המשורר אלי אליהו, והשיר "השיבה": מהו כוחה של השירה?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

המשורר אלי אליהו, והשיר "השיבה": מהו כוחה של השירה? 

מאת    [ 01/04/2020 ]
מילים במאמר: 2249   [ נצפה 360 פעמים ]

 
 

 

 

המשורר אלי אליהו, והשיר "השיבה": מהו כוחה של השירה?

 

כעת אני יכול לשוב לעיר הזאת. שם שפכו

השמים על ראשי אשפת כוכבים, שם נרמסה

הלבנה תחת שעטת העננים. האם ייפתחו

לי הדלתות? האם ינוע הזמן על צירו?

 

כעת אני יכול לשוב לעיר הזאת. פנסים

מהססים יאירו את הכביש וקורי הזיכרונות

יימתחו כמלכודת עכביש.

 

רחובות טפלים – אני

מאמין בכם. השירים שלי כיסו עליכם

כמו אזוב. בתי רפאים – אני

מעלה אתכם באוב. מחלונותיכם

שלשלתי חבלי מילים

לברוח. אנא

בכוח.

 

המשורר אלי אליהו אינו מפורסם כגדולי השירה במאה ה-20 דוגמת אלתרמן ואברהם בן יצחק, זך ואבידן, ואף לא כמו משוררים גדולים החיים כאן עימנו. עדיין, בן 51, הוא כובש בבטחה את דרכו כאחד המשוררים הטובים והעמוקים בימינו. 

פענוח השיר מתחיל כבר בשמו, השיבה. מילה זו היא מילה טעונה והיא לוקחת אותנו למקומות שונים, ולרגשות שונים. במקרים רבים נקשרת מילה זו לבית, כלומר השיבה היא השיבה הביתה. אבל מה פירושן של מילים אלה? אם מדובר בבית, האם מדובר בהתרחקות ארוכה ממנו שמסתיימת עכשיו עם החזרה אליו? האם מדובר על תקופה ארוכה של ריחוק וקור שמסתיימת עכשיו בשיבה למעטפת חמה ומכילה או להפך, למשהו שאכזב וקלקל בעבר? ואולי מדובר בשני המצבים ובשתי המשמעויות גם יחד?

מוטיב השיבה הביתה הוא מוטיב ידוע בספרות, והוא עוסק בשיבה של הגיבור לביתו ולאשתו לאחר שנים רבות של היעדרות. לעיתים מדובר בשיבה פיזית, ולעיתים מדובר בשיבה רוחנית. הרבה פעמים מתלוות לשיבה תחושת כישלון, או תובנה מאוחרת של הגיבור לגבי יחסיו עם הסובבים אותו ועם משפחתו.

יצירה מכוננת בספרות העולמית היא "האודיסיאה", שבה הגיבור אודיסאוס שב הביתה אל אשתו פנלופה. ב"אודיסיאה" השיבה חיובית, ומבטאת את הנאמנות של שניהם זה לזו. יצירות אחרות העוסקות במוטיב השיבה הביתה הן הסיפור הקצר "פרנהיים" והספר "אורח נטה ללון" של עגנון, והספר "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס המתכתב עם האודיסאה. עוד ספרים הם "פר גינט" של איבסן שבו יוצא הגיבור למסע בעוד אשתו סולוויג מחכה לו בנאמנות בבית, ו"השיבה הביתה" של אנה אנקוויסט, העוסק בקפטן קוק שנעדר מביתו שנים רבות בעוד אשתו אליזבת נשארת מאחור.

 

                                                     הבית הראשון בשיר

 

הבית הראשון מעביר לקורא תחושה של המשורר על אודות הזמן שחלף ועל שיבת המשורר אל עירו ואל עברו הטעון.

מה קרה אז, באותו עבר?

העבר הזה מכיל בתוכו שני מצבים שונים ואף מנוגדים. האחד טוב וחיובי, ואילו השני הוא שלילי ואולי גם מדכא ואלים.

מהצד החיובי ישנם כוכבים ולבנה, שמתקשרים ברגשותינו לתחושות של יופי וגעגוע ושל בית וחום, דוגמת שיר הילדים היפהפה "לילה לילה מסתכלת הלבנה, בפרחים אשר הנצו בגינה".

