משרד הפנים, הגירה ומעמד בישראל: איך נקבע מרכז חיים של קטינים נלווים? 

כאשר זר מגיע לארץ במטרה להתאחד עם בן זוגו הישראלי, בני הזוג פותחים במה שמכונה ההליך המדורג להתאזרחות שאורכו לפחות 5 שנים. במצבים שבהם אותו זר מגיע עם ילד קטין מנישואים קודמים מצטרף הילד להליך בתור קטין נלווה.

ככל שההורה הזר מקבל מעמד של קבע ולימים אזרחות כן מתעדכן מעמדו של הקטין הנלווה. אלא אם קורה משהו. למשל, אם הקטין הנלווה יעדר פרק זמן ממושך מחוץ לישראל, משרד הפנים עלול לראות בכך העברת מרכז חיים לחו"ל, ולבטל את מעמדו.

אך אם ההורה לא מסיים את ההליך המדורג, למשל במצבים שבהם קשר הזוגיות עם הישראלי פוקע עקב פרידה, גירושין או מוות, משרד הפנים נוטה לבטל את מעמדם של ההורה הזר והקטין ולהורות להם לחזור למדינתם. במצבים אלה לעתים מתקיימות אצל אותם זרים נסיבות הומניטריות מיוחדות שמצדיקות המשך שהייתם בארץ והסדרת מעמדם מטעמים הומניטריים.

אך משרד הפנים לא שש להנפיק אשרות הומניטריות לפי כל דרישה, והוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים בוחנת בקפידה כל בקשה על נסיבותיה, לעתים קרובות מדי במטרה להכשיל את הבקשות בכל דרך שהיא. וזאת במצבים שבהם הבקשות אכן מגיעות אל שולחן הוועדה.

אחד הקריטריונים שמחילה הוועדה מתמקד במרכז החיים של המבקש ובמה שמכונה "מבחן הזיקות". הוועדה בוחנת על יסוד פרמטרים שונים היכן נמצא מרכז החיים של מבקש המעמד. אם זיקותיו של המבקש חזקות יותר למדינת המוצא, לוועדה קל יותר להסביר ולהצדיק המלצה שלילית למתן מעמד לזר מטעמים הומניטריים.

הוועדה בוחנת את הזיקות על פי אינדיקציות שונות והחשובה שבהן, לשיטתה של הוועדה, היא משך התקופה שבה מתגורר הזר בישראל לעומת פרק הזמן שהוא חי במדינת המוצא. החישוב של הוועדה על פי רוב אריתמטי ויבש: אם פלוני הגיע לישראל בגיל 50 כבן זוגה של אזרחית המדינה, ובגיל 54 נפרדו בני הזוג, היינו משך הזמן של 50 השנים הראשונות גדול בהרבה מאותן 4 שנים שחי הזר בארץ. לכן, תסכם הוועדה, מבחן הזיקות מלמד על זיקה עודפת של הזר למדינת המוצא, ולכן אין כל סיבה שיישאר בארץ.

ברור ששיטה פשטנית זו רחוקה מלשקף את המציאות המורכבת יותר שבה אנשים עוזבים את חייהם בחו"ל כדי לבנות תא משפחתי חדש בישראל, מוותרים על הקריירה, מנתקים קשרי חברות, משקיעים משאבים נפשיים ואינטלקטואליים כבירים בלמידת שפה ותרבות חדשה – ולבסוף כאשר הקשר מתפרק או במקרה של מות בן הזוג משרד הפנים מחיל עליהם נוסחה אריתמטית יבשה שעל פיה אין להם כל סיכוי לעמוד במבחן הזיקות.

בעיה זו חמורה במיוחד בכל הנוגע לילדים קטינים שמובאים לארץ על-ידי הוריהם. עבור קטין כזה לכל שנה של חיים במציאות הישראלית משמעות אדירה מבחינה התפתחותית, פסיכולוגית, נפשית ותרבותית; וכאשר אדם כזה שמטבע הדברים מתערה מהר מאוד בחיים הישראליים נדרש לעזוב את הכל ולשוב למציאות שכמעט אינה מוכרת לו עוד, הנזק שעלול להיגרם לו עצום.

אלא שמשרד הפנים ובפרט הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים לא מייחסים משקל מיוחד לשיקול זה, ובכל הזדמנות שנקרית בדרכם הם פועלים לביטול מעמדם של זרים וילדיהם הקטינים לאחר פקיעת קשר הזוגיות. אלא שעמדה זו מנוגדת לדין, ובית הדין לעררים השמיע לאחרונה תפיסה אחרת.

באותה פרשה שנדונה ביום 19.6.18 בבית הדין לעררים בירושלים דובר על אזרחית מולדובה שלפני 8 שנים הגיעה לישראל במסגרת הליך איחוד משפחות. לאותה אישה בת מנישואין קודמים שצורפה להליך כקטינה נלווית. בחלוף שנים קשר הזוגיות עם האזרח הישראלי התפרק והאישה והבת נדרשו לעזוב את הארץ. גם הוועדה ההומניטרית לא מצאה בנסיבות העניין טעמים הומניטריים מיוחדים שמצדיקים את המשך שהייתן של האם והבת בישראל.

השתיים לא הסכימו עם קביעת המדינה ופנו לבית הדין לעררים. הדיין אלעד אזר הסכים עם משרד הפנים בכל הנוגע לגורלה של האם, אך חלק על עמדת המדינה בקשר לבת. מדובר בקטינה שבינתיים בגרה והיום היא בת 20. הדיין הסביר בפסק הדין שיש להבחין בין אדם בוגר המגיע לארץ ושוהה כאן מספר שנים למצבו של ילד קטין שעוברות עליו בישראל השנים החשובות מבחינה התפתחותית.

הדיין הורה למשרד הפנים להשיב את עניין הבת לוועדה הבינמשרדית והבהיר כי עליה לתת את הדעת בגיבוש המלצתה על הנסיבות המיוחדות שמאפיינות כל מקרה של קטין זר. כן ירבו פסקי דין כאלה.