הריקוד הסבוך של אמהות ובנות...וגם כמה טיפים לאמהות איך לצלוח את היחסים האלה בשלום... 

דמיינו לעצמכם נערה יפה ואהובה על הכל. נגלה ששמה פרספונה. יום אחד מחליט האדס, שחי בשאול, לחטוף את פרספונה כדי שתהיה שלו. הוא מממש את תוכניתו ופורץ מבקע האדמה ולוקח לעצמו את הנערה ההמומה.  לאחר שפרספונה נעלמת, אמה דמטר, לא יודעת את נפשה מרוב צער. היא שוקעת בגעגועים עזים לבתה ומזניחה את האדמה שעליה היא מופקדת. בכך האדמה מפסיקה להצמיח את פריה ולתת את תנובתה לבני האדם.

בסופו של דבר פרספונה מוחזרת לאמה. אולם האדס מצליח לגרום לכך שעל פרספונה לחזור מידי שנה בשנה ולמשך מספר חודשים אל השאול. בזמן שהותה מתחת לאדמה, דמטר, האם, מתעטפת עצב וגוזרת כיליון על האדמה. אך מששבה פרספונה לאמה, האם מתנערת מעיצבונה ומאפשרת לתבואה לפרוח ולהבשיל מחדש. נדמה לי שאחד המסרים של סיפור זה הוא שניתוק בת מאמה יכול להביא לכעס ולעצב כל כך גדולים, שהוא יכול לכלות את כל החיים שסביבה... 

הסיפור הזה מבטא את היחסים המורכבים שיש בין אמהות לבנות: התקשרות מול ניכור, קירבה מול ריחוק. אני שומעת על היחסים הללו הרבה בקליניקה שלי ואין זה משנה בנות כמה הבנות או האמהות. לצד הרצון של האם והבת למעורבות האחת בחיי השניה, להתערבבות, לחיבור, להזדהות, קיים גם הרצון שלהן להיות נפרדות אחת מהשניה. תחושות אלו גורמות לעיתים לכעס, קנאה, אכזבה, חוסר הזדהות ולעיתים אף דחייה.

בניגוד לבן, המבין מגיל צעיר, שעליו להתנתק מאחידותו עם אמא ולהיפרד ממנה, כדי להיות כמו אבא, הרי הבת אינה צריכה לעבור היפרדות זו בשביל לגבש את זהותה המינית. ההיפך הוא הנכון, גיבוש זהותה נעשה דווקא מתוך הקשר עם אמה. כאן מתחיל הריקוד המורכב בין חיבור להיפרדות.   על פי המחקר של אראלה למדן (1999), אמהות חוות את בנותיהן באופן קרוב יותר מבניהן ומזדהות איתן יותר. הן עצמן נמצאות בקונפליקט עמוק ביחס לכמה חופש ועצמאות הן רוצות לתת לבנותיהן לבין כמה הן מבקשות את בנותיהן קרובות ומקושרות אליהן. נמצא שאפילו כשהבנות הן תינוקות, אמותיהן מדברות ומחבקות אותן יותר מאשר את הבנים. הבת מצידה מפחדת יותר להיפרד מאמה שכן היפרדות יכולה להחוות כהתנתקות. יחד עם זאת הבת גם שואפת, כמו הבן, להיות עצמאית ואוטונומית.   הקרבה הזו בין אמהות לבנות יכולה לייצר לעיתים קרובות רגשות קשים. יש בנות המתארות (וזאת אני שומעת גם בקליניקה) את הקנאה של אמותיהן בהן לנוכח תשומת הלב האינסופית שבן הזוג (האב) נתן להן, כביכול על חשבון האם. האם מצידה יכולה לחוש אשמה על תחושוות קנאה אלו. תחושות מורכבות אלה יוצרות מצב שבו מצד אחד הבת שואפת להיות דומה לאמה בדברים מסוימים, אך מצד שני היא גם יכולה להיפגע עד עמקי נשמתה כשבן זוגה או כל אדם אחר יאמר לה "את בדיוק כמו אמא שלך..."

מה יכול לעזור אם כן להיפרדות בריאה שאינה ניתוק בין אמא לבת?על פי למדן (1999):

• כשאמהות יוצאות לעבוד או עסוקות בעוד דברים ,שהם מעבר לטיפוח הבית וגידול הילדים, זה מאפשר לבנות לעבור תהליכי היפרדות טובים יותר.
• השתתפות של אבות בטיפול הילדים יכול אף הוא לעזור לקונפליקט בין תלות ועצמאות של הבנות מאימותיהן.
• מתוך ניסיוני הקליני הייתי מוסיפה כי חשוב שאמהות יתנו מרחב לבנותיהן להביע את עצמן ולהיות שונות מהן: במראה, בלבוש, ובבחירות המקצועיות והבין אישיות שלהן. על האם להבין שבתה אינה ההמשכיות שלה והיא רשאית לעשות בחירות שונות מזו שהיא עשתה.·
• בנוסף, על האם לשים לב שבתה לא הופכת לתיקון שלה ושהיא אינה שואפת לרפא את הפצעים, הכאבים והפספוסים שלה דרך בתה (טיפול ומודעות יכולים לעזור בעניין זה).

יש לזכור שלא רק הבת רוצה היפרדות אלא גם האם, הבריאה בנפשה, רוצה בהיפרדות מבתה (אבל לא חלילה בהתנתקות ממנה). ולכן האם צריכה לזכור שתחושה זו היא טבעית ונורמלית ולא צריכה לעורר אשמה.    לסיום -- החדשות הטובות הם שלמרות שבגיל ההתבגרות יש התרחקות של הבת מהאם ומופיעים קונפליקטים רבים בין אמהות ובנות, ישנה לרוב חזרה לקשר קרוב יותר בגיל מאוחר יותר. למדן כותבת כי על פי רוב ההריון, הלידה והאמהות מחזקים את הקשר בין אמהות ובנות וכשהבת הופכת לאם חלה התקרבות בינה לבין אמה. בנוסף ההתקרבות חלה גם כאשר האם מזדקנת ונחלשת וזקוקה לעזרת הבת. נמצא שאמהות מעל גיל 50 נוטות להיות סלחניות יותר כלפי אמן...

אז אם אתן אמהות לבנות מתבגרות ואתן מרגישות שהבנות שלכן נחטפו וחזרו כבנות אחרות, תנשמו עמוק, תדעו שזה תהליך נורמלי ושגם זה יעבור...  

מוזמנות ומוזמנים לכתוב לי למייל הערות, הארות או שאלות וכן להעביר את זה הלאה לכל מי שזה יכול לעזור לה או לו.   

מקורות:

*למדן,אראלה. 1999. "מחול המלחמה והחיזור" על הקשר בין אימהות ובנות. מעוף ומעשה (5): 201-231.