בשנת 2015 הוזמן האמן הסיני איי וייויי ליצור מיצב ענק בחנות-הכלבו המפורסמת "לה בון מרשה" שבפריז. בית כלבו גדול ומפואר זה, שנבנה באמצע המאה ה-19, נמצא בלב לבו של הרובע השישי. המבנה עצמו יצירה ארכיטקטונית מרהיבה, הכוללת שני בנייני ענק, שבאחד מהם חנויות אוכל ומוצרים מכל העולם, וכמובן, גם מצרפת. איי וייויי בחר להציב עבודה שהיא סינית במהותה: הן מבחינת הנושא, הן בבחירת הטכניקה וכן באופן הצבתה.המייצב מתייחס לאגדה סינית עתיקה, שגירסאות שלה ידועות עוד מן המאה הרביעית לפנה"ס. "שאן האי ג'ינג" שהוא "ספר ההרים והימים". זהו טקסט סיני קלאסי המשלב גיאוגרפיה עם סיפורים מיתולוגיים, ובו מתוארים יצורים בני-כלאיים כגון: דג צב, דג תרנגול ונחשים בעלי ראש- אדם.
על פי רישומיו של איי וייויי, הוזמן צוות סיני מיומן כדי לבנות את 'היצורים הדמיוניים' בטכניקה מסורתית של בניית עפיפונים מנייר ומקני-במבוק. עשרות יצורים יפהפיים נעשו בעבודת יד ונתלו בחלל האטריום של הקניון והפכו אותו לעולם קסום של אגדות.
'Wallpaper',מגזין לאופנה, סגנון חיים, נסיעות, אמנות, עיצוב וארכיטקטורה, הקדיש למיצב מיוחד זה מאמר תחת הכותרת: "איי וייויי הפך את "לה בון מרשה"בפריז למגרש משחקים חזותי".
המאמר פותח בפיסקה הקושרת את המיצב לאמיל זולא, הסופר והפובליציסט הצרפתי הנודע, בן המאה ה-19, שהוקיע את נגעי החברה הצרפתית. וכך נכתב ב- Wallpaper: "אמיל זולא כינה את חנויות הכל-בו במחצית השניה של המאה ה-19 בפריז, 'הקתדרלות של הקפיטליזם'. כ-130 שנים מאוחר יותר, הפך אי וייויי את "לה בון מארשה" למגרש משחקים."
זולא חי בתקופה מרתקת בה נפוליאון השלישי והברון אוסמן עיצבו מחדש את פריז באמצעות הבולבארים (השדרות רחבות הידיים), והתקופה שבה נבנו בתי הכלבו הראשונים. אך במקביל הייתה זו תקופה של התמוטטות סדרי-עולם ישנים ועוני מנוול. זולא, בעטו המושחז, נתן ביטוי לפערים החברתיים ולמצוקתם של המקופחים.
ברומאן "גן עדן לאשה", שנכתב ב-1882, מתאר זולא את תחילתה של תרבות הצריכה ושל הפרסום המודרני, את חיל-החלוץ של הקניונים המוכרים לנו, את חיסולן של החנויות המתמחות ושל העסקים המשפחתיים הקטנים.הרומאן של זולא מספר את סיפורה של דניז, נערה כפרית ממשפחה ענייה, המגיעה לפריז עם שני אחיה הקטנים, כדי לחפש עבודה לשם קיום. בתחילה היא מוצאת משרה צנועה בחנות קטנה, בה היא מחזיקה מעמד בקושי, בגלל ההתפתחות המסחרית המואצת של התקופה. אחר-כך היא עוברת לעבוד בחנות גדולה שנוסדה זמן קצר קודם לכן: "גן-עדן לאישה", הרומן ממשיך ומתאר את עבודתה בחנות, הקשיים בהם נתקלה, יחסיה עם חבריה לעבודה ועם בעל-החנות ולבסוף את הצלחתה. זולא מבקר בספר זה, ללא-רחמים, את עולם העסקים: את הקמתן של החנויות הגדולות, כמו "לה בון מארשה" הגורמות לפשיטת-רגל של הסוחרים הזעירים.
