אדרת לתפארת? מה הקשר בין אליהו הנביא, ישו, בודהיזם, גוגול ונתן זך?
בני אדם השתמשו משחר ההיסטוריה בבגדיהם לא רק כדי להחם את גופם ולכסות את עירומם, אלא גם כדי לממש מטרות נוספות, בהן הצורך להרשים את זולתם, לבסס מנהיגות ולבטא רעיונות רוחניים מופשטים. בין הבגדים האלה בולטת האדרת או הגלימה – אותו מעיל עליון ומהודר שלעיתים קרובות לובשים אותו בני מעלה, בהם מנהיגים פוליטיים ורוחניים, וכן פרקליטים המכבדים בכך את בית המשפט.
האדרת על תפקידיה השונים שבה והופיעה בהיסטוריה האנושית, ובאורח מעניין ואולי בלתי צפוי היא משחקת תפקיד חשוב במקורות היהודיים, במקורות הנוצריים, בבודהיזם, בספרות הכללית ובשירה העברית.
אליהו הנביא לבש אדרת, וזו נקשרה לשני מעשים חשובים שעשה. במעשה האחד היכה בה את מימי נהר הירדן וכך חצה אותו ברגליו, ובמעשה האחר השליך את האדרת לאלישע, ובכך הסמיך אותו ליורשו כנביא (מלכים א יט, יט; מלכים ב ב, ח). לאחר שאליהו עלה ברכב אש השמיימה, אלישע עשה כמעשה אליהו והיכה באדרת את מימי הירדן, וכך עבר לצידו האחר של הנהר (מלכים ב ב, יד). כלומר, לאדרתו של אליהו הנביא יכולת ניסית, ובמובן זה היא הייתה חפץ קונקרטי המשנה מציאות.
האדרת נזכרת גם בספר יונה. כאשר יונה הנביא מבשר לתושבי העיר נינוה כי עוד 40 יום ועירם נהפכת, מלכם מסיר את אדרתו מעליו וקורא לכולם לשוב מחטאיהם ולחזור בתשובה (יונה ג, ו). כאן מבטאת האדרת, מחד גיסא, את תפארתו של המלך ומאידך גיסא, את הוויתור עליה לטובת אימוץ תהליך דתי-רוחני שיש בו מהענווה ומנמיכות הרוח.
האדרת גם נזכרת במקרא במרומז, כאשר מתואר האל היושב על כיסא בהיכל הקודש בעת קידושו של ישעיהו לנביא, "ושוליו מלאים את ההיכל" (ישעיהו ו, א). במקרה זה, לאדרת המרומזת משמעות דתית קדושה, והיא מבטאת את תפארתו וקדושתו של האל.
האדרת מוסיפה ומופיעה במקורות הנוצריים, המאוחרים למקרא. בברית החדשה (הבשורה על פי מרקוס ה, 34-25), מסופר על אישה חולה שנרפאה כאשר נגעה בבגדו של ישו, כלומר, לאדרת של ישו היו כוחות ריפוי מיסטיים.
לאדרת/הגלימה מקום חשוב גם בתורתו של חכם הזן-בודהיזם היפני הגדול דוגן זנג'י בן המאה ה-13 (1253-1200). דוגן ייסד ביפן את מנזר האייהייג'י ושם הורה את תורתו, שבה שילב את "מזמור הגלימה", מזמור שלמד בסין אצל מורה הזן רו-ג'ינג. ואלה מילותיו של המזמור:
בגד השחרור הגדול
גלימת שדה סגולה חסרת צורה
עוטף עצמי בתורתו של בודהה
מעביר הלאה את כול הבריות.
כמו במקורות היהודיים והנוצריים שקדמו לו, אף דוגן העניק כאן לגלימה הקונקרטית משמעות שמעבר לה. גלימה זו נקשרת לשחרור גדול ולתורת הבודהה, והיא מאפשרת למי שלובש אותה לחיות חיי ערך עבור עצמו ועבור זולתו. ואפשר שכל זה מתקיים בזכות נגיעת הגלימה בגוף, שהיא נגיעת תורת בודהה בגוף, אותה נגיעה מרפאת המוכרת לנו מהסיפור על ישו והאישה.
שש מאות שנה אחר כך תופיע האדרת בסיפורו הקצר של הסופר הרוסי גוגול, בן המאה ה-19 (1852-1809). סיפור זה קנה לו מעמד יוצא דופן בספרות הרוסית ואף זו העולמית, עד כדי כך שלסופר הרוסי הנודע דוסטוייבסקי יוחסה האמרה כי "כולנו [כלומר, כל הסופרים הרוסים] יצאנו מתחת לשולי האדרת של גוגול". גיבורו של הסיפור הוא פקיד רוסי עני החולם לרכוש אדרת חדשה ומרשימה, שתחמם אותו בחורף הקשה ותשמש מושא לקנאת חבריו לעבודה. לאחר שקימץ מפיו וחסך בעמל רב את מחירה הוא קונה את האדרת, אלא שזו נגנבת ממנו זמן קצר אחר כך; הגניבה גוררת אחריה השתלשלות מקרים המביאה למותו של הפקיד ולכאוס בעיר.
בכישרונו הגדול, תיאר גוגול פקיד המאמין כי האדרת תעניק משמעות והדר לחייו העלובים והמשמימים, פקיד החולם להיגאל באמצעות האדרת, אך חלומו מתרסק ומביא עליו את מותו. הלקח שגוגול מציב לקורא עמום: האם אכן חפץ קונקרטי כמו האדרת יכול היה לגאול את הפקיד מעליבותו ורק גניבתה מנעה זאת או שמלכתחילה, האמונה בכוחה הגואל של האדרת הייתה אמונת כזב?
את האדרת אנחנו פוגשים שוב בשירו "רגע אחד שקט בבקשה" של אחד מבכירי המשוררים הישראלים, נתן זך. בשיר אניגמטי וגדול זה כתב זך: " הוא הלך ועבר על פני. יכלתי לגעת בשולי אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה לדעת מה שלא ידעתי".
בשיר מתאר הגיבור פגישה עם זר אנונימי או ישות אנונימית: אל? נביא? אבא? דמותו של הזר אנונימית בתחילת השיר, והופכת אולי לאביו של המשורר בסופו של השיר. הדמות בשיר גדולה מהחיים ועלובה גם יחד, ולא ברור האם היא מתה או שמא חיה, כפי שלא ברור האם הפגישה בין המשורר לזר אכן התקיימה. על כן, לאדרת תפקיד לא מובחן: אפשר סתמי, אפשר כזה המבטא גדולה ואולי אפשרות של גאולה, שהתממשה או שלא מוצתה. במשתמע, הנגיעה באדרת (של האב?) יכלה להיטיב עם המשורר שכתב את השיר, כפי שהוטב לאישה שנגעה בבגדו של ישו, אלא שהמשורר לא נגע באדרת, ובמשתמע לא נגאל. ואכן, אם האל/האב ובנו בנצרות מעניקים גאולה לבני האדם, הרי שהאב ובנו בשירו של זך מבטאים אשמה ואי-אשמה, בגידה הדדית וקשר טרגי, ואפשרות של גאולה המוטלת בספק.
במאמר מוסגר ייאמר, כי נתן זך מכיר היטב את המקרא והברית החדשה. תרמה לכך העובדה שאימו הייתה איטלקייה קתולית שגם שהתה זמן מה במנזר.
כאשר בוחנים את הופעת האדרת בכל אותם טקסטים שנזכרו לעיל, ניכר הקישור שלה לתפארת ולהדר, ולממד אנושי שמאפשר לאדם להתעלות מעבר לקונקרטי ולמוחשי. גם אצל חכם הזן דוגן, הנזיר אכן לובש גלימה קונקרטית, אך במזמור הגלימה היא מבטאה גם את מהות קיומן של התופעות בעולם והתהוות הגומלין שביניהן, מהות החורגת ממוחשיות הגלימה.
עדיין, ניכר הבדל בדרך שבה האדרת/גלימה מוצגת במקורות העתיקים לנו – המקרא, הברית החדשה וכתבי דוגן, לעומת הדרך שבה היא מוצגת במקורות הקרובים לנו של גוגול ונתן זך. במקורות העתיקים, האדרת מייצגת תפיסת מציאות של ידיעה וודאות: ודאות קיומו של נס אליהו בהשראת האל, ודאות כוח הריפוי של ישו כבן האלוהים וודאות אמיתותה של תורת דוגן. משום כך נקשרה האדרת למנהיגים אלה, שידעו מהי הדרך הנכונה והורו אותה לאנשים אחרים.
ודאות זו מתערערת בסיפורו של גוגול ובשירו של זך. בשתי היצירות מתקיימת תפארתה של האדרת, אך לא לחלוטין אלא בעירבון מוגבל. על תפארת האדרת נמסכת ספקנות האדם המודרני באשר לאמיתותה; על כן, לא ברור האם האדרת אצל גוגול הביאה בכנפיה ברכה או קללה, כפי שבמרכז שירו של זך ניצבת אי-ידיעת האמת לאשורה.
הבדל זה גם עומד ביסוד שאלת שלוות הנפש של גיבורי הטקסטים שבידינו. מכתבי המקרא, הברית החדשה ודוגן ניבטים אלינו גיבורים השלמים עם דרך חייהם, ואילו גיבוריהם של גוגול וזך רדופים על ידי רגשות אשמה ותחושת כישלון, שאחריתם מוות אצל גוגול ומועקה שאיננה נגמרת אצל זך.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
