למה דמוקרטיה?
על הצדקות הדמוקרטיה ועל מגבלותיה
(חלק ראשון מארבעה חלקים)
כל הזכויות שמורות לתמיר דובי
במאה ה-20 נחל המשטר הדמוקרטי הצלחה בעולם, ובמקביל קמו אידיאולוגיות ומשטרים אויבים לו, שקראו תיגר על ערכיו.
מאמר זה יעסוק בהצדקותיה של הדמוקרטיה הליברלית, כמו גם במגבלות הטבועות בה. ההצדקות כפולות? אינסטרומנטליות, כלומר מצדיקות את הדמוקרטיה על פי תוצאותיה, ומהותיות, כלומר מצדיקות אותה על פי הווייתה. מנגד, לדמוקרטיה חסרונות ומגבלות הנובעים מאי-מימוש ערכיה, ומבעיות מבניות המצויות בליבת התפיסה הדמוקרטית. עוד מתמודדת הדמוקרטיה עם סוגיות שמחוצה לה, דוגמת סוגיית הלאומיות.
עדיין, הדמוקרטיה עונה על ציפיותינו לקיומה של חברה אנושית ערכית וצודקת, יותר משעושים זאת משטרים אחרים ