניות כופות זאת עליה. במקרה כזה, מנצנצת התקווה שאולי יתרחש שינוי במפגש בין המשורר לבין האישה, שינוי שהמשורר מייחל לו;
•
אולי אנחנו נמצאים בסיטואציה קונקרטית שממנה אפשר לצאת למשמעויות מופשטות ואפילו אינטלקטואליות, אבל אולי אנחנו בסיטואציה מטפורית שעיקרה מופשט ואינטלקטואלי.
זאת אף זאת. שני המהלכים האלה יוצרים מעין קרשנדו פואטי בשיר, שבו הציפייה של הקורא נבנית בהדרגה לכיוון פתרון אפשרי, בתקווה שהוא יהיה פתרון חיובי.
הבית השני
התחושה שעוברת בנו כאשר אנחנו קוראים את הבית השני של השיר היא אכן תחושה של הקלת המתח. אבל אליה וקוץ בה – ירידת המתח מגיעה עם טוויסט, עם הפתעה. ההפתעה עוטפת את הבית השני – הבית מתחיל בהפתעה, ומסתיים בהפתעה המתייחסת לשיר כולו. הבית הראשון בונה את הקונפליקט בין המשורר לאישה, את היעדר הקשר ואת האין שביניהם. לעומתו, בבית השני חל שינוי ופוחת מתח זה. כיצד הוא עושה זאת – את זה נראה עכשיו.
השינוי נבנה בהדרגה, לאורך שורות הבית.
שורות 2-1: הבית השני נפתח בשינוי שחל באישה; עיניה החומות הפכו לירוקות. בכך, לכאורה, נוצר חיבור עם המשורר שרצה לספר לה את כל הדברים הירוקים. אולם, יש להיזהר במסקנה זו, משום שפרייל מעניק פירוש ספציפי לכל שיר, לכל סיטואציה ולכן, גם צבע מסוים יכול להתפרש באופן שונה על פי ההקשר שלו בשיר.
ושוב עושה פרייל את החיבור בין הקונקרטי לבין המטפורי – עיני האישה "העלו דמוי-גן מתפלל בגשם". במישור הקונקרטי, אנחנו מנסים להבין מה קרה על פי הדימוי הזה. גן מתפלל בגשם הוא גן ובו עצים רטובים מהגשם, אולי עצים מתנועעים בגשם. אם כך, עיני האישה רטובות, כלומר דומעות ואפילו משדרות איזו תנועה, איזו חיוניות. במישור המטפורי, יש כאן פתיחה של האישה לטבע ולסביבה, המנוגדת למה שמסופר עליה בבית הראשון, שם היא סגורה בכלוב, או בודדה ברחוב שמסרב לפגוש רחוב אחר.
ואולי נפתח פתח של תקוה לחיבור בין המשורר לאישה, אולי הירוק של המשורר נגע בליבה של האישה? אולי חום עיניה היבש הפך לירוק מצמיח ומיטיב?
שורות 4-3: כשאנחנו ממשיכים לקרוא את הבית השני, נכתב בו במפורש ש"ניטל החרבון מן העמקים החומים" – כלומר הטבע מתחיה והופך לרענן. הצבע החום כאן משנה את אופיו; הוא נרטב והחרבון והיובש נעלמים ממנו. אם כך, גבריאל פרייל משנה את משמעות הצבע החום לפי ההקשר – החום יכול לבטא יובש המנוגד לצבע הירוק, אבל הוא יכול גם לבטא התחיות.
אם עד עכשיו ראינו בתיאור הזה מטפורה, אפשר גם לדמיין שהמקור שלו קונקרטי מאוד. בבית הראשון של השיר נכתב שעיניה של האישה היו חומות, ואילו עכשיו הן רטובות, ואז - "כאילו ניטל החרבון מן העמקים החומים". כלומר, העיניים שהן העמקים החומים נרטבו והיובש נעלם מהן.
שורות 7-5: הגן שבגשם והעמקים הרעננים הופכים לחלק מטבע רחב, גדול ועשיר, שהולך יד ביד עם "איזו שלווה קטנה". הטבע וכוכביו הגדולים הוא כמו אימא גדולה, השומרת על - "שלווה קטנה" – כלומר:
•
מעיניה של האישה ניבטת שלווה;
•
אין מדובר בשלווה גדולה או בגאולה, אבל זו עדיין שלווה;
•
הטבע הגדול מתגייס לשמור על השלווה הקטנה, כמו הורים גדולים ששומרים על הילד הקטן. כיוון שמדובר גם בכוכבים, ייתכן שהסיטואציה הקונקרטית המתוארת כאן היא של רדת הלילה תוך כדי ישיבה בבית הקפה, כאשר הלילה מצטרף גם הוא להשפעתו החיובית של הטבע על האישה.
המקום הזה בשיר יכול להזכיר לנו את שירו הקסום של נתן אלתרמן, "עוד חוזר הניגון", שבו מתאר המשורר טבע רחב וגדול ומפגש מיטיב עם היקום, כפי שכתב: ""עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך, וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך, עובר אורח". יש כאן דרך, שמים, גשם, כמו בבית השני בשירו של פרייל.
אנחנו גם יכולים להיזכר בשירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך", אבל שלא כמו אצל ביאליק, שהכוכבים רימו אותו, כאן הכוכבים מיטיבים, כמו היקום המיטיב בשירו של אלתרמן.
פרייל מחבר בין אישה ושלווה גם בשיר אחר שלו:
דברי שכחון ושלווה
לג'ני נ.
אכלתי לחם-ערב עם הנסיך מסיאם, חום הפנים ולבן החיוך.
הוא לבש חגיגיות וענות רוח כעור ראשון לגופו.
דבר כלאחר יד על לונדון וניו-יורק – כפרים גדולים מחסרי
פלאי אמת,
......................................................................................
פתע נשבה רוח מקרן-רחוב, דברה תפלה שמעבר לגשרים,
והבשר נעצב מאד ודמם בעמקיו היעודים,
עת דרך הזגוגית נשפכה שקיעה צפונית, אפרסקית
וראיתי את ג'ני, מפריחה לי כפרי דבריה השלוים.
האם השינוי הגדול באישה שתואר כאן הוא לתמיד? אין לדעת. המשורר כותב שעיניה הוריקו רגע. ייתכן שכעבור רגע תשוב האישה לכלוב הזרויות ותמשיך שלא להאזין לדברי המשורר, אבל לפחות ברגע זה, נדמה לנו, היא מחוברת למשורר.
אלא שעכשיו מגיעה שורת הבית האחרונה, שהיא סיומו של השיר, ועימה הפתעה: "היא לא תגיע אלי". כלומר, כל השינוי שחל באישה בבית השני אינו קשור כלל למשורר ולמאמציו להתחבר אליה. יתר על כן, השינוי הזה מעיד דווקא על היעדר קשר בין האישה לבין המשורר! המתח בשיר נפתר, האישה שניצבת במרכז השיר יוצאת לדרכים ולעולם, אבל היא איננה הולכת אל המשורר אלא הולכת ממנו, ולכן היא לא תגיע אליו!
אנחנו מבינים שהשינוי באישה לא נגרם עקב נסיבות חיצוניות שהשתנו, כי המשורר לא מספר לנו על נסיבות כאלה. כיוון שכך, אנחנו מסיקים שהשינוי הנכסף שקורה לאישה נובע ממנה עצמה, ממקורות נפשיים פנימיים שלה, ולכן השינוי אינו יכול לחבר בינה לבין המשורר, אינו יכול לגרום לה להאזין למשורר ולדברים הירוקים שהוא רצה לספר לה.
יתר על כן, אם בבית הראשון האישה הייתה מעונה בגלל הדברים שהמשורר ניסה לומר לה, הרי שאפשר להסיק שהשלווה הקטנה שהיא הגיעה אליה נובעת מתחושת שחרור שהיא חווה, שחרור מהמאמץ להתחבר למשורר, השלמה שלה עם כך שלא תוכל להתחבר אליו.
כאמור, פרייל אינו מעניק משמעות אוטומטית למושג או לצבע. הליכתה של האישה מהמשורר מעידה על כך שהצבע הירוק בשיר הוא בעל כפל משמעות, והירוק האחד - ירוק עיני האישה, מדגיש את האין וההיעדר שבירוק האחר – הדברים הירוקים שהמשורר למד. יותר מכך – הירוק של המשורר הוא צחיח, הוא אינו יכול להוריק את עיניה החומות של האישה, ואולי אפילו מענה אותה. לעומת זאת, כאמור, הצבע החום שמופיע בבית הראשון קשור לעינוי, ואילו צבע זה מתחיה ונושם בבית השני של השיר.
