החשיבות של הטמעת תודעת ממד הקדושה במערכת החיים של עמנו.
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

החשיבות של הטמעת תודעת ממד הקדושה במערכת החיים של עמנו. 

מאת    [ 07/03/2019 ]
מילים במאמר: 3007   [ נצפה 1336 פעמים ]

 
 

14החשיבות של הטמעת תודעת ממד הקדושה במערכת החיים של עמנו.

מאת: גדליהו רחמן (מבוסס על שיעור בהגות יהודית שניתן לפני למעלה מ-40 שנה)

אם אנחנו רוצים שתהיה משמעות לקיום בעולם הזה, הכרחי שנמשיך את מחשבת היהדות, הכרחי שנמשיך את קו המחשבה של הרב קוק זכר צדיק לברכה שנובע ממנו כי לא ייתכן  כי העולם הזה יתקדם בצעדי ענק בארבעת ממדיו, מבלי שתהיה התקדמות באופן מקביל בממד החמישי -ממד הקדושה. בממד החמישי קיים כלל קשה עד מאוד לפיו כקדושת העניין כן גודל הקרבן. כל אחד יחליט עד איזו מידה הוא מוכן להקריב, זו זכותו וזוהי  בחירתו החופשית, אבל להודות שהאדם חייב לוותר על חלק מחיי שעה לטובת חיי עולם; זה א-ב ביהדות. אנשים בעמדה גבוהה צריכים לוותר הרבה, הבינוניים פחות, ואילו אנשי עמך מהשכבות הנמוכות צריכים להשתתף באופן סמלי במשהו. מן הראוי להזכיר את המושג של זבולון ויששכר. מי ששקוע בעולם של ארבעת הממדים, בעולם החומרי המסחרי, צריך לשתף עצמו באיזו שהיא מידה הקשורה לרוחניות. היה דבר נחמד לפחות שימצאו כאלה שמקדישים את חייהם לקידומו של הממד החמישי אבל פטור ללא כלום אי אפשר. ולפחות בשבת שהוא יום מנוחה קדושה יש צורך לקבוע עיתים לתורה, וזה מצריך להפסיק לחלוטין להימצא בעולם ה"קח ותן" במסחר, ולהיות מסוגל להיות בן חורין מההשתעבדות לכללים הגשמיים. זו הייתה השאיפה של התעלות אל מעין עולם הבא, מעין השלטת רוחניות על אופי האווירה.  על כן כסימני דרך, מנו בסדר התפילות ראשון בשבת, שני בשבת. אם אני יודע שאינני מסוגל להעלות את החולין לקודש, לפחות עליי להוסיף מן החול אל הקודש משהו, לפחות עליי להטביע את חותמו של הקודש במשהו, אם בסעודת מלווה מלכה, אם בקריאה בימי שני וחמישי, ואם במלחמה לשנות הלכות בכל יום, לקבוע עיתים לתורה במשהו. זה יכול להתממש גם בקופת גמילות חסדים שליד בית כנסת ובכל מיני דברים אחרים שנועדו להכריח את האדם להתעלות מן ה"קח ותן". השבת היהודית מכילה מעבר למנוחה יסוד נוסף והוא מרכיב של קדושה. על כן, נוסף הכינוי ”מקראי קודש" כפי שפוגשים אנו בתורה:  "... ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי"( ויקרא כג,ב). יום מנוחה וקדושה הוא יום המצריך מצב מאוזן ותקין לראייה מאוזנת. כאשר האדם תקוע בשגרת ששת ימי המעשה הוא לא יתעלה מהראייה בעיני בשר, שהיא ראייה גשמית אינטרסנטית  -לראייה בעיני השכל, שגורסת השוואה אל ברי סמכא, או אל מקורות ברי סמכא ואל תלמידי חכמים ברי סמכא; כי בתוך העשייה, האינטרס הוא זה שפועל, הוא זה שמדרבן והוא זה שמכתיב איך להשקיף על הדברים, אבל אנחנו יודעים שהממד החמישי צריך לתת לנו ראיית מצב תקין לא כחתך בזמן, ולא כראייה רגעית, אלא כשרשרת של עבר דרך ההווה אל העתיד . אנו מכירים את הפסוק מספר  קהלת "טוב שמן משמן טוב ויום המוות  מיום היוולדו" (קהלת ז, א).  העיון בנושא המוות מוליך להבנה, כי יש נקודת קצה המאפשרת לאדם לראות ראייה מאוזנת יותר את הדברים וגם את הנפטר. לפתע מובחנים בו מעלות שלא שמנו לב קודם. היום הוא איננו מתחרה בי יותר, נוצרה אפשרות ליצירת מצב מאוזן ותקין יותר בראייה.

