דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


מגיפת הבדידות בעידן המודרני 

מאת    [ 26/08/2018 ]

מילים במאמר: 1476   [ נצפה 2553 פעמים ]

בס"ד

או טו טו נתחיל לקרוא את התורה מבראשית. לא יאומן איך חלפה לה עוד שנה ושוב נקרא איך הכל התחיל, אך אולי תהיה לנו הזדמנות להתבונן שוב על הכתוב ולהפיק ממנו תובנות חדשות הנוגעות לימינו, והפעם אני רוצה להתמקד בנושא קיומי וכואב, חוצה מגזרים, עדות וגילאים – הבדידות האנושית.

בסיפור השני על בריאת העולם יוצר בורא-עולם גן עדן אשר יש בו לכאורה הכל, ושם בו את האדם אשר יצר בצלמו ובדמותו לעבוד את גן העדן ולשמרו. אך אז קורה משהו פלאי: מתבונן שוב הקב"ה ביצירתו ואומר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה-לו עזר כנגדו" (בראשית ב יח). הקב"ה, בוחן כליות ולב, רואה כי משהו בכל היצירה הלכאורה מושלמת הזו עדיין חסר. איך יתכן הדבר? בהקבלה לימינו אלו הלא לאדם יש הכל! בתים נאים ומלאים, פרנסה טובה, שלוות הטבע הפלאית, שפע מכל מה שרק חלם שיהיה לו – ועדיין חסר הוא משהו? כן, מבין בורא עולם, האדם יכול שיהיה לו הכל אך הבדידות האנושית גוברת על כל אלו. הוא בוחן את כל אשר יצר עד כה ולא מוצא בכל אלו לאדם עזר כנגדו. הוא שב אל מלאכת הבריאה, מפיל תרדמה על האדם, לוקח אחת מצלעותיו ובורא ממנה אשה, בשר מבשרו, ובכך לכאורה נפתרה בעיית הבדידות מבראשית.

יעברו עוד מספר רב של פרשות וחומשים עד שנבחין כיצד נושא זה מתפתח ומתחילה להיווצר החברה האנושית כפי שאלוהי ישראל רצה: מבני יעקב נוצרים שבטים, שלכל אחד מהם מאפיינים ותפקידים משלו, אך כל השבטים ביחד גם מצווים ביחד לפעול כקהילה אחת גדולה המקבלת עליה את תורת ישראל ופועלת כעם אחד מבית ומחוץ. רבות המצוות החברתיות הנוגעות ליחסים בין אדם לחברו בתורה ובהן נמצאת גם הקריאה לשים לב במיוחד "לגר, ליתום ולאלמנה". רק לגבי הגר מוזכר הדבר שלושים ושש פעמים בתורה, אך פעמים רבות ההקשר הוא לכך שגם אנו היינו גרים בארץ מצרים, זרים, שונים ונתונים לחסדיהם של אחרים ואל לנו לשכוח זאת. אך המשותף הרחב יותר בין שלוש אוכלוסיות אלו הוא דווקא הרכיב הנפשי: אנשים שמשהו מהותי השתנה בחייהם, וכעת חסר להם משהו קיומי, ממש כמו האדם הראשון, שעלול למוטט אותם אם החברה שמסביבם לא תשים אליו לב ותדאג להם. הם נשארו בודדים, והבדידות עלולה להרוג, פיזית ונפשית.

רבים מספור הם ארגוני החסד בישראל שדואגים לאוכלוסיות המוחלשות בשבתות וחגים ושולחים להם סלי מזון ועל כך יבורכו עד בלי די. אך האם בכך מסתיים תפקידנו כחברה בדאגה לזולת? גם אם הקב"ה שראה מתחילת הדורות ועד קיצם מה יקרה לחברה האנושית, ספק אם ניתן היה לראות ברזולוציות מיקרו מה יקרה לה לאחר התפרקות המבנה השבטי והחמולות, כשיעברו לעידן המודרני בו שפע כלכלי יעמוד במרכז השאיפה האנושית מחד ומאידך העלאת ערך האינדיבידואליזם, אך פעמים רבות, כך מסתבר, במחיר של בדידות אנושית בלתי אפשרית בהעדר שבט, משפחה רחבה או קהילה תומכת שרואה את האדם ולא משאירה אותו בבדידותו.

אברהם מסלאו, הפסיכולוג האמריקאי  הידוע בתיאוריית הצרכים שפיתח, מיקם את הצורך בשייכות במקום גבוה ביותר, אחרי צרכים קיומיים ובטחון קיומי. תחושת שייכות היא ההפך המוחלט לבדידות: להיות חלק מחברה, להרגיש שייך ומשוייך, שיש מקום לקבלה ונתינה, שלאנשים איכפת ממך כמו שאיכפת לך מהם, הקניית תחושת בטחון נפשי וערך עצמי, יציבות, ודאות ולעיתים גם רוגע ושמחה. אך המחקר בנושא זה לא הסתיים עם ממצאיו של מסלאו והוא נמשך עד ימינו.

אך אולי כאן המקום לעצור לרגע ולהבחין בין שני מושגים: לבדות מול בדידות. אדם יכול להיות מוקף אנשים ולהרגיש בודד בתוך נפשו, ולהפך, אדם יכול להיות לבד, ולהרגיש מאושר ושמח. הראייה לכך היא אותם אנשים שנמצאים בתוך זוגיות אך תחושת הבדידות שלהם, דווקא בגלל שיש שם "מישהו" שיכול לספק את צרכיהם הרגשיים, אך לא עושה זאת מסיבות כאלו ואחרות, לא פחות קשה משל אלו שאינם נמצאים בזוגיות, ואולי אף גבוהה יותר. מול קושי הבדידות שבתוך הקשר הזוגי נמצא הפחד מפרוק המשפחה, חרדת הנטישה, חווית הנוחות של המוכר והידוע וגם הפחד מהבדידות שבחוץ. ההגדרה הרווחת יותר בין אנשי מקצוע העוסקים במחקר תחום זה נוגעת בחוויה האישית של האדם ובפרט בפער בין מה שהאדם רוצה וצריך כמגע חברתי, לבין מה שמתאפשר לו בפועל. ובאופן מדוייק יותר לא כמות הקשרים החברתיים היא הקובעת, אלא דווקא איכות היחסים. הבדידות מתקשרת גם באופן ישיר להעדר מגע, ומחקרים שבחנו מה קורה במוחם של מבוגרים שקיבלו חיבוק מצאו את אותם ממצאים כמו אצל ילד המקבל חיבוק, בזכות הכימיקלים הטובים המשתחררים מהמוח לגוף כתוצאה ממגע זה.

המחקר המודרני מצביע על כך כי בכל גיל ושלב בחיים לבדידות יש מאפיינים שונים, הבדידות של בני נוער מיוחסת בעיקר לקושי להתחבר לקבוצות הייחוס שלהם והפחד מחרם ודחייה חברתית, כן, למרות כל האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותם: פייסבוק, אינסטגרם, וואטס אפ ועוד. כל אלו כבר הוכחו שלא רק מקטינים את תחושת הבדידות אלא לפעמים מגדילים אותה. בשנות הבגרות תחושת הבדידות מתיישבת על מקומות שונים בנפשו של האדם ומתגברת לקראת שנות החמישים בשלב של יציאת הילדים מהקן ועוד יותר לקראת שנות הזקנה. בשנה שעברה אמר הרופא הראשי במשרד הבריאות בארה"ב: "לא לחץ דם, לא סוכרת ולא השמנה מטרידות אותי, אלא בדידותו של הגבר האמריקאי באמצע החיים, כי הוא הרוצח השקט היום באמריקה". באופן פורמלי נושא הבדידות הוכר כאחד מגורמי הסיכון הגבוהים ביותר כיום לתמותה בארצות הברית לאחר שנעשו מחקרים נרחבים בנושא זה במכוני מחקר ואוניברסיטאות על פי דרישת משרד הבריאות האמריקאי. בניו זילנד יש כיום חוק המחייב כל אדם מבוגר המגיע לרופא ומביע צורך בעזרה בבית או מעבר לבית אבות לעבור בדיקה מקפת אשר בין השאר מודדת פרמטרים של בדידות, אשר עלולה להוביל למצבים נפשיים של דכאון ואף לאובדנות ובהבטים פיזיולוגים להחרפת אלצהיימר, מחלות לב, השמנה, סרטן ולחץ דם גבוה. אך זה לא הסוף. בסקנדינביה היו אלו דווקא הקרדיולוגים שעלו על כך כי אחוזי התמותה בקרב חולים שהגיעו לניתוח מעקפים והגדירו עצמם כבודדים היה פי שבע מאנשים עם אותם מדדים פיזיולוגים, אך שלא חוו בדידות. הגדילה לעשות אנגליה, שהוגדרה כ"בירת הבדידות של אירופה", בה נמצא ששיעורי הבדידות הכפילו עצמם מאז שנות ה-80. את המהלך הניעה לורה אלקוק-פרגוסון שלקחה על עצמה להעלות לסדר היום הציבורי את הבדידות כחוויה אוניברסלית ולא כמשהו איזוטרי ויצרה קמפיין רחב היקפים שבסופו מונתה בממלכה שרה לענייני בדידות, טרייסי קראוץ'. כיום גב' קראוץ' נעזרת בוועדה ממלכתית בראשות רייצ'ל הובס הבוחנת את הנושא בהבטים נרחבים ונעזרת באנשי מקצוע מתחומים שונים כגון תחבורה, ניידות, דיור, פנאי, אמנות קהילתית, פנסיות, העסקה והכשרה, בריאות פיזית ונפשית ורווחה, אך גם תכנון ערים כך שיהיו בהם יותר אזורים ירוקים ואזורי מפגש בהם בודדים יכולים להתקבץ ולתקשר עם שכניהם. (זוכרים את השבט המקורי שלנו? כמה היה זה מובן מאליו אז לצאת מהאוהל ופשוט להתקבץ במרחב השבטי, לדבר, לחלוק חוויות, לאכול ביחד, להתפלל ביחד, לגדל ילדים ביחד ואף להזדקן ביחד. הנה הראייה כמה זה היה נכון לבריאות הנפש והגוף של כל אחד מחברי השבט).

כל אותם חוקרים ברחבי העולם מביעים השתהות גדולה על המספרים הבלתי נתפסים העולים מנתוני המחקר על עוצמת השפעת הבדידות של נפשו וגופו של האדם, אך אולי דווקא אנו, כמי שמתחילים כל שנה מבראשית את הקריאה ש"לא טוב היות האדם לבדו" לא אמורים להיות מופתעים מכך. והשאלה מתחלקת לשתיים: מה אנו כחברה יכולים היום לעשות בנושא זה, ולא רק לתת סלי מזון גשמיים זה לזה אלא גם סלי מזון נפשיים לאלו הזקוקים לכך, באופן הנרחב הרבה יותר מההגדרה התנכ"ית של "הגר, היתום והאלמנה" (אלא גם בהקשר של רווקים ורווקות, גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, יתומים, חיילים בודדים, עולים חדשים, חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה, בני הגיל השלישי ועוד) וההבט השני הוא מה כל אחד מאיתנו שחווה בדידות יכול לעשות למען עצמו.

בהבט הלאומי נדמה כי המודל האנגלי ההולך ומתהווה בימים אלו ראוי ללמידה ולהתאמה למציאות הישראלית, כך שהבדידות תעלה לסדר היום הציבורי ופתרונות שונים ומגוונים יתחילו לעלות ויסייעו לאותם אנשים שצעקתם חרישית אך מי ששמע אותה יודע כמה היא קורעת את הלב. מעבר לכך, כל קהילה באשר היא יכולה לבחון ולאמץ מנגנונים שיאפשרו לזהות את הבודדים ולסייע להם להשתייך ולהרגיש חלק חשוב ומשמעותי בקהילה. לא חייב להיות זה בהכרח רב הקהילה או מזכיר הקיבוץ, אלא גם פרטים בתוכה שיקחו זאת תחת אחריותם ובעזרת אנשי מקצוע מתחומים שונים יבחנו מה ניתן לעשות למיגור הבדידות בקהילתם ולברוא את השבט שלהם מחדש.

ברמה האישית כל אדם החווה בדידות כמצוקה נפשית קשה, גם אם זו טרם נתנה אותותיה בנפש כדכאון או בגוף בצורה של מחלות כאלו ואחרות, ראוי שיפנה למעגל המקורבים לו וישתף אותם במצוקתו. אם אין בכוחם לסייע, אסור שהבושה תעצור אותו מלפנות לייעוץ ועזרה. כן, הבדידות הפכה למגיפה אוניברסלית והעובדה כי אדם חווה זאת אינה מעידה כי "משהו לא בסדר איתו". אלו חלק מהחולאים של החברה המודרנית, וגם לאנשי מקצוע כלים לסייע לאדם למצוא את הפתרונות האפשריים לו על מנת להוציאו אט אט ממצוקתו.

אולי המושג "שבט" צריך לעבור היום שיבוט, ועלינו למצוא את הדרכים כיצד לקיים את מצוות התורה בהתאמה לדרך החיים המודרנית בה אנו כבר כמעט לא רואים זה את זה פיזית, ובוודאי לא רגשית ונפשית, אך בידיעה כי החוויה הנפשית של בדידות היא אולי אחד מהאתגרים הקשים שאדם עובר בחייו, יוכל כל אחד מאיתנו גם לחשוב עם עצמו כיצד הוא רואה את האחר ובורא לו "עזר כנגדו", עם הרבה גמישות מחשבתית ויצירתיות כיצד ניתן לעשות זאת. זכרו כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. מספיק שתקחו על עצמכם איש אחד, משפחה אחת שנותרה בבדידותה, וכבר הצלתם עולם שלם.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת בשפע ברכות שמים, עם הרבה פחות בדידות והרבה יותר איכפתיות ואחריות לזולת.

26 אוגוסט 2018

תרי וינברג MA 


ייעוץ פסיכולוגי אישי, זוגי ומשפחתי


054-6630613


www.terrywein.com




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב