מי אני? חופש מקונפליקטים וסבל על ידי הכרת העצמי, חקירה ושחרור ממחשבות מגבילות 

מי אני? התשובה לשאלה זו נענית, על פי רוב, ברשימה של מאפיינים אישיים וחברתיים דוגמת,  גיל, מצב משפחתי, מוצא , השכלה, כמו גם תפקידים שיש לאדם. אך האם תשובה אופיינת זו אכן עונה על השאלה מי אני? האם היא מייצגת טבענו האמיתי כבני אדם?  מי אתם ללא כל המאפיינים שצברתם עם השנים – מצב משפחתי, השכלה , סטטוס חברתי , תפקיד בעבודה? מי אתם ללא כל האמנות, מחשבות, עקרונות ואידיאולוגיות בהם אתם אוחזים?  

הכרת המהות של בני האדם, היא סוגיה מרכזית באדויטה ( (Advita - אי שניות, אסכולה פילוסופית בהינדואיזם, המתמקדת בהבנת טבע המציאות. האדויטה גורסת, כי המציאות היא אחת, בלתי מפוצלת, נצחית ובלתי משתנה. העצמי, שהינו המהות הפנימית של כל אדם, נגזר מהמאפיינים של המציאות הכללית. דהיינו, בני האדם הם ישות הוליסטית, נצחית ובלתי נפרדת מבני אדם אחרים ומהסביבה. על פי רוב, בני האדם אינם מודעים לטבעם האמיתי ונוטים לזהות את עצמם עם האגו, המבנה הפסיכולוגי-קוגניטיבי-רגשי, המתפתח מגיל ינקות. האגו, בניגוד לעצמי הנצחי, שייך לעולם התופעות, המתאפיין בהשתנות מתמדת וזמניות. תינוק נולד כתודעה טהורה, כעצמיות. התינוק פועל בצורה הרמונית ואינטואיטיבית, ללא כל התניות והגדרות. בהדרגה מתפתח האגו וזיהוי של העצמי עם הגוף. על אף שהאגו, בניגוד לעצמי, הוא משתנה וזמני, יש אמונה שהמבנה האגואי הוא האמיתי ונטייה לזהות את המהות שלנו כבני אדם עם האגו, במקום עם העצמי.

הזיהוי המוטעה של המהות הפנימית שלנו עם האגו, במקום עם העצמי, הוא מצב של עיוורון קיומי, אי ידיעה (אוידיא - Avidya). ההזדהות עם האגו היא למעשה הסתרה של מי שאני באמת והזדהות עם מי שאני חושב.ת שאני, הדמות שטיפחתי עם הזמן. דומה הדבר לצפייה בקולנוע, כאשר תשומת הלב וההזדהות שלנו היא עם הסרט - הנצפה, במקום להשאיר את תשומת הלב בעצמינו - בצופה.  ההזדהות עם האגו היא, על פי האדויטה, המקור לקונפליקטים, תחושה של חוסר בטחון וחרדה קיומית של בני האדם. השחרור מהסבל והיכולת לחוות עונג קיומי כחוויה בסיסית, מושגים כאשר הבורות מוסרת ויש ידיעה ברורה מי אני – הכרה במהות הפנימית שלנו. ידיעת העצמי , אם כן, מובילה את האדם לשחרור מהסבל, שמקורו בטעות. השחרור הוא ראית האגו כדבר לא אמיתי, פיקציה שיצרנו עם הזמן, וזיהוי שלנו עם העצמי הנצחי, הבלתי משתנה ולכן בלתי תלוי בנסיבות חיצוניות, כגון הצלחות או כשלונות.   

כיצד ניתן לדעת מי אני?

שרי רמנה מהארישי, מורה רוחני הינדי, מהידועים במאה ה-20, טען, כי כל ישות בעולם משתוקקת להיות חופשייה מסבל ומכאב , להיות מאושרת, לאהוב, ולא להיות מוגבלת על ידי הגוף והמחשבות. בשל בורות באשר לטבעם האמיתי, בני האדם נוטשים את הנתיב הנכון המוביל לשחרור ולחופש ופועלים בהשפעת האמונה השגויה, שכדי להיות מאושרים יש להתענג על הנאות העולם ולהיות שקועים בחומר. יחד עם זאת, שמחה הנגרמת מדברים חומריים והנאות העולם הינה רגעית ולכן מותירה תחושה של חסר תמידי ורצון לצרוך עוד ועוד מאותן הנאות. לדבריו, רק שמחה הנובעת מהכרה עצמית היא ממשית ומספקת לאורך זמן.

ידיעה עצמית אינה למידה של ידע חדש, אלא, זיהוי של מה שכבר קיים כל הזמן, אך מוסתר מאיתנו על ידי אמונה במחשבות שלנו, כשם שהשמש ביום חורף מוסתרת על ידי העננים. לכן, ידיעה עצמית  לא יכולה היות מושגת דרך פעולה חיצונית כלשהי, אלא רק באמצעות חקירה עצמית.  

שרי רמנה מהארישי הציע דרך לחקירה עצמית המבוססת על שאלה אחת – מי אני? השאלה היא  אמצעי להפניית תשומת הלב מהעולם החיצוני ומהמחשבות, אל עבר המקור שלהן - העצמי. אם מחשבה מתעוררת, אין להעניק לה תשומת לב, אלא, יש להישאר במנוחה ולשאול למי המחשבה התעוררה. לדוגמה, אם עולה בי המחשבה אני לא מאושרת, אשאל ללא קול מי היא זאת שלא מאושרת. אשאר בשקט ואתן למחשבה להדהד בתוכי, ללא כל ניסיון לתת מענה מילולי ישיר, שכן כל תשובה מילולית, כגון, אני נשמה נצחית, הינה תשובה קוגניטיבית, הניתנת על ידי הדעת ולכן הינה רק עוד מחשבה. במקום זאת, נמקד את תשומת הלב במה שעולה באופן ספונטני, ללא מילים, בתחושות של הגוף. ניתן לחזור על השאלה, כאשר אנו חשים שתשומת הלב מוסטת שוב אל עבר המחשבות.

החקירה העצמית זמינה לכל אחד ואחת מאיתנו בכל רגע נתון, ללא תלות בידע קודם, ניסיון בתרגול רוחני, מצב פיזי או אחר. מחשבות רבות עולות בדעתנו בכל רגע נתון, ללא שליטה. הבחירה שלנו היא האם להאמין למחשבות, להתפתות ולאחוז בהן, או לאפשר להן לחלוף כמו ענן בשמים, כמו גל על פני המים. אי מתן תשומת לב, אי אחיזה במחשבות, מאפשרת לנו לראות את הקונפליקטים והרגשות השליליים שלנו – סבל, כאב, אי נחת וחוסר שביעות רצון גם הם כגל חולף, שכן האמונה והאחיזה במחשבות היא המקור לסבל הקיומי.