את הקניון מכנה זולא "ארמון אמיתי המייצר דת חדשה". שיאו של הספר מתרחש ב'מכירה הלבנה': תצוגה ומכירה חסרת-תקדים של מוצרים לבנים, תופעה שמתקיימת אחת לשנה, עד עצם היום הזה.שלא במקרה, תערוכתו של איי וייויי מתרחשת תוך התייחסות ל'מכירה הלבנה'. העבודות שלו עשויות נייר לבן, שקיות שנוצרו ועוצבו במיוחד בלבן ועליהן מוטבע שמו של איוייויי ואפילו צוות העובדים שעסק בהקמת התערוכה לבש סרבלים לבנים, שעל גבם מתנוסס הלוגו של איוייויי.
התערוכה זכתה ליחסי צבור חסרי תקדים,היא פורסמה בכל כלי התקשורת והירחון המפורסם 'ווג' (Vogue), מגזין אופנה וסגנון-חיים, שיוצא לאור ב-23 מהדורות שונות במדינות שונות, פירסם ראיון עם איי וייויי לרגל הקמת המיצב בקניון, תחת הכותרת "דיסונאנס קוגניטיבי בלה בון מרשה".
ואכן קשה ליישב את עמדותיו הפוליטיות והחברתיות של האמן האקטיביסט, הידוע בעבודות המחאה שלו כנגד המשטר המדכא בסין, אבל גם כנגד המערב, עם "פארק השעשועים" שיצר בקניון הפריזאי.
איי וייויי ידוע כפעיל חברתי, מרבה לדבר על זכויות הפרט ועל כך ש"החברה המערבית חייבת לנו ואני לא מבין למה הם מתחמקים מאחריות". הוא מאשים בלהט את המערב וטוען, " אנשי המערב נבנים על העבודה שלנו, קונים את המוצרים שלנו, ולא אומרים כלום על זה שהסינים הם למעשה עבדים. אם אין כאן עדיין חברה חופשית, חלק מהאחריות על-כך רובצת על המערב, שאינו מתעקש לאכוף על סין את מערכת הערכים שהוא עצמו נהנה ממנה".
הראיון המתקיים בסוויטת VIP, כשאי וייויי יושב ליד צלחת גדולה עמוסה מיני קוראסונים והוא מספר למראיינת, איך היה בעצמו עד 'ממקור ראשון' למשבר הפליטים מסוריה, כשבילה את תקופת החג על האי היווני לסבוס. "הם מגיעים לארץ הזאת – ולאדמה הזאת לא אכפת", הוא אומר. "הם נראים כפושעים פוטנציאליים או זרים מאוד. ואני חושב שזה אבסורדי. זה לא מתאים לתדמית של הציוויליזציה שלנו ושל העולם הדמוקרטי שלנו ושל האידיאולוגיה שלנו של צדק חברתי וזכויות אדם".
כשהמראיינת מתעקשת לשאול, איך ההצגה בכל-בו היוקרתי מתיישבת עם עולם הערכים שלו, אי ויי ויי לא מתבלבל, דיסוננס קוגניטיבי לא מטריד אותו, והוא מסביר שאלו שני עולמות שונים. ושני העולמות השונים נשארים בעולמות שונים. בעיניו הם שווי-ערך אם כי הם מתנגשים זה בזה. גם הטענה כי חנות הכל-בו היא מרחב דמוקרטי ושיוויוני, אליו יכולים להיכנס בני כל המעמדות, מעוררת שאלה על רקע מוצרי-היוקרה המשתקפים בחלונות הראווה הנוצצים. אין ספק שהקניון מנצל את מעמדו ויוקרתו של איי וייויי לפרסום מרכולתו ולהגדלת המכירות ואיי וייויי נהנה אף הוא מחשיפה לקהל בעל-אמצעים וממכירת מוצרים נילווים למייצג שהוא משווק באותו מקום, כמו: זנבות דגים מנייר ב-15 יורו לפריט, ושקיות ששמו והלוגו של התערוכה מוטבע עליהם.
איי וויויי מצטרף, אפוא, לאותם אמנים הרואים באמנות מוצר-צריכה, אמצעי-שיווק ודרך להתעשר!
כיצד זה מתיישב עם השקפותיו החברתיות? כאמור : דיסוננס קוגניטיבי!
קישור לצפייה בתמונות:
https://drive.google.com/file/d/0ByEnxaZFUInkdHZpZjlkaWdjd1JmQUJudEtoYXBfZl9LcXBr/view?usp=drivesdk
הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק
