דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


יונה וולך: היופי והחידתיות של השיר כשבאתי לקחת אותה מהעננים 

מאת    [ 25/03/2019 ]

מילים במאמר: 1154   [ נצפה 5926 פעמים ]

כשבאתי לקחת אותה מהעננים
הייתה ענודה כבר
קולות הקוקו והתנשמת
להטה באזנה
ז'וליאן הוורוד השאיר
לנו קור פתלתל
אני ידעתי שהיא תיפול
אבל ניסיתי
אני ניסיתי
וז'וליאן הוורוד טווה מסביבי
נייר צלופן בסרט אדום.

 

בין שלל השירים הנכתבים ישנם אלה החידתיים והקשים מאוד להבנה, ואשר עדיין מושכים את הלב ואת העין ביופי ובקסם שלהם: במקצב, במוזיקה, בצבעוניות וברמזים הרגשיים המפוזרים בין שורות הטקסט שלהם. לעיתים, דווקא התעלומה החבויה בהם, היא המסקרנת והמעוררת רצון לנסות ולפענח את השיר, בבחינת אף על פי כן. 

כזה הוא שירה של יונה וולך - כשבאתי לקחת אותה מהעננים. השיר נכתב בשנת 1966, שיר חידתי, נעול בכמה מנעולים, ועדיין מסקרן ומאתגר וקורא לפירוש ולהבנה.

בתחילת השיר, הדובר (דוברת?) בשיר בא לקחת אישה. שלוש המילים הראשונות מתארות מעשה פרוזאי ויומיומי לגמרי, אבל מייד אחר כך מסתבר שלא מדובר בסיטואציה שגרתית אלא במצב פנטסטי, דמיוני, לא ריאלי, שהרי אותה אישה נלקחת מהעננים.

ומתברר לנו, הקוראים, שהאישה ענודה. שתי השאלות המתעוררות עתה הן מהי משמעות העובדה הזו, ובמה הייתה ענודה אותה אישה. אשר למשמעות הדבר – נשים עונדות תכשיטים, וההקשר הוא, כנראה, שהדובר בא לקחת את האישה לדייט, לנשף או למסיבה כלשהי.

ומה ענדה אותה אישה? יכולות להיות שתי תשובות לשאלה זו. התשובה האחת היא שהאישה ענדה את קולות הקוקו, והתשובה השנייה היא שהאישה ענדה את קולות הקוקו והתנשמת. התשובה השנייה מסתמכת על כך, שבשורה השלישית מתקיימת פסיחה, כלומר המילה - והתנשמת - יכולה להתייחס הן למילים שקדמו לה, הן למילים שבאות אחריה. מכל מקום, רק התנשמת להטה באוזנה של האישה, כי הפועל להטה נכתב בלשון נקבה יחיד, ועל כן הפועל הזה אינו מתייחס לקולות הקוקו.

אנחנו מבינים, אם כן, שהאישה הייתה ענודה בקולות הקוקו (ואולי גם בתנשמת), והתנשמת להטה באוזנה.

ואז אנחנו נעשים מודעים לחיבור שנעשה בשורת השיר בין קולות הקוקו לבין התנשמת, ואולי מבצבץ כאן כבר קצה חוט של הבנה. בשפת הדיבור שלנו, קוקו מתחבר לשיגעון. ומה לגבי התנשמת?

התנשמת היא ציפור לילה, הרואה בחושך דברים שאנחנו לא רואים. לציפור הזאת היה מעמד מיוחד של חוכמה במיתולוגיה הרומית, והיא ייצגה את האלה מינרווה, אלת החוכמה והמדעים; לא במקרה קיים מרכז מינרווה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, מרכז למחשבה ולדיון אינטלקטואלי. והתנשמת הזו להטה באוזנה - החוכמה הזו פעלה בתשוקה, באינטנסיביות, אולי גם במיניות, על אותה אישה שבשיר.  

אם כן, באישה המתוארת בשיר חברו חוכמה ושיגעון, ושניהם אמורים להוסיף לה נופך של יופי וקישוט. מי היא אותה אישה, ומהו אותו חיבור שבין חוכמה לבין שיגעון?

האם זו אישה חכמה אבל תלושה, מרחפת בעננים, נתונה להשפעת שיגעון ואף רואה בו לוויית חן?

פעמים רבות, השיגעון מתחבר אצלנו למה שהוא אנרגטי ואינטנסיבי מאוד מבחינה רגשית. האם גם החוכמה וגם השיגעון שבשיר מתאפיינים באינטנסיביות רבה, וזה מה שמחבר ביניהם, משקף דמיון והשלמה בין השניים? או שמדובר דווקא בקונפליקט שביניהם, בין יישוב הדעת ושיקול הדעת והידע, לבין השיגעון?

ואכן, המשוררת זלדה התייחסה בשיר שלה, שני יסודות, לממד הטירוף, הרוחניות והדמיון בשיריה של וולך, כאשר דימתה את וולך ללהבה ואת עצמה לברוש:

 

שני יסודות / זלדה:

הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבר את החיים
הנוראים האלה
בלי שמץ של טרוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חרות
בגאוה עתיקה וקודרת.
לו יכלתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באויר, בשמש, במטר ובטל.

