ביקור בית
על שלחן פורמיקה
במחברת חומה נטול עץ ארבעים דף
אני כותבת:
אגי פריד גדרה, ישראל,
אסיה, כדור הארץ, היקום-
אבל עורק הרגש החלילי נגר לי
ומי תהומו מפכים בהונגרית:
אגי, אגנס, אגיצה, אגינקה
מה לך ולים השבלים שמסביב.
השיר שאנחנו עוסקים בו מכנס בתוכו בתמצית את תנועת המטוטלת הנפשית של אגי משעול המשוררת, בין מולדתה הנוכחית ישראל לבין המולדת הישנה שממנה עלתה ארצה, ילדה קטנה בת ארבע. התנועה הזו מעניקה לשיר את מורכבותו ואת יופיו, ומותירה אותנו הקוראים בסופו של השיר עם פתרון רב-משמעי בנוגע לשאלה: מהו ביתה של אגי משעול.
הבית הראשון של השיר
לבית הראשון של השיר כמה מאפיינים.
ראשית, שפת הטקסט יבשה ומכנית והיא מתארת מציאות יבשה כמוה, וכוללת משפטים שהם בבחינת מצוות ילדים מלומדה. העובדות פשוטות ויבשות: שולחן פורמייקה, מחברת חומה ארבעים דף, ותיאור ילדותי של ביתה הגיאוגרפי של הילדה אגי: גדרה, ישראל, אסיה..., כפי שנהגו לכתוב ילדים בישראל באותן שנות ה-50 הרחוקות של המאה העשרים. משעול מצליחה לתאר את אותה מציאות מכנית, בלי לכתוב במפורש אפילו פעם אחת את המילים "מכני" ו"יבש".
שנית, הבית עומד בסימן החיים בישראל, והעובדות המצוינות בו משקפות את ישראל מעוטת היכולת וצנועת הקיום של אותן שנים. בהקשר זה, אפשר למצוא הסבר קונקרטי לצבעה החום של המחברת כי אכן, זה היה צבעה. עם זאת, אפשר למצוא לו עוד משמעות, כי הוא מבטא את צבעו של הבית הראשון בשיר כולו, צבע חום ושטוח ומשעמם ומכני.
יש לסייג ולהוסיף כי אין זו המשמעות הגורפת של הצבע החום, אלא המשמעות הנגזרת מההקשר של השיר, כפי שהבחנו בו. בהקשר אחר, למשל צבען החום של עיניה של טוני, גיבורת סיפורו של עגנון, "פנים אחרות", לצבע החום משמעות עדינה וחמה ואינטימית, המשקפת את אישיותה של הגיבורה.
עדיין, בתוך הבית הראשון שכמעט כולו ישראלי, מופיע שמה הזר של המשוררת, אגי פריד. אף כאן אפשר למצוא לכך פירוש קונקרטי, כי זה היה שמה של המשוררת הילדה וכך קראו לה בבית הספר. ואף כאן אפשר להוסיף לשמה עוד משמעות, מעין מבוא ורמז למה שנפגוש בבית השני, התוכף ובא עכשיו.
הבית השני והאחרון של השיר
הבית השני בשיר מתאר לנו מציאות שונה לחלוטין מזו שתוארה בבית הראשון של השיר.
ראשית, השפה העברית עוברת מטמורפוזה והופכת לעשירה יותר ולבעלת משלב גבוה יותר, ופתאום מופיעות בו מילים כמו "ניגר", "מפכים" ואף המילה "רגש".
שנית, היובש של הבית השני מתחלף ברגש עז, וממציאות פונקציונאלית אנחנו עוברים באחת למציאות עמוקה של רגש, למציאות הפנימית העמוקה של חיי הנפש של המשוררת. זו מציאות שכמוה כמי תהום, המסמלים את חיי הנפש של המשוררת, וכמוה כמים, שמבדילים בין המדבר לבין התרבות והציביליזציה ואשר הם הגוזרים את גורלם של האנשים לחיים ולא למוות.
בבית הראשון מופיעה מחברת נטול עץ ארבעים דף. מי שמרשה לעצמו להפליג בפרשנות, יכול לייחס את נתוני המחברת החומה למציאות חסרת חיים ומים – מציאות ללא עץ, המזכירה את 40 השנים שבהן נדדו בני ישראל במדבר, ואשר מנוגדת למציאות המתוארת בבית השני.
