"מה שמצדיק יותר מכול את הבדידות, את הייאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת".
דוד אבידן, השיר "ייפוי כוח", 1960.
בניגוד לנאמר בשירו של אבידן, הן היהדות הן הבודהיזם מציעים כיוון ודרך ללכת בהם, ולהלן דוגמה לכך בפרשת מותם של בני ישראל במדבר, כעונש על חטאם.
יציאת מצרים היא אחד המאורעות ההיסטוריים הכבירים בתולדות עם ישראל, ואולי גם המאורע שהפך את בני ישראל לעם ישראל. על פי התפיסה הדתית, היה זה אירוע שנועד לקחתם ממצרים ולהביאם לארץ חמדה, ארץ ישראל, הארץ המובטחת לאבותיהם אברהם, יצחק ויעקב.
מה קרה, אם כן, שהפך את הקערה על פיה והשאיר במדבר את כל הגברים והנשים בני עשרים השנים ומעלה? מה שיבש את התוכנית הגדולה והותיר לה סיום כה שונה ומפתיע מזה שתוכנן תחילה במהלך מסעי בני ישראל במדבר?
התנ"ך מספק תשובה לשאלה זו, תשובה קשה ונחרצת. ברקע לכך – פרשת המרגלים. משה רבנו שלח במצוות האל 12 מרגלים לתור את הארץ ולאסוף עליה מידע. עם זאת, משה לא ביקש מהם לקבוע האם יש לכבוש את הארץ.
12 המרגלים שבו ממשימתם, ורובם הצהירו בפני בני ישראל כי אי אפשר לכבוש את הארץ, משום כוחם וחוזקם של יושביה. רק שניים מקרב המרגלים, יהושע בן נון משבט אפרים וכלב בן יפונה משבט יהודה, המריצו את בני ישראל לכבוש את הארץ וקבעו כי סירוב העם לעשות זאת - דינו כמרידה באל. דברי רוב המרגלים עוררו אימה בקרב העם, שחשש למותו בעת כיבוש הארץ, ועל כן החלה להתארגן בקרבו תנועת שיבה למצרים. הדבר עורר את כעסו של ה', והוא התכוון להשמיד את עם ישראל. רק עמידתו בפרץ של משה מנעה זאת, אך לחילופין החליט האל כי כל בני הדור הזה, בני עשרים שנה ומעלה, ינדדו במדבר 40 שנה ולא יזכו להיכנס לארץ ישראל (במדבר יג-יד).
עד כאן תיאור תמציתי המסביר מדוע בני ישראל לא זכו להיכנס לארץ ישראל, אף כי מלכתחילה הייתה זו כוונת האל.
אפשר להסביר זאת גם בתפיסה הגורסת כי השינוי הוא תמצית חיי האדם, וכי אם האדם אינו מבין זאת ונאחז בחייו במהות קבועה ובלתי משתנה, שאיננה קיימת, סופו לסבול ולמות בלי להבין את פשר מעשיו ובלי להיטיב את חייו. תפיסה זו היא התפיסה הבודהיסטית.
אם כן מדוע, על פי תפיסה זו, נדונו בני ישראל למות במדבר ולא להיכנס לארץ ישראל?
האל התגלה למשה רבנו ואמר לו כי נחלץ להציל את בני ישראל ממכאוביהם וסבלותיהם (במדבר ג, ז-ח; ו, ה-ו). ואכן, לאחר מכן התחולל מהלך היסטורי מהפכני וגדול: יציאת מצרים, המסע במדבר וההגעה אל גבול כנען-ישראל. אלא שמהלך זה תבע ביצוע מהפכה נוספת שעיקרה שינוי מנטאלי ורוחני של בני ישראל. הם היו אמורים להבין כי עליהם לנהל את חייהם בעצמם ולהפסיק להתרפק על העבדות במצרים ועל הביטחון של חיי היום-יום שם. בני ישראל נתבעו לא רק לברוח מבתיהם במצרים, אלא גם לשנות את כל דרך מבטם על חייהם; הם נתבעו לא רק לשנות את המציאות החיצונית של חייהם, אלא גם לשנות את המציאות הפנימית של נפשם. בהסבר זה יש גם משום שילוב של התפיסה הבודהיסטית.
אלא שכל זה לא קרה, בני ישראל נבהלו מתיאור המרגלים את תושבי הארץ והחליטו לשוב מצריימה, ומשום כך לא יכלו להיכנס לארץ ישראל כבני אדם עצמאיים המנהלים את חייהם ואת חיי אומתם בעצמם.
ועוד. דרישת האל מבני ישראל להפנים את יציאת מצרים עולה בקנה אחד עם התפיסה הבודהיסטית התולה את סבל האדם בהיאחזות. היאחזות האדם ברעיון, בהרגל ובמחשבה מסוימים, הצמא והתשוקה שלו למשהו שהופך עבורו להכרחי – הם מקור סבלו, והיאחזות בני ישראל בחיים שעזבו מאחוריהם כל אימת שעלה קושי, היא שמיררה את חייהם ומנעה מהם להיפתח להבטחה האלוהית של כניסה לארץ ישראל. בודהה אף הקצין תפיסה זו, במשל שבו המשיל את תורתו לרפסודה. הוא שאל את תלמידיו מה יש לעשות ברפסודה שהעבירה אותנו מגדת נהר אחת לגדה השנייה, וענה שיש להשאירה מאחור, כמשל לתורתו, שלאחר שביצעה את משימתה אפשר לזנוח אותה.
אך אליה וקוץ בה. אם מתבוננים כך בפרשה, מתברר כי האל לא דרש מבני ישראל לשמוט את ההיאחזות, אלא להחליף את מושא ההיאחזות שלהם במושא היאחזות חדש. היה עליהם להפסיק להשתוקק לעברם במצרים, על מנת להשתוקק לדבר האל ולהבטחותיו אודות ארץ ישראל. בראייה זו, עונשם של בני ישראל שלא להיכנס לארץ ישראל נבע מכך שלא הפנימו בליבם את מושא ההיאחזות החדש, זה שהאל תבע מהם לאמץ ולהיקשר אליו. לכך המחשה יפה בדברי משורר ספר תהלים: "כאיל תערג על-אפיקי-מים כן נפשי תערג אליך אלהים, צמאה נפשי לאלהים.." (תהלים מב, ב). אלא שכאמור, היאחזות במושא חדש, צמא למשהו חדש, היאחזות במהות קבועה ובלתי משתנה, שהיא האל, מנוגדת לתפיסה הבודהיסטית, ועל כן אין בה הסבר משכנע ובהיר מדוע נענשו בני ישראל ולא נכנסו לארץ ישראל.
מדוע עשה זאת האל? אפשר לנסות ולהסביר זאת, גם על פי התפיסה הבודהיסטית, בכך שלמעט מקרי קיצון, איש אינו יכול לוותר לחלוטין על היאחזות. אפילו הנירוואנה, המקלט ממעגל הסבל, הלידה והמוות, עלולה להיתפס כאם כל סבל, בהיותה מושא תשוקה אינסופי, ועדיין היא חלק בלתי נפרד מהדהרמה הבודהיסטית. על כן נראה כי למעט יחידי סגולה, בני האדם חייבים ללכת בדרך הבודהה ולהיאחז בה, כדי להקטין את סבלם.
אם כך, האל היודע כי טבעם של בני האדם להיאחז במשהו, הציג בפני בני ישראל את תורתו ואת הבטחותיו, כדרך לשמוט את שאר ההיאחזויות שהיו מוכרות להם, החל מחייהם במצרים וכלה בעבודת האלילים. ההיאחזות בתורתו של האל, אם כן, נועדה לשחרר את בני ישראל משאר ההיאחזויות שלהם ולהיטיב את חייהם. כיוון שלא עשו זאת, נידונו להישאר במדבר ולא להיכנס לארץ ישראל.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
