תילי פרשנויות נערמים יום יום וכל היום. גרפים מזנקים, ומומחים מזהירים, מבהירים. "יש סיכוי ש..." " הכלכלה קורסת" ועוד. התקשורת יוצרת תבהלה סביב מחסור בנייר טואלט, ביצים וקמח מצות. ויש לצערנו נפטרים שלא עמדו מול האויב החדש.
אך ההתמודדות האמיתית נולדה מהמושג: ריחוק חברתי. הריחוק החברתי הוא ההיפך מהמנטליות הישראלית של דתיים, מסורתיים, חילונים, ערבים. התרבות החברתית בישראל מבוססת במידה רבה על היחד המשפחתי, או החברתי. היא חודרת לכל פינה: מיחידות צה"ל, דרך המסעדות, בתי הכנסת, תלמודי התורה, תנועות הנוער, ועד לתרמילאים בארץ רחוקה.
ולכן, הגזרה של ריחוק וניתוק חברתי היא קשה, הגם שכרגע היא לא הכי מדוברת. מאחר והיא לא צפויה להסתיים במהרה, ההתמודדות אתה תהיה האתגר הבא של החברה, עוד לפני ההתאוששות הכלכלית. ויש גם קשר בין שתיהן. טיפול בחוסן החברתי והאישי הוא צו שעה מיידי, כל עוד יש סגר וריחוק ברמה זו או אחרת. האוירה החברתית בישראל של דחק, לחץ בגלל הבלתי נודע, ועקב מדחסת מידע הפחד וההגזמה הזורמים מכלי התקשורת. להתכנסות בני משפחה ללא אפשרות לצאת, בטווח ארוך יש משמעות של לחצים, תופעות אי סובלנות, סבל נפשי כתוצאה מאובדן החופש. ניקח בחשבון כי באורח חיים רגיל בני המשפחה הישראלית מפוזרים במערכת החינוך, במתנ"סים, בעבודה, בפעילות שעות פנאי. לכן הצעתי היא: בתוך מציאות הריחוק החברתי וחובת הבידוד של חולים, קשישים, מובטלים מאונס, והתלמידים ספונים בביתם – למצוא דרכים יצירתיות שיאווררו את המשפחות או הבודדים. תחושת הדחק גדלה במיוחד בקרב משפחות גדולות בדירות רגילות וקטנות. היא בולטת בחברה החרדית.
דרך אחת, הדורשת התארגנות בקנה מידה לאומי: הוצאת משפחות שלמות גרעיניות אל חיק הטבע, לימי התאווררות. מדוע הפארקים והיערות חסומים? משפחה תצא באופן מבוקר, ברכבה, או ברכב תחבורה מוסדר, אל פינת טבע, חוף ים בקטע מוגדר, טיילת. כל זה תוך ריחוק וניתוק פיזי מהמשפחה האחרת, ובסופו של יום תחזור באותו הרכב. משפחות גדולות יוסעו באוטובוס או מיניבוס, שרובם כרגע מושבתים. הכל בכפוף לתנאי משרד הבריאות, ותוך שיתרכזו בירכתי הרכב. צריך להכיר בחשיבות של זה, לא פחות מהיתרים למפעלים חיוניים. צריך לבנות מסד שליטה על תהליך כזה, כשם שהמדינה ידעה לחלק חבילות מזון למאות אלפי משפחות, או לבנות מרכזי בדיקות. פרויקט כזה ייעשה באמצעות "כרטיס מעבר" שינופק, ותוך הקפדה על אמצעי חיטוי.
דרך שניה, להפעיל את מערכת החינוך ב"מתכונת קורונה" . בבניני הענק של בתי הספר הסגורים כרגע , ניתן לייצר ריחוק רב בין תלמיד לתלמיד, ולבנות מערכת שעות "רזה" כך שארבעה חמישה תלמידים בכיתת 50 מטר רבועים יוכלו לפגוש מורה או מחנך ולא בזום. לנצל מתקני ספורט. לזכות בשיחות אישיות עם צוות טיפולי, פנים אל פנים, ולא דרך מסכים. זה נחוץ מבחינה לימודית, מבחינה נפשית, ובעיקר מבחינת הקשר האנושי בין התלמידים ומוריהם.
המתנ"סים, המועדונים – סגורים. למה? ניתן לזמן אליהם תושבי הקהילה, תחת שליטה מספרית ושמירת ריחוק. לפתוח חוגים, פעילויות הפגה ואמנויות. עשרות אלפי מדריכים, אנשי תנועות הנוער, מנחים, נגנים- מובטלים. הזרמת מימון לעבודה שלהם- תהווה תמיכה בשכבה חיונית לחוסן החברתי. גם כאן- רשויות יכולות לבנות מנגנון פיקוח שישמור על כללי הזהירות הבריאותיים. כן. גם קשישים שאינם חולים יכולים להנות מיציאה מבוקרת אל המרחב.
בתי הכנסת יכולים להיפתח תחת אותו המתכון. מאות ישיבות פרוסות ברחבי הארץ, ויש לרובן מעונות העומדים ריקים. במחזורים, מספר קטן של תלמידי ותלמידות של המוסדות הללו, יוכלו לדלל את הצפיפות במשפחה, ולשהות יומיים או שלושה במתקנים ריקים כרגע, ולקבל הנחיה וליווי תורני.
יש פוטנציאל גדול של מרחבים בנויים ומוסדות שאינם משתתפים בקונצפציה של הסגר ובידוד. בהישג יד מתקני ספורט פתוחים, כולל איצטדיונים, שביל ישראל. יש כוח אדם המשווע לתעסוקה. בכל התרחישים העתידיים מדברים על שני כיוונים: בריאותי וכלכלי. על התרחיש הפסיכולוגי חברתי – לא מדברים. גם לא באפשרות שמדיניות בידוד תמשיך זמן רב. צריך לצאת מהפאראדיגמה שהדירה היא המרחב היחיד בו ניתן לקיים בידוד וריחוק חברתי. זה דורש תכנון, ארגון, משאבים – ובאופן לא צפוי, זה גם חלק מהנעת גלגלי המשק הישראלי.
התפרסם באונו NEWS , ערב חג הפסח, תש"ף
תחקירן ויועץ אקדמי אסטרטגי