הברוש שותק,
הוא יודע שיש בו טרוף
שיש בו חרות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין.

 

בהמשך השיר מופיעה דמות חדשה, היא ז'וליאן הוורוד. מיהו?

אנחנו יודעים עליו שני דברים לפחות: הוא ורוד, והוא השאיר לדובר ולאותה אישה קור פתלתל. שוב אנחנו ניצבים בפני שורות שיר קשות מאוד להבנה, ושוב מופיע האתגר הגדול לנסות ולהבין מה הן אומרות.

ורוד מתקשר אולי למסיבה, לצבעוניות, ואולי גם להומוסקסואליות.

ומהו אותו קור פתלתל? קור מתקשר לקורי עכביש, שהם מלכודת לזבובים, הם נשק שנועד לטרוף בעלי חיים. ואולי מדובר כאן גם במשהו דמוי חוט או חבל, אבל שאי אפשר לסמוך עליו? ואולי מדובר כאן במשהו שלישי, כמו החוט של אריאדנה?

אריאדנה היא דמות מהמיתולוגיה היוונית, בתו של מינוס מלך כרתים. מינוס נלחם וניצח את מלך אתונה אגאוס, וכעונש חייב אותו לשלוח מדי שנה צעירים וצעירות, טרף ליצור המיתולוגי הקנטאור, ששכן בכרתים במבוך/לבירינת. אריאדנה התאהבה בבנו של אגאוס, תזאוס, שנלחם במינוטאור, והציעה לו פתרון כיצד לא ללכת לאיבוד בלבירינת, על ידי שימוש בחוט שיוביל אותו מחוצה לו. תזאוס ניצל בזכותה אך זנח אותה ושב לאתונה בלעדיה.

מאז הפך הביטוי - החוט של אריאדנה, לביטוי שמשמעותו כי לכל בעיה יש פתרון פשוט, אך גם לכך שהפתרון כרוך באהבה נכזבת. האם יונה וולך מרמזת שז'וליאן הציע פתרון לבעיה הקשה שנוצרה, כיצד מיישבים בין החוכמה לבין השיגעון, אבל בפתרון חבוי שברון לב? ----- הממד הבעייתי של הקור מקבל חיזוק כפול, בכך שהקור פתלתל, עקום, מפותל, ובכך שבשורת השיר הבאה מסופר שהאישה תיפול.  

ואולי אי אפשר ליישב בין החוכמה לבין השיגעון, יש קונפליקט בלתי פתור בין השניים. ולהבדיל, אולי האישה אף רוצה בשניהם כעדיים, איננה מוכנה לוותר על החוכמה, ולא על השיגעון.

ואז אנחנו נזכרים בשורה הראשונה בשיר. האישה נלקחת מהעננים, היא חיה בעננים, במציאות דמיונית ופנטסטית ולא יציבה, לא ריאלית, ולכן סופה ליפול. היא חיה בחגיגה, היא חשה טוב מאוד, אבל סופה ליפול, לאבד איזון.

סופו של השיר עוסק בדובר עצמו, שז'וליאן הוורוד טווה מסביבו נייר צלופן בסרט אדום. את מה עוטפים בנייר צלופן וקושרים בסרט צבעוני?  -  עוטפים מתנה שנותנים למישהו. ומהי המתנה? – המתנה היא הדובר עצמו. אלא שז'וליאן לא עטף את המתנה בנייר צלופן ולא קשר אותה בסרט אדום, אלא טווה את נייר הצלופן. הפועל טווה מחבר אותנו לקור הפתלתל, הקור שהכזיב ולא אפשר לרדת מהעננים ארצה, הקור שאולי טווה העכביש בכוונת זדון.

במבט נוסף אנחנו מזהים שלושה חלקים בשיר. חלק ראשון ובו הדובר בא לקחת את האישה; חלק שני ובו הדובר והאישה הופכים לשניים הנמצאים יחדיו, וחלק שלישי ואחרון, ובו נוכח הדובר לבדו, ללא האישה, עטוף כמתנה. שני הגיבורים נכשלים בשיר. האישה נופלת ונכשלת, על פי עדותו של הדובר, והדובר עצמו מוגש כמתנה שכנראה צפויה להיהרס, להיאכל, כפי שהזבוב הכלוא בקורי העכביש ייאכל על ידי העכביש. ואז אולי הסרט האדום שנקשר סביב המתנה יכול להעיד לאו דווקא על חגיגיות, אלא על דם וכליה. או שכמו הקור הפתלתל והלא יציב, כך המתנה איננה יציבה, גם הדובר אינו יציב, גם הדובר ייפול כמו האישה. מתברר שהמתנות בשיר הרסניות  או נהרסות בעצמן: כך הדובר בשיר, וכך הקור הפתלתל, שאינו מונע את נפילת האישה.

במובן זה, בשיר יש צירוף של שמחה, חגיגיות וצבע, עם כישלון ונפילה. ישנם עדיים של חוכמה ושיגעון, מתנה מתעתעת, וצבעים מתעתעים של ורוד ואדום. וכשגמרנו לקרוא את השיר, איננו יודעים בוודאות, לא רק כמה גדול חלקם של ההרס והכישלון והשיגעון בחיי האישה, אלא גם עד כמה האישה שבשיר רוצה לוותר עליהם.

תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב