מה לסבל וחירות האדם – ולחכם הזן דוגן, למשורר נתן זך ולמנהיג ברל כצנלסון?
תכופות אומרים כי אנשים בעלי תבונה רבה דומים בחשיבה שלהם. אפשר לשנות מעט אמרה זו ולומר כי לאנשים בעלי תבונה רבה יש תפיסת מציאות דומה. אמרה זו רלוונטית לשלושה אישים אשר חרף השוני ביניהם חלקו תפיסת מציאות מורכבת שדחתה חלוקה דו-ממדית של המציאות, בבחינת או שחור או לבן. שלושתם היו אנשים דעתנים בעלי תפיסה ערכית מוצקה וברורה, אבל זו לא מנעה מהם לאמץ מבט רב-פנים על המציאות.
חכם הזן-בודהיזם היפני, דוגן (1253-1200) הוא המוקדם שבשלושת האישים. דוגן הורה כי לחיות נכון פירושו להישאר עם המציאות והעולם כפי שהם, עם שלל התופעות השמחות והמצערות שבהם ועם טבע ההשתנות המתמדת שלהן. השתנות וגיוון אלה משמעותם שלאחר תופעה בא היפוכה, והיפוכה שב והופך לתופעה שקדמה לו, כך שהמציאות איננה דו-ממדית אלא רב-ממדית ומרובת תופעות, המשפיעות זו על זו. זאת ועוד. אותה התעוררות מפורסמת המצויה בבודהיזם - הנירוונה, אין פירושה על פי דוגן היעדר מוחלט של סבל, אלא פירושה להכיר בחסר ובסבל, ובכך להביט אל העולם בפיכחון ולא בעיוורון.
כל בני האדם והתופעות בעולם מתהווים בזיקה זה לזה (הלוא היא תפיסת ההתהוות המותנית), וההכרה בכך מעניקה לאדם את החירות והשחרור. כאשר האדם יוצא מגבולות עצמו אל העולם הוא מצליח לרגע לאיין אותם, ואז הוא הופך לבן חורין.
תפיסה זו מבטאת מבט מורכב על האדם, במובן זה שהוא מקור הלימוד של עצמו ומקור האמת של עצמו, ולא האחרים, ובאותו זמן משמעות חייו מתממשת בקשר האינטנסיבי שלו עם האחרים, ובביטול עצמו. הכרה זו מעודדת את האדם לאמץ מבט חומל על בני האדם, השותפים כולם לנחת ולסבל, ואף לחפש ולבנות קשר איתם.
700 שנים אחרי דוגן חי ופעל ברל כצנלסון (1944-1887), אשר יחד עם בן גוריון הנהיג את הזרם המרכזי של היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי. כמדינאי ופוליטיקאי היו לברל דעות מוצקות באשר למדיניות הרצויה ליהודי ארץ ישראל ובאותו זמן, כמנהיג וכאיש רוח, גם הביט על המציאות בעיניים מורכבות וחומלות, המציבות סימני שאלה.
בכינוס מדריכי נוער בב' בתמוז ת"ש (1940), הציג ברל את תפיסתו בנוגע לחינוך בני נוער בנאומו/מאמרו המכונן "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". והנה, אותו מורה הדור, אשר הנהיג מאבק אידיאולוגי סוציאליסטי נחרץ נגד יריביו מקרב המחנה היהודי, ונגד אויבי העם היהודי מבחוץ, ואשר אליו נשאו את עיניהם בני דורו כדי שיתיר את ספקותיהם, לא התבייש לומר כי הוא נבוך וכי מחנהו נדרש לבדק בית. "כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות...הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות...האמת שבנפש קודמת לאמונה...ומה בצע ב'אני מאמין' אם האדם כוזב?"...
במובן זה, העדיף ברל את האמת המורכבת על פני האמונה, ואת האמת על פני הונאה עצמית (הטיח, כדבריו) המתרצת לחלוטין את האידאולוגיה שמאמינים בה. ומהי האמת? זו המנוגדת להונאה הלאומית היהודית, אשר לה שותפים לפעמים גם בני מחנהו של ברל. על פי ברל, הונאה זו התבטאה בהערצת הכוח באשר הוא כוח, בזלזול בחלש משום תבוסתו ובבידול היהודי מהעולם. ברל חייב את פריצת הגבולות של העצמי הלאומי היהודי אל עבר האוניברסלי, וראה בזיקה בין הלאום היהודי לבין הגויים מרכיב משמעותי בחיים ראויים.