 בספר "שרי המאה" שנכתב ע"י הרב יהודה לייב מימון, יש בין השאר התייחסות למשה מונטיפיורי .  הסיפור שיובא להלן הוא המחשה של הטמעת מושג הקדושה אגב קיום מצוות שמירת השבת. הסיפור אמיתי  ומראה מה זה זווית ראייה של ריחוק ליצירת מצב מאוזן ותקין . כידוע, משה מונטיפיורי היה פטרונם של חלכאים ונדכאים רבים. בהקשר זה יוזכר משפט דמשק המפורסם והשתדלויות רבות נוספות למען אחיו היהודים ברחבי העולם. הוא עצמו היה  מתווך של ניירות ערך ושל זהב לעשירי לונדון . והנה באחת השבתות באה פקודה מהלורד העשיר של לונדון למשה מונטיפיורי שיבצע מיד עסקה במאות אלפי שטרלינג. משה מונטיפיורי השיב לאלו שבאו אליו בנידון, שכנראה חלה טעות . הלורד יודע שאני שומר שבת ולא אחלל אותה בשום פנים  ואופן. לא עברה חצי שעה, והנה חזרו שני השליחים עם שניים נכבדים מהם ואמרו כי הלורד שלח אותם להתרות בו, שאם לא יבצע מיד את העסקה הזאת, ייגרמו לו נזקים גדולים והוא ישא  באחריות להשלכות הנובעות מכך. בתגובה, הוסיף ואמר משה מונטפיורי, כי אכן הוא חייב ללורד רבות בקשר לפרנסתו, ברם, הוא לא יוכל לעבור על מצוות בוראו באשר לשמירת שבת . לא עברה עוד מחצית שעה והגיעו הפעם ארבעה קודמים נוספים עם עוד שניים שהם בעצמם היו לורדים, ואמרו לו: "דע לך באנו פשוט להיות עדים, כי אתה צפוי למשפט רציני וכל הנזקים על אי ביצוע העסקה הזאת יחולו עליך." שוב החזיר להם מונטיפיורי את אותה התשובה, ובביתו המשיכו לזמר זמירות שבת . ביום ראשון בבוקר אמר מונטיפיורי לרעייתו יהודית: "אגש ללורד ואסביר לו . את סיבת התנהגותי. יהודית מגיבה ואומרת  "מה הטעם שתיגש להסביר? הרי הוא מאיים עליך בתביעה משפטית, ואתה תלך להתרפס? אחרת את המועד". למרות זאת , מונטיפיורי הולך אל הלורד ובלב כבד הוא מגיע לשער ביתו.  בפגישתם, הלורד מחבק אותו בשמחה רבה ואומר לו : בזכותך הרווחתי סכום גדול בהתערבות אתמול. לנוכח זאת, שואל אותו מונטיפיורי,  מה כל השמחה הזאת, האם מותר היה לך למשכן את שמירת השבת שלי, עבור ההתערבות שלך? והלורד משיב לו : תקשיב היטב, ישבנו במסיבה חבר לורדים ועלתה על השולחן  הבעיה של  היהודים שמוכרים את נפשם לשטן תמורת בצע כסף. קמתי ואמרתי כי אני מכיר לפחות אדם אחד, שבשביל שום הון שבעולם לא ימכור את נפשו לשטן. בתגובה הם אמרו תוכיח זאת ודרשו להתערב על סכום גבוה ומכובד של עשרות אלפי סטרלינג. כמובן, שכאשר חזרו שני השליחים הראשונים ואמרו שהאיום על מונטיפיורי אינו פועל, אלה שהתערבו לא האמינו. אז הלורדים הגדולים התביישו להצטרף למשלחת, והנמושות ששמו כסף בהתערבות הצטרפו אליהם. בסוף, גם שני הלווייתנים  נוכחו לדעת באפסות האיום  הנ"ל. כמובן, שהכסף שהתערבו עליו חולק לצדקה... סיפור זה בא ללמדנו, שבלי חינוך ממשי לעצור את מרוצת השגרה אחת בשבעה ימים, האדם אינו יכול לשרת ערך כלשהו. טעות היא אפוא, לחשוב שבלי מרכיב הקדושה אפשר לשרת ערך כלשהו; הדבר אפשרי רק  בשל קיומה של מתנת הבחירה החופשית מיד הקדוש ברוך הוא, אשר מאפשר תחום רחב של חופש בבחירה. מכל מקום, היהדות מחנכת כי האדם איננו חי בשביל לעבוד אלא עובד בשביל לחיות ובלי ממד של קדושה אי אפשר להגשים זאת.  נלך הלאה בעניינה של השבת ונתבונן בנוסח של הקידוש שבו מופיע בין השאר ..."זיכרון למעשה בראשית". זהו זיכרון המצביע על הקב"ה כבורא ומנהיג את העולם; ומי שמעיד עדות זאת, משעבד עצמו להיות עבד לה' ולא להיות עבד לעבד אחר. הדברים טבועים עמוק בשורשי התרבות שלנו עד שחדלנו לחוש את המשמעות העמוקה של השבת כזיכרון למעשה בראשית.

דרך זה השער יגיעו כל בני הנכר אל הר ה' כבית תפילה לכל העמים. אומות העולם קיבלו את מרכיב המנוחה יום מתוך שבעה. ברם, עד כה טרם השכילו לקבל גם את מרכיב הקדושה. המנוחה בשילוב עם קדושה, היא תחילה למקראי קודש. ביום המנוחה האדם אמור לנתק את עצמו מהמכבש של הטכנולוגיה. נדמה לו לאדם שיש לו היום תנאים, בגלל הזכויות הסוציאליות, ולא כן . הטכנולוגיה משעבדת ומרתקת אותו אל כל מיני תענוגות והוא נע ונד (יש יוצאים מן הכלל בוודאי). אם כן, השביתה ממלאכה וכן ההתנתקות מהשגרה מולידים מאפיינים של מנוחה הקשורה עם מרכיב קדושה, וזהו שלב גבוה יותר. סור מרע זה קומת קרקע, עשה טוב מהווה קומה עליונה יותר. לא לאבד נפש אחת זאת קומה קרקע, לקיים נפש אחת זו קומה גבוהה יותר. דרך השבת אנחנו נזכרים בציווי "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". הדיבורים היפים על זכויות סוציאליות הם באמת חשובים, אך בלי לאפשר לאדם הרגשה אמתית של שוויון, דבר שמושג  בין השאר על ידי שביתה ממלאכה ושיתוף העבד והאמה  במנוחה, אנחנו רק בחצי הדרך. כל זמן שאנחנו חיים בעידן טכנולוגי יהיו נותני פקודות ומבצעי פקודות ותיפגם תחושת השוויון.

 האדם נברא בצלם אלוקים,  כלומר בכושר וביכולת לקלוט את גלי הדעת הרוחניים הנשלחים אלינו ממרום "אתה חונן לאדם דעת". כושר זה נובע מההתעלות של ראייה בעיני בשר לראייה בעיני השכל. מי שמוותר על הזיכרון למעשה בראשית וחדל לתרגל אותו פעם בשבוע , חלים עליו החוקים הפיזיקאליים של פעולה ותגובה, והוא מאבד את היכולת לראות דברים בעיני השכל ואת הכושר להתרומם לקומה גבוהה יותר. היהדות בנויה תמיד על שתי קומות עיקריות; וכך אומרת המשנה במסכת סנהדרין שפותחת בחובה הקשורה לקומת הקרקע  - "כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא". קומת הקרקע של המוסר לכל הפחות סור מרע אל תאבד נפש; אבל יש לזה ו"ו חיבור, כי השבת היא תחילה למקראי קודש, והאדם צריך להתעלות בקודש. ההמשך  הנדרש הוא  "ועשה טוב". עשייה זו מתקשרת לקומה השנייה, והיא נובעת מכך ש"כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא" , מה שכבר כרוך במאמצים אין קץ לעזור לקיומה של הנפש הטובעת.  אנחנו יודעים ש"אתה חונן לאדם דעת" היא לא תפילה בעלמא  כלומר, הקב"ה ברא את בני האדם בצלם אלוקים ביכולת לקלוט את גלי דעת ה'. אם כן, הכל ממנו; ואיך אמר איינשטיין אני גיליתי את תורת היחסות, כי זכיתי ליצור במוחי  תיאום אופטימלי לקליטת גלי הדעת הנושאים את המידע הרלבנטי לתורה הנ"ל. במילים אחרות הייתי עם כושר קליטה שפעל באופן תקין ומכוון על הגל ששידר את תורת היחסות אלי. הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. האדם צריך להשוות את קליטותיו הרוחניות עם  אלו של אחרים. בפרשת "ראה" שבספר דברים ניתן ללמוד על תכונה מיוחדת שהתברכה בה השפה העברית. רק בשפה העברית  המילה "ראה" מבטא את מה שקורה. בראייה. מימין לשמאל ר א ה משמאל לימין האר. מדוע אדם רואה?

כי הקב"ה ברא את מקור האור; לא רק שזה נכון בתחום הפיזיקאלי כי אתה רואה מהחזרת קרני האור ממקור האור אל עיניך, ובהמשך אל מרכז הזכר החזותי שלך במוח. גם בעיני השכל זה כך. הסיבה לראייה בעיני השכל, כי ה' האיר עיניך; אם כן, ראה זהה לאותיות האר, כלומר הראייה שלנו אפשרית, כי אלוקים ברא אתנו בצלם אלוקים בכושר לקלוט את גלי הדעת המשודרים ממנו. הוא המאיר לעולם כולו,  ובגלל זה אנחנו יכולים לראות. מזה שפרשת "ראה" פותחת בלשון יחיד, ובהמשך עוברת ללשון רבים, ...אנכי נותן לפניכם, יש ללמוד, כי היחיד חייב להשוות את הראייה שלו, או הקליטה השכלית שלו עם  מה שמצוי לפני הרבים.  היחיד בעל כורחו ראייתו מוגבלת יותר מזה של הרבים, ועל כן חייב הוא להיעזר ולהתעדכן בראייה של כל ה"לפניכם", כלומר של הרבים. אדם שחטא ועצר את מרוצת השגרה וחוזר לששת ימי המעשה מתוך זווית ראייה של ריחוק, חוזר ותמה על מה שהוא עושה.  בתוך העשייה אני לא יכול להרהר על מה שאני עושה, ואז צצה מחשבה של ייעול זהו שכר בבחינת "בקשיש", וזה עשוי להובילו לראייה טובה יותר; מה עושה האדם שמתקשה באיזו בעיה? חייב הוא להזניח אותה ולעסוק במשהו אחר ובמוח צצה איזושהי הכרה בלא יודעים, פעולה של עיכול הנושא. הוא ישן, או נח וקם בבוקר למחרת עם תשובה. כל מי שעסק בבעיות קשות יודע שכל חוקר או הוגה דעות וגם אחרים הולכים לפעמים לישון עם הרגשה - למה מוחי מוגבל ולא מקרבני לפתרון הבעיה שלפני? בהמשך הלילה, מתרחשת פעולת עיכול של הבעיה ובעקבות זה צצה תשובה, שלפעמים נכונה ולפעמים היא מעין תשובה או רמז לתשובה.

 

למעלה הזכרנו כי בצלם א-להים נברא האדם, ביכולת לקלוט שדרים של גלי דעת של ה', ומכאן היכולת של האדם להגיע לגילויים חדשים. חוקי הפיזיקה מתייחסים לתופעות מחזוריות ,שהמאפיין שלהם  הוא קביעותו של משך המחזור עם סטיות שניתנות למדידה.  כאשר אנחנו באים לעולם בעל חמישה ממדים, שיש בו  הממד החמישי של הקדושה, אנחנו עומדים בפני הפתעות, כי אנחנו עדיין לא במצב התקין. בקרב בני האדם יש יחסים הדדיים מסובכים ביותר. אדם עם עצמו .האדם עם ממלכת הזולת, ממלכת הזולת בינה ובין עצמה, עם חברות אחרות וכו', וכל הדברים האלה אינם ניתנים למדידה בדייקנות , ולכן אי אפשר לדייק. אבל בקושי הזה יש תופעה יחידאית בהיסטוריה שקשורה עם חזונות שיבת ציון שנתגשמו,  אך לא במחזור קבוע. אברהם אבי האומה עלה לארץ ישראל מאור כשדים . הוא קיפל בתוך אישיותו ובאירועים שעבר את כל מה שעתיד להתרחש בקרב העם שהשתלשל ממנו. בעקבות רעב כבד נאלץ אברהם לרדת מצרימה לתקופה קצרה ואח"כ שב ארצה ונאחז בה בקביעות. תופעה מחזורית נוספת מתרחשת עם בני יעקב.- והיא גלות מצרים.  אצלם זה כבר 210 שנים עד ליציאתם מגלות זו. גלות נוספת נגרמת ע"י נבוכדנאצר. מלך בבל הנמשכת כ- 70 שנה. לאחר מכן , בעקבות חורבן בית שני  באה גלות שנמשכה יותר מ- 1800 שנים. בתחילת המאה 19, באו יהודים במרכז אירופה והסיקו את המסקנה ההגיונית שאין למעלה הימנה. יותר ממיליון וחצי תפילות התפללנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".  1200 שנה היה לפי חישובם - הפעם הקודמת שהיה עוד ריבונות יהודית בא"י. זה היה בתחילה המאה ה-7. הם עשו את החשבון אחרי 1200 שנה כפול יותר מאלף תפילות בשנה זה מעל מיליון תפילות. אבל מי שעושה את החישוב של 1800 שנה, יוצא לו הרבה יותר ממיליון וחצי. זאת אומרת , שום דבר לא קרה; לא התקיים יותר המחזור של 210 שנה של גלות מצרים . לפיכך, נחדל להתפלל "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים... ".  כלומר, נמחק את ירושלים (ציון) מהנוסח של ותחזינה הנ"ל מסידור התפילות ונישאר אזרחים בני דת משה. נהיה חלק מהתרבות הזאת. נפריד את המרכיב הלאומי מן המרכיב הדתי.  באורח פלאי, דווקא אז מתחיל להתגלגל רעיון שיבת ציון דרך החתם סופר, הרצל, הרב אלקלעי ואחרים שמתחילים להטיף לשיבת ציון.  זוהי תופעה יחידאית שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית. עם שנעקר ממולדתו והתפזר בארצות רבות, עבר שואה איומה שכילתה שליש מבניו, מתחיל בתהליך של חזרה לכור מחצבתו. בהקשר עם זה, אפשר להשקיף מחדש על הסיפור המקראי המתאר את משה רבנו, כאשר עמד נפעם מול שרידות הסנה באירוע הבעירה שהיתה אמורה לכלותו? כי הרי לכאורה, לפי החישובים הפיזיקליים הוא  צריך היה להתאכל תוך דקות אחדות, והנה הסנה בוער ושום דבר לא קורה לו. מתרחשת אפוא חריגה מחוקי הטבע. החומר איננו חומר סתם. נוסף לו אפוא, מרכיב שאיננו ניתן למדידה. במקביל, כאשר רואים תופעה יחידאית בתולדות המין האנושי מבחינת כמות החומר בלבד; העם הזה הוא פסיק לעומת מנין הסינים. ועל אף שעל עמנו ניתן בדרך המשל לראותו  כבוער באש הרדיפות ע" שונאינו במהלך הדורות, ובדומה לסנה  הוא איננו אוכל. אי אפשר שלא לסור ולראות את המראה הזה. לשאלה "מדוע לא יבער הסנה" אין תשובה טובה יותר מהתשובה שהשיב רבינו סעדיה גאון ש"אין אומתנו  אומה אלא בתורותיה" .

 הנה אנחנו רואים מתוך עיונים קודמים שהעולם הפיזיקאלי הוא עולם בעל ארבע ממדים ( 3 ממדי החלל+ ממד הזמן), והעולם שאנו דנים בו הוא עולם בעל ממד חמישי שהוא ממד הקדושה, ולא יתכן לרדת לשורש המשמעות של קיום העם היהודי ללא התודעה בדבר שילובו של  ממד הקדושה במערכת הממדים של העולם.

מה הסכנות במחשבה שאיננה מכניסה בחשבון שישנו ממד נוסף? יאמרו אנשים "אינני מבין בקדושה", "אי אפשר למדוד קדושה", "אינני רוצה להתייחס לזה". האם מבחינה הגיונית  אנו      רשאים להתעלם מהתופעה היחידאית בהיסטוריה האנושית שהיא הקיום הנצחי של עם ישראל? בשנים הראשונות למדינת ישראל התחולל משבר על רקע הגדרת זהות יהודית. שחולל שר הפנים דאז בר-יהודה  כתוצאה מכך, פנה בן גוריון אל מי שהוא העריך כחכמי ישראל בשאלה  לדעתם מי אמור להיחשב  כיהודי?

על רקע המשבר הנ"ל התקיים סימפוזיון באולם רטיסבון בירושלים. נטל בו חלק הרצל ברגר ז"ל, שהיה עורך עיתון "דבר" השר בר-יהודה ועוד. הרצל ברגר אמר בדבריו  כי יש להתייחס לזהות היהודית רק החל מ- 300  שנה אחורה, דהיינו בערך מתקופת ההשכלה. לנוכח השקפה זו, קם מישהו באולם ואמר: אם ראשית גיבוש העם היהודי היא רק מלפני 300 שנה, אזי  יש זיכרון גם לארץ הזו מלפני 300 שנה  - והזיכרון אומר שאין לנו שום זכות על הארץ . כי איפה היינו לפני 300 שנה? כלומר, יש אנשים שעושים את הדרך הקלה ואומרים: "מה לנו ולימי הביניים? אנחנו משכילים ". ואכן נכון. בימי הביניים רמת הידע המדעי הבינלאומי היה נחות משל היום, אך חשוב להכיר בכך, שחוכמת אנשי הרוח היהודים בימי הביניים, שנשענו על מקורות תורניים וקבליים קדומים, הצטיינה ברמה גבוהה.

עוד מימי סוקרטס ב"אותופרון" של אפלטון ועד ספרו של ז'והן מיורהוד "ראשי פרקים בתורת המידות", דימו הפילוסופים בנפשם שהם מנחיתים, כביכול מהלומה מוחצת על המוסר הדתי. שואלים הם שאלת "מלכודת": האם ה' רוצה בטוב מפני שטוב הוא, או הטוב הוא רק מפני שה' רוצה בו?  (ב"אותופרון", "קדוש" במקום טוב"). מבלי להזדקק לתשובות חכמי התורה, עונים הם בעצמם: אם רק מה שה' רוצה בו קרוי טוב, לפנינו טוב היכול להיות שרירותי. אבל אם ה' רוצה בטוב מפני שטוב הוא, הבה נשאל את עצמנו מבלי להזדקק לרצון ה' "מהו טוב"? ונשיב תשובות פילוסופיות בלבד.

ר' שלמה הלוי אלקבץ, מקובל, דרשן ופייטן, שחי בצפת לפני יותר מ-450 שנה, חיבר את  הפיוט "לכה דודי" הנאמר בקבלת שבת. הוא העלה על נס את התשובה המוחצת, שטמונה בתורה לשאלת "המלכודת" של המוסר הפילוסופי ששרר בזמנו. ברוב התלהבותו הפיוטית הכריז כי תשובה זו היא "לשם ולתפארת ולתהילה" בפיוט של "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" הבית הראשון הוא:

"שמור וזכור בדיבור אחד / השמיענו א-ל המיוחד / ה' אחד ושמו אחד / לשם ולתפארת ולתהילה". לכאורה, מה השבח שבדיבר על השבת יש שינויים קלים בין נוסחו בפרשת "יתרו" בספר שמות ("זכור") לבין נוסחו בפרשת "ואתחנן" בספר דברים ("שמור")?  הבה ניזכר ב"זכור את יום השבת לקדשו... על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות, "יתרו") וגם  ב"שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציווך ה' א-לקיך... ... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך..." (דברים, "ואתחנן"). ב"זכור... על כן ברך ה'..." שבספר שמות מודגש הצד השמעי (כביכול, השרירותי). ב"שמור ... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" מודגש יותר הטעם השכלי השוויוני (הטוב העיוני), אך לא נעדר גם הצד השמעי "כאשר ציווך ה' א-לקיך...".

בראשית צעדי עמנו, בשנתו הראשונה במדבר, לאחר עבדות ארוכת שנים במצרים, היה הכרח להקדים נעשה לנשמע. אבל, בסיכום ארבעים שנות לימוד במדבר, מסוגלים כבר להבין כי ציוויי ה' הם - מפני שאין כ-ה' א-לקינו הרוצה בטוב מפני שטוב הוא, לפי הכלל שבתורה "ואהבת לרעך כמוך אני ה' ". שתי הקצוות בשאלת "המלכודת" הנ"ל, אינן שתים אלא נקודת ראשית אחת במעגל סגור שלם כ"שמור" ו"זכור" בדיבור אחד. הבעיות המסובכות של התנגשות חובות יכולות להיפתר רק באפן שמעי של הקדמת נעשה לנשמע, בתנאי שנותן ההוראה הוא בר-סמכא עליון שאין למעלה ממנו. ועל כן, ה' א-לוקי ישראל שהוא בורא  העולם, מחוקק חוקי הטבע ומחוקק חוקי הקדושה כפי שמובאים בתורה, הוא אפוא הבר סמכא הנזכר לעיל. והוא נקי משרירותיות.

 דוגמא נוספת לקדושה המבעבעת מספרי הקודש שהעביר אלינו הבורא יתברך, דרך אבי הנביאים משה רבנו, וכן גם משאר הנביאים שקבלו באורח לא ישיר את דבר ה' ; (והוא הדין גם מאנשים צדיקים שזכו להתברך ברוח הקודש) - יכולה לשמש למשל התשובה שהיתה חבויה בתורה עוד לפני שידעו להציג את השאלה לגבי מניין השנים מאז בריאת העולם. הרמב"ם בהתייחסו לעניין מניין השנים לבריאה, מרמז בדבריו שלפיו - בין מאמר בריאה ראשון  סתום ("בראשית ברא אלוקים")  והבא אחריו שנכלל בסדרת תשעת המאמרים המפורשים, המאופיינים במטבע לשוני מיוחד, מסתתר מניין השנים המעורפל, העשוי להסתדר עם מניין השנים שהמדענים מייחסים לראשית הבריאה. המניין שהיהדות מונה לבריאה, מתייחסת לתקופה החל מאדם הראשון, ולאחר היווצרות מערכת השמש. כאמור, כשם שסוד משך השנים שחלפו מהבריאה ועד לתקופתנו היה חבוי זמן רב עד לעידן המודרני בה המדע מונה כ-15 מיליארד שנים; וכן סודות רבים נוספים, המצויים בצורה נסתרת על פי הצופן התנכי, כולם כאחד מעידים כי בפרדס התורה טמונות תשובות לשאלות שטרם נשאלו, וממנו אנו יונקים את נימי הקדושה המעטרים את הממד החמישי.

גדלי-הו רחמן השיב את נשמתו לבוראו בד' אלול תשס"ט. נמנה בעבר על בוגרי האוניברסיטה העברית במקצועות מתמטיקה ופילוסופיה. פרסם מאמרי הגות רבים וכן ערך בשנים תשכ"ח-תשל"א ביטאון להגות יהודית בשם מ.ת.ת (מציון תצא תורה).בשנת תשס"ה יצא לאור ספרו "פרוזדור הקליטה בעולם של חמישה ממדים" בהוצאת ספרים "מ. מזרחי".

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב