לאן נעלם מונטה קריסטו? 

בילדותי הייתי תולעת ספרים. הדרך לספרייה העירונית הייתה ארוכה ובחוזרי הייתי עסוק בקריאה תוך כדי הליכה. עד היום לא ברור לי איך לא נתקלתי באיזה עמוד חשמל.

הייתי קורא הכול; חסמבה, השביעייה הסודית והחמישייה הסודית לא פחות, הימאים הצעירים ועוז יעוז וחבורת הבלשים והכלב, וגם ז`ול וורן הזכור לטוב, וכמובן ויקטור הוגו וסיפוריו העצובים, וקארל מאי הגדול שממנו אף פעם לא שבעתי.

אחד הסופרים הבולטים שהלהיט אז את דמיוני והפכתי להיות מעריצו הנלהב היה אלכסנדר דיומא. יצירת המופת שלו: שלושת המוסקטרים פשוט הפכה אצלי לדיבוק. אני זוכר איך בפורים כפיתי על אמי בתחינות מעורבות באיומים שונים ומשונים להכין לי תחפושת של מוסקטר. אבל אין מה להגיד, הרוזן ממונטה קריסטו היה גולת הכותרת.

עלילותיו המרתקות של הרוזן הזה היו טמונות עמוק בתוך ספר עב כרס שמנה, למיטב זכרוני, כחמש מאות עמודים לפחות. אני שאלתי אותו מהספרייה, ועצם הידיעה שאני עומד לקרוא בו מילאה אותי ריגוש עז שהלך והתגבר.

היום בו התחלתי לקרוא את עלילותיו המלהיבות הרוזן היה יום קיץ חם. אני הסתובבתי בבית יחף, נהנה ממגע הרצפות הקריר שצמרר קמעה את כפות רגליי, ומדי פעם הייתי מוזג לעצמי כוס מיץ תפוזים ומוסיף כמה קוביות קרח. מובן שלא התהלכתי בבית בלי שהרוזן האהוב שלי יהיה צמוד אלי, וכך כל העת עיניי היו בולעות במהירות עוד ועוד שורות מהספר שלא מש מידיי אפילו לרגע.

לקראת הצהריים החברים שלי קראו לי מלמטה ואחר כך התקלחתי ובו זמנית אמי קראה לי לאכול. לצערי אסור היה לי לקרוא ספרים ליד שולחן האוכל לכן אכלתי בחיפזון רב. בד בבד המשיך מוחי לעסוק כולו בעלילות הרוזן ואהובתו מרסדס היפה אשר לה נועד להינשא מנעוריו, אך יריביו המרושעים והאפלים מנעו זאת ממנו. לכן לא ייפלא כי כשסיימתי לאכול - או, ליתר דיוק, לבלוע כאליגטור מורעב את האוכל במהירות שיא כמעט בלי ללעוס - ביקשתי לשוב מיד ולצלול בין דפיו של הספר המדהים.

אך להפתעתי הרבה לא מצאתי את הרוזן שלי בשום מקום. אמנם לא דאגתי מאוד כי ידעתי שהוא בבית, אך עם זאת גם חיפוש יסודי בכל רחבי הבית העלה חרס בידי. לאחר זמן מה גם הוריי נרתמו למלאכת חיפוש האבדה היקרה, אך לא דובים ולא יער ולא ספר... כאילו בלעה אותו האדמה.

ככל שנקפו השעות נראתה לנו היעלמותו המסתורית של הספר מוזרה יותר ויותר. הרי איש לא יצא מפתח הבית... גם איש לא זרק אותו מבעד לחלון... ואני בתוך תוכי שאלתי את עצמי: מה עלה בגורלו של הרוזן האומלל שלי? לא מספיק שחטפו אותו וכלאו אותו בכלא הנורא והאיום שם בצרפת הרחוקה? האם המסכן לא עבר די תלאות? האם נגזר עליו אף להיעלם פתאום בביתו של ילד ישראלי שכה מעריץ אותו ואף מוכן להקריב הכול עבורו?

הייתי עצוב ושפוף וכבר חלפה למעלה מיממה. החיפושים הקדחתניים פסקו בהדרגה ולמונטה קריסטו הנכבד לא נראה שום זכר. אט-אט פג המתח הספרותי שבו הייתי נתון, ואת מקומו תפס פחד מציאותי יותר. חששתי מהבעת פניה הנרגנת של הספרנית שפרה כאשר אדווח שהספר נעלם כלא היה.

ביום השני להיעלמו המסתורי החליטה אמי לשמח מעט את לבי, ולהכין עוף בתנור לצד תפוחי אדמה מתובלים בעלי רוזמרין. היא ידעה היטב שזהו מתכון בדוק לשיפור מצב רוחי. היא עמדה מול המקרר, פתחה לרווחה את המקפיא כדי להוציא את העוף, ואז נפלטה מפיה קריאת תדהמה.

פתוח לרווחה, בין העוף הקפוא לבין מיכל הגלידה, שכן לו מונטה קריסטו המפואר מעוטר בפתיתי קרח זעירים. ילדון אחד, שרצה להרוות את צימאונו במיץ תפוזים מעורב בקוביות קרח, זנח אותו שם בהיסח הדעת.