ואילו מהצד השלילי, בית השיר מלא במילים ופעלים אלימים כמו "אשפה (אשפת כוכבים), נרמסה, שעטה". מצבור המילים האלה יוצר בקרב הקורא תחושה של קושי ועצב, הנקשרים למה שקרה בעיר הזאת מזמן, משהו שרמס והרס חלומות ותקוות. אשפת הכוכבים יכולה לרמז גם על אשפת חיצים, כלומר הכוכבים מכאיבים כחיצים. מדובר גם בשיבה לעיר "הזאת", העיר הספציפית הזאת ולא כל עיר שהיא. בזיכרון הקורא עולה עכשיו שירו היפה של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" (1905) שבו הכוכבים, הנעורים והאהבה אכזבו אותו ונעלמו מחייו: "הכוכבים רימו אותי, היה חלום גם הוא עבר", "אומרים יש נעורים בעולם, היכן הם נעורי?", "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?".

הבית הראשון של השיר מסתיים בשאלה האם תיפתחנה הדלתות וינוע הזמן. משאלה זו אפשר להסיק שבעברו של המשורר הדלתות היו סגורות והזמן לא נע על צירו. מתוארת כאן חוויה רגרסיבית של תינוק/ילד, חוויה ילדית של ייאוש וחוסר תקוה שמשהו ישתנה אי-פעם, חוויה של ילד שעבורו הזמן קפא והותיר אותו חשוף ופגיע מאוד.   

ועל רקע העבר המייאש, המשורר שואל/מקווה למשהו אחר. בצד העבר הקשה והטראומטי מתקיימת תקווה מהוססת לשינוי חיובי, ושיבה של המשורר לעירו עם תקווה לפתיחת דלתות.

המשורר גם יוצר בסוף הבית הקבלה בין דלתות לבין הזמן. הדלתות הן מטפורה לפתיחה והתחלה חדשה, אבל במציאות הן גם תלויות על ציר, ואילו הזמן הוא מושג מופשט אך בשיר הוא גם משהו הדומה לדלת, כי הוא נע על צירו. כלומר, אולי ההווה הזה המבטא תנועה של הזמן מהעבר אל העכשיו, ההווה הזה יהיה צוהר ודלת לתקווה ופתיחה חדשה טובה.

ואולי גם בפתיחה זו גלום כאב? למילה ציר כמה משמעויות בעברית, ובהן הכאב; אנו אומרים "צירי לידה", כלומר כאבים הכרוכים בלידה. האם התפתחות חדשה שכזו תלווה בכאב?

 

                      ועדיין נשאלת השאלה, למה המשורר כותב: "כעת אני יכול לשוב לעיר הזאת"? מדוע כעת ולא קודם לכן?

 

                                                                    הבית השני

 

הבית השני ממשיך את הטון והמסר והאווירה של הבית הראשון, שיש בהם תקווה ואיומים גם יחד.

הוא מתחיל כמו הבית הראשון באותו משפט של תקווה וחיוב: "כעת אני יכול לשוב לעיר הזאת", אבל מיד ממשיך עם משפטים המתארים מציאות בעייתית, לא פשוטה ואפילו מסוכנת. אם יש אור בעיר הרי שהוא אור מהוסס, לא בטוח ולא יציב: "פנסים מהססים יאירו את הכביש". וגרוע מכך: "קורי הזיכרונות יימתחו כמלכודת עכביש". המשורר מזהיר אותנו מפני האפשרות שזיכרונות העבר הקשים יגברו על התקווה בהווה. אכן, עכשיו אני יכול לשוב לעיר, אבל מה יקרה באמת כשאשוב אליה, עמוס בכל המטענים השליליים של העבר, שבגללם עזבתי/ברחתי מהעיר בעבר? מה שיקרה הוא שהזיכרונות יהפכו למלכודת מוות, כמו שקורי העכביש הם מלכודת מוות לטרפו. איום זה מחריף משום הדמיון הצלילי בין שתי המילים "כביש" ו"עכביש", ההופך את הכביש הניטרלי למשהו מפחיד ומסוכן.