כדבריו במאמר: "דרכנו לעצמאות ולחירות היא לא דרך ההתבטלות מפני העולם שמחוץ לנו ולא דרך ההתבדלות הימנו". ועוד: "הציונות לא הייתה קמה – ולא תקום – בעולם שכופר בצדק ובמשפט ובחירות לכל הנברא בצלם. והיא לא תתכחש לערכי-אדם אלה, כי בכך היא מוציאה גזר-דינה על עצמה...ידענו חילוקי דעות על פתרונות פוליטיים אך מעולם לא ידענו חילוקי דעות כל-שהם על חובת היחס ההוגן והצודק לכל הנברא בצלם, לבן-כל-עם. זה היה והנהו מיסודי-היסודות, מנכסי-צאן-ברזל שלנו...".
המשורר הישראלי נתן זך (1930- ) עשה לו שם כאחד מחשובי המשוררים בתקופתנו, בצד היותו מבקר שירה שהגדיר מחדש את נורמות השירה הראויה והמדויקת. מקומו המרכזי בסצנה השירית בישראל ובעולם מתקיים בד בבד עם עמדתו המורכבת כלפי מציאות החיים, ואת זו ביטא בשירו "דנטס, לא".
בשיר משתמש זך בסיפור על דנטס, הוא הרוזן ממונטה כריסטו, כדי להציג עמדה זו. דנטס, כידוע, נכלא לשנים רבות ואיבד את אהובתו על לא עוול בכפו, ולאחר שברח מכלאו הקדיש את חייו לנקמה באויביו, ועשה זאת בהצלחה רבה. במהלך השיר, המשורר/דובר מפציר בדנטס בנחישות ובעקביות שלא לממש את מה שהוא מתכוון לעשות, ומההקשר אפשר להבין שהוא מפציר בדנטס שלא להקדיש את חייו לנקמה.
לדברי המשורר, דנטס משלה את עצמו כי עושרו והצלחתו לנקום יעניקו משמעות של ממש לחייו, ומציע לדנטס חלופה לכך. בחלופה זו אין אושר או פתרון ממשי לסבל העצום שסבל דנטס, אלא מעט קשר ממשי וחם עם הזולת ומעט מגע והשתהות עם הסבל הקיומי של האדם אשר בהם, מסתבר, טמונה משמעות החיים. מה שמעניק משמעות כלשהי לחיינו הוא החיבור בין החסר והסבל בחיים וההכרה בהיעדר משמעות ממשית להם, לבין היכולת ליצור קשר חם עם בני מיננו. כלומר, זך מציע לכולנו פתרון שנחמתו מועטה אבל הוא משמעותי, משום שהוא אמיתי ואינו מזויף. כך זוכה האדם למשמעות ולחירות, במקום להישאר אסור בכלא תודעתו המתעתעת, המוצאת משמעות במקום שהיא איננה.
אם כן, שלושת האישים דלעיל היו שותפים לתפיסת חירות וסבל דומה. שלושתם האמינו כי המציאות איננה גן של ורדים וכי אי אפשר לברוח מייסוריה, וכי דווקא השהייה עם הכאב מאפשרת קיום שלם וחופשי יותר, ומונעת הונאה ורמייה עצמית. עבור שלושתם, הקיום האנושי בן החורין מתממש בזיקה החומלת שבין בני האדם וזו מעניקה משמעות, חיות וחום לחייהם. זיקה זו היא חומלת, דווקא משום שהיא מודעת לסבל האינהרנטי בחיי אנוש: שלושתם הכירו בכך שמרכיב הסבל בחיים הופך אותם לטרגיים כי אי אפשר לסלק אותו מהם לחלוטין, אבל עדיין ישנה נחמה כזו או אחרת בזיקה החמה המתקיימת בין בני האדם.
כך בדבריו של דוגן על עצמיות האדם ועל קשריו עם זולתו, כך בדבריו של ברל על חובת היחס ההוגן לכל בן עם ולכל הנברא בצלם, וכך בהפצרתו של המשורר לדנטס בשירו של זך. ברל הוסיף לתפיסה זו מרכיב ייחודי משלו, ולהתמקדות באינדיבידואל המופיעה גם אצל דוגן וזך הוא הוסיף את הממד הלאומי, המעשיר ומעניק עוד חירות ומשמעות לחייו של האינדיבידואל היהודי.
והערה לסיום – ישנם בינינו המכחישים את השפעת הגומלין המכרעת בין בני האדם והתופעות בעולם. אולי מגפת הקורונה הפוקדת עתה את העולם ממחישה לכולנו עד כמה גורלנו מושפע מבני אדם אחרים, ומתופעות אחרות בעולם דוגמת הקורונה.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