את אותה דרך כתיבה אפשר לראות בשיר אחר של פרייל, ""שני גוני לובן", מתוך הספר "נר מול כוכבים", שבו הצבע הלבן מסמל שני הפכים: את הזקנה המתבטאת בשיער השיבה של הזקן, ואת המתחדש בדמות השלג היורד.
הישיש בעל הזקן גרף לו שלג במתינות/
ולא עמד על שני גוני הלובן כיתרוהו:/
האחד שנכנס לשערו, השני שלחש לרגליו.
ייתכן שהשינוי הגדול הזה שחל באישה קורה רק לרגע, אבל הוא מאפשר הצצה חטופה למציאות אחרת דרמטית, שמייאשת את המשורר. האישה רוצה דברים ירוקים, אבל אחרים; לא את אלה שהמשורר למד, אלא את אלה האחרים שהיא למדה מחייה! היא פה, אבל ברוחה היא כבר במקום אחר.
השיר שמתחיל בשתי שורות של אשליה – ישיבת גבר ואישה יחדיו לשולחן קפה, מסתיים בפרידה נפשית, שתוביל לפרידה גופנית קונקרטית. על רקע זה, אין פלא ששפת הכתיבה בשיר היא גוף ראשון יחיד, שאינו משתנה ולו לפעם אחת לגוף ראשון רבים. השפה היא של האדם האחד, לא של שניים.
עם זאת, את השורה האחרונה של השיר אפשר לפרש גם בדרך אחרת: המשפט "היא לא תגיע אליי" יכול להתייחס לשלווה שבעיניה של האישה. כלומר, המשורר קובע כי השלווה הזאת לא תגיע אליו. בכל מקרה, השלווה לא תגיע אליו, כי אין קשר בינו לבין האישה, שחשה את אותה שלווה.
כך או כך, השיר של פרייל מבטא שינוי ואולי אפילו ניגוד ועימות בין מצבים שונים, צבעים שונים, זמנים שונים. הבית הראשון מביא איתו את העיר – בית הקפה, הקפה, הרחובות, ואילו הבית השני מביא את הטבע – גשם, עמקים, כוכבים, דרכים. הבית הראשון מבטא מצב ישיבה סטטי, ואילו הבית השני מבטא מצב של תנועה ודינמיות – גשם, מרחבים גדולים של הטבע, הליכה בדרכים (במשתמע פתוחות, שלא כמו הרחוב שבבית הראשון). הבית הראשון מדמה זוגיות שאיננה, ואילו הבית השני כבר קובע זאת בבירור. הבית הראשון מדבר על ניסיון של המשורר להשפיע על האישה בדרך רציונלית ואינטלקטואלית – לספר לה על כל הדברים שהוא למד, ואילו הבית השני מבטא השפעה שפועלת דרך החושים ולא דרך המוח.
ואפילו הצבעים משנים משמעות: החום והירוק בבית הראשון מבטאים מצוקה של האישה, ואילו בבית השני הם משקפים את הטוב שקורה לה.
עם סיום קריאת השיר, אנו הקוראים מוזמנים לפרש אותו בשתי דרכים.
הדרך האחת – אנו יכולים לחוש בתחושת ההשלמה של שני גיבורי השיר. האישה משלימה עם השער שנפתח לה ובו הנפרדות שלה, שכנראה תיקח אותה למחוזות חדשים בחיים, ירוקים, רטובים, שלווים, רחבים, גם אם אין בהם גאולה אלא שלווה קטנה. המשורר, לעומתה, משלים עם השער שננעל בפניו, עם התסכול והתבוסה שלו; הוא, כמו משה רבנו, רואה מנגד את הארץ, אבל אליה לא יבוא. זה המצב, אי אפשר לשנותו, וכל שנותר למשורר הוא לתאר אותו מדויק ככל האפשר, ובאווירת השלמה ופיוס עם מה שאי אפשר להשיג.
הדרך השנייה עצובה יותר – האישה עדיין עומדת מול שער פתוח לחיים משתנים, עם שלווה קטנה ואפשרויות חדשות. המשורר, לעומתה, חש עלבון גדול בהיעדר אותה שלווה קטנה שהאישה זכתה לה. ספק עם ישלים עם המצב, משום תחושתו שהאישה זכתה במשמעות טובה יותר לחייה במחיר היעדר השלווה אצלו, במחיר איונו.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