אכן, אני המשורר שב לעירי עם תקווה, אבל מה שיקרה הוא שאני אירמס תחת שעטת הזיכרונות ואקבר תחת אשפת הכוכבים. התקווה תהפוך לאשפה מלכלכת ומבזה, ותשיב אותי למקום הגרוע מאוד שהייתי בו בעבר.

הבתים הראשון והשני מתארים מציאות פיזית אובייקטיבית וגם מציאות מנטלית של הגיבור, הצובעת את המציאות הפיזית בצבעים שחורים וקודרים ובסך הכול, התחושה איננה טובה. אם הבית הראשון הסתיים בשאלה של תקווה, הרי שהבית השני מסתיים בנבואת לב רעה.

 

ולכן שוב נשאלת השאלה, למה "כעת אני יכול לשוב לעיר הזאת"? מדוע עכשיו ולא קודם לכן?

 

בית שלישי ואחרון

 

במבט ראשון, צורתו של הבית השלישי שונה מזו של שני הבתים הקודמים: הוא הארוך מכול הבתים – יש בו שבע שורות. כמו כן, מבחינה גרפית, הוא הולך ומתקצר מהאמצע: משורה בת ארבע מילים הוא ממשיך לשורה בת שלוש מילים, לשורה בת שתי מילים ולבסוף לשורה אחרונה עם מילה אחת.

הבית השלישי, כקודמיו, נפתח באמביוולנציה ובתחושה דו-משמעית. המילים הראשונות הן "רחובות טפלים", המסיגות את הקורא אחורנית. לעומת התקווה המהוססת המובעת בשני הבתים הקודמים, המשורר שב אל רחובות טפלים, חסרי טעם וחסרי משמעות. אולי אין ברחובות כאב, אבל גם אין בהם נפח ומשמעות.

וכדי להדגיש זאת, המילה "אני" חותמת את השורה הראשונה של הבית. המשורר כאילו אומר שגם הוא טפל כמו הרחובות, גם הוא אינו מביא עכשיו אליהם ולעיר איזה מילוי, איזה נפח ומשמעות. אבל ישנה כאן אמירה חזקה יותר. לראשונה בשיר, המשורר מקבל עליו אחריות לעברו הקשה. גם הוא, כמו העיר, טפל ובעייתי, גם הוא תרם למציאות הקשה שאיתה התמודד בעבר ומתמודד עכשיו בשובו אל עירו.

אבל מיד ובאותה נשימה הוא מבצע פסיחה שממשיכה את המשפט לשורה השנייה ומשנה את משמעותו, כך שהוא נקרא כך: "רחובות טפלים – אני מאמין בכם". המשורר כותב שהוא מאמין ברחובות האלה וכך, מרחובות חסרי משמעות הם הופכים פתאום לרחובות שיש בהם מילוי ועוצמה, לרחובות שמאמינים בהם. בשפה העברית, אמונה מתחברת לאמון, לאמירת אמן, לנאמן – הרחובות ראויים לאמון, המשורר נאמן להם והוא אומר אמן ומאשרר את קיומם.  

 

אם כן, למה מתכוון המשורר כשהוא אומר שהוא מאמין ברחובות הטפלים? באיזו אמונה מדובר? 

 

אנחנו ממשיכים לקרוא את הבית השלישי. המשורר מונה שורת אירועים ופעולות שהצליחו לנטרל את ההשפעה הכאובה של העבר. הוא מציין את השירים ואת חבלי המילים שאפשרו לכסות על העבר ולברוח ממנו, ואולי גם הצליחו להקים לתחייה את העבר בדרך של מגיה ושל קסם, כפי שהוא כותב – "אני מעלה אתכם באוב". ושוב, כמו בשורה של הרחובות הטפלים, גם בשורה השלישית של השיר, בתי הרפאים הם "אני", המשורר שותף לאווירת הרפאים, הוא תרם לה וגרם לה להתקיים.

ההעלאה באוב מזכירה לנו את שאול המלך בשעותיו הטרגיות האחרונות לפני מותו בקרב בעמק יזרעאל נגד הפלישתים. שאול העלה באוב את דמותו של שמואל הנביא אך המעשה רק ייאש את שאול וקירב את מותו. לא כן המשורר בשיר. מעשה ההעלאה באוב והזיכרונות הכאובים הם חלק מעצמיותו של המשורר, חלק אינטגרלי ממנו, ובכך שהמשורר נפתח אליהם הוא מאפשר לעצמו פיוס עם עצמו ועם עברו, תוך שהוא נמלט מהמשמעות המקורית השלילית של עברו.

 

אם כן, מה מספר לנו המשורר בבית השלישי?

 

המשורר אינו משנה את המציאות הכאובה של עברו, אבל גורם למטמורפוזה חיובית שלה.

ראשית, הוא עושה זאת בכך שהוא מקבל אחריות על עברו, וכאן משמעותית המילה "אני" שמופיעה פעמיים בבית השלישי. למילה "אני" ישנן שתי משמעויות, המציגות את המשורר באופן מורכב. מצד אחד, הוא יציר אותו עבר כואב, בזוי וטפל, הוא הרחובות הטפלים ובתי הרפאים, והשלילי אינו מצוי רק מחוצה לו, ברחובות ובעיר, אלא גם בו עצמו. הוא עצמו שותף לחלק השלילי שבעברו, וגם הוא תרם להיווצרותו.

אבל מצד שני, למשורר היכולת והאומץ גם למצוא את הבר בתוך המוץ, למצוא את הפנינה בתוך הבוץ ולהיחלץ מעברו המושך אותו למטה. זאת באמצעות השירה, באמצעות המילים, שהן כמו חבלים שבאמצעותם הוא נמלט מהחלונות, כמו יפהפייה הנמלטת ממגדל כלא. המילים של השירה, חבלי המילים, מעניקות לעלילה ממד של קסם ושל כישוף, כמו סיפורי האגדות ההם על אודות היפהפייה הכלואה במגדל שהאביר מציל אותה, אלא שכאן המשורר הוא היפהפייה והאביר גם יחד. הוא הכלוא והוא המציל. מרכיב זה בעלילה גם מעניק לה פיוט ויופי, אסתטיקה וחן, בדמותה של היפהפייה, בדמותם של סיפורי האגדה, וכאילו אומר לקורא שגם בעבר הקשה אי-אז בילדות היה גלום יופי, שבבגרותו של המשורר יצא מן הכוח אל הפועל בדמות שירים.  

 

המשורר עוסק כאן בארס פואטיקה, כותב שיר על משמעותה של השירה, על מעשיה ועל כוחה.

 

השירה יוצאת מתוך הכאוב, הקשה והשלילי. היא לא באה מבחוץ, מעולם נקי ונטול שריטה, אלא להפך. ולכן הרחובות הטפלים ובתי הרפאים הם המשורר עצמו, הם ה"אני". ולכן הוא גם פוחד מאוד שהם והזיכרונות הכרוכים בהם ילכדו ויהרגו אותו כמו היו מלכודת עכביש.

אבל באותו זמן, אותו משורר עצמו יכול לחלץ את עצמו מהסיטואציה הקשה הזו בעזרת השירה. המשורר משתמש בכשפיה של השירה, בעזרתה הוא מעלה באוב את הזיכרונות ואת בתי הרפאים ומחלץ מהם עולם של מכשפים, יפהפיות ומגדלים ובכך הוא נוטל את עוקץ הרעל של העכביש, של הזיכרונות. סיפורו בשיר של המשורר הוא כצמח הלוטוס והמשמעות שהבודהיזם מייחס לו. כמו שפרח הלוטוס צומח מהביצה המזוהמת ופורח באצילות ובטוהר, כך האדם יכול לצאת ממקומות אפלים בחייו ולהגיע לחיים של אור, וזאת בעזרתה של השירה.

ומשום כך המשורר פותח את שני הבתים הראשונים בשיר באמירה ש"כעת אני יכול לשוב לעיר הזאת". הדגש כאן הוא על שלוש המילים "כעת, שיבה והזאת". המשורר שב עכשיו אל העיר ולא קודם לכן, משום שלאחר פרק חיים ארוך הוא מצא בתוכו את המילים ואת השירה שמאפשרים לו זאת. וחשוב לו לשוב דווקא אל העיר הזאת ולא לעיר אחרת שהיא נקייה מזיכרונות וכאבים. המשורר החמוש בשירים יכול לשוב ולסגור מעגל דווקא היכן שנפצע ודימם, כי הוא בטוח עכשיו ביכולתו לא רק לברוח מהכאב בעזרת השירים, כפי שעשה בעבר ("שלשלתי חבלי מילים לברוח"), אלא גם לעמוד מול הכאב ולהתעמת איתו. זו האמונה בו עצמו, שהוא מודע לה וכותב עליה בתחילתו של הבית השלישי.    