בבית השני של השיר מתוארת גם מציאות עדינה המתאפיינת בכלי הנגינה העדין, החליל. לא מדובר בכלי נגינה בוטה, כמו הטרומבון או החצוצרה, אלא בכלי שמוצרט קרא בשמו לאופרה שעסקה באהבה בין טמינו לפמינה, "חליל הקסם".
וגם המופע של שם המשוררת משתנה. לא רק שבבית השני של השיר מופיעים ארבעה שמות שלה, לעומת הפעם האחת בה מופיע שמה בבית הראשון, אלא ששמות אלה מבטאים שפע רגש ואינטימיות, שכנראה שררו בביתה של אגי משעול. זאת, בניגוד לשמה אגי פריד המופיע בבית הראשון, שם מתוארת המציאות היבשה והמכנית של בית הספר.
במובן אחר, נראה כי חווית הפרט והאינדיבידואל גוברת כאן על חווית הקולקטיב הישראלי, הנוכחת כל כך בבית הראשון של השיר. אין פלא, אם כן, שבבית הראשון זהותו של היחיד מתחברת אוטומטית לכלל ("אגי פריד, גדרה, ישראל, אסיה...), ואילו בבית השני נותרת זהותו של היחיד נבדלת וייחודית.
ואז נופל הגרזן באבחה אחת!
השיר נחתם בשורה: "מה לך ולים השבלים שמסביב". ים השבלים הוא הסמל הציוני האולטימטיבי, השיר שהגבעתרון שרים שנים רבות ואשר מבטא את החלום הציוני של ההתיישבות העובדת ושל החקלאות בארץ ישראל. משפט השאלה הזה שהמשוררת מפנה כלפי עצמה אומר, במילים אחרות, שהיא מרמה את עצמה ואת זולתה, שים השבלים זר לה ושהיא זרה לכל ההוויה הישראלית.
כותרת השיר מתייחסת לבית, אבל עכשיו הגיע הזמן לשאול לאיזה בית מתכוונת המשוררת כאשר היא מכנה את השיר "ביקור בית"? ישנו הבית הנגלה לעין, המפורש, הישראלי, אבל הבית האמיתי נשאר בטרנסילבניה הרחוקה שבאירופה. זהו הבית הסמוי האמיתי, המהותי, כפי שכתוב במשנה, סדר נזיקין, מסכת בבא מציעא: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". זה כנראה הבית שאי אפשר לחיות בו במציאות החיצונית, ואפשר לבקר אותו רק בשירים ובחלומות, במקומות האינטימיים הנמצאים בתהום הנפש.
במובן זה לשיר יש משמעות ארס-פואטית והוא מתייחס למקומה של השירה בחיי בני האדם. השירה מבטאת את המאוויים הכמוסים ביותר שלנו, אלה שלכאורה אין להם מקום במציאות החיצונית אבל למעשה הם עיקר חיינו, המים של חיינו שבלעדיהם לא נחיה. ועל כן, גם אם רוב בני האדם אינם משוררים ואינם מתחברים לשירה, השירה מבטאת גם אותם, את חיי הרגש והחלום הכמוסים שלהם.
אגי משעול מבטאת בשיר חוויה סובייקטיבית ועוצמתית של מהגרת, התלויה בין שתי ארצות ושתי מולדות. אנחנו מכירים תופעה זו בקרב אומנים ישראליים כמו המשוררים אלכסנדר פן ולאה גולדברג והסופר ש"י עגנון, האופיינית למדינות מהגרים, כמדינת ישראל. במובן זה, האומנים המהגרים חווים בישראל חוויה כפולה. מחד-גיסא, הם חיים את הנרטיב האידאולוגי-ציוני, המציג את ישראל כחלום שהתגשם וכמחוז חפץ, אשר מי שבא אליה עולה, ומי שעוזב אותה הוא יורד. מאידך-גיסא, המולדת הישנה היא המקום הבטוח העשיר והרגשי של היוצר/המהגר, ואף כי היא ננטשה לטובת ישראל, היא שבה אליו ברגשות ובחלומות, ובשירים שהוא כותב/כותבת.
אם כן, מי כתבה את השיר הזה? האם אגנס פריד או אגי משעול? נראה כי שתיהן. שתיהן נאבקות מרה כדי ליצור אינטגרציה בין שתי המולדות, אך נראה כי ידה של המולדת הישנה והנטושה היא על העליונה, והשפעתו של הסמוי גוברת על השפעתו של הגלוי והמפורש.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