והוא גם מאמין ברחובות הטפלים. כי הרחובות האלה אינם משהו שחיצוני לגמרי לו, אלא הוא חלק מהם. הרחובות הטפלים בעצם אינם רק טפלים, אלא גם מכילים משהו משמעותי ממנו עצמו, ולכן הוא מאמין בהם, משום שהוא למד להאמין בעצמו.

אין זה מקרה שהשיר כלול בספר השירים של אליהו, "איגרת אל הילדים". גם הציטוט המופיע בתחילת הספר, מתוך האיגרת אל הקורינתים שבברית החדשה, עוסק בילדים/עוללים, אך בסופו של הציטוט נאמר כי "וכאשר הייתי לאיש הסירותי דברי העולל". שירו של המשורר פונה לתינוקות ולילדים בבשורת נחמה: דעו שאפשר להיחלץ ולו באופן חלקי מכלא הייאוש וחוסר המוצא של הילדות; בבגרותנו אנו יכולים לברוח מהכלא בעזרת מה שרכשנו במהלך חיינו.

 

                  אבל עדיין אנו כקוראים לא עמדנו על כוליותם של השירים. ראינו כאן את כוחם, ועלינו להבחין גם בחולשתם.

 

השיר מסתיים בשתי המילים החזקות: "אנא בכוח", מילים המזכירות את הפיוט הנאמר בתפילת שחרית ובחלק מהקהילות גם בשבת, ואשר התפרסם בתקופה האחרונה בזכות לחנו היפה של עובדיה חממה.  

 

אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה,  קבל רינת עמך, שגבנו, טהרנו נורא...שוועתנו קבל ושמע צעקתנו

 

המילים "אנא בכוח" הן אוקסימורון: ישנה בקשה לכוח, אבל היא נעשית ברכות ובעדינות, במילה העדינה "אנא". השירים אולי גואלים מזיכרונות כואבים, אבל הם גם כמו אזוב – צמח המבטא חולשה ומסכנות ("אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר"). אם הלוטוס מפואר ואצילי, האזוב הוא היפוכו. אם הרחובות טפלים, אין בכוחו של האזוב המכסה אותם לבטל את כוחם השלילי, ואם יש חלק מורבידי בבית השלישי – בתי רפאים והעלאה באוב, ייתכן שהאזוב וחבלי המילים אינם מבטיחים ישועה.

ולכן המשורר מתחנן לכוח, שמא הבריחה מהכלא לא צלחה, לא הושלמה עדיין, שמא כוחה של הבריחה לא הספיק. עדיין נותרו בתי הרפאים והזיכרונות המושכים למטה, למלכודת העכביש. ועל כן "קבל רינת עמך" – יש מקום לרינה ושירה, אבל "שמע צעקתנו" – כי השירה מוגבלת בכוחה ונותרה מצוקה.

הבית השלישי והשיר כולו מסתיים במילה "בכוח" – זו שוועת הילד/המבוגר שהלך חלק מהדרך לשחרור אך לא מצא בעצמו את הכוח לסיים אותה. לכן הוא מחכה להצלה האלימה, שתשמש משקל נגד הולם לאלימות השעטה והרמיסה שבבית הראשון של השיר, אלימות העבר האפל. המשורר הצליח, וגם לא הצליח להיחלץ מעברו. השיר מרבה בשבח השירה, אך גם בהמעטת ערכה, כולה אזוב בלבד. בשיר ניכר צירוף של כוחה של השירה ושל כוחו של האיש המבוגר שנחלץ מאימי הילדות, עם שבריריות הילד הכואב שנזקק למישהו אחר שיציל אותו, כי אין בכוחו לבד לגאול את עצמו מעברו, ומעצמו הוא, השותף לעבר זה.

תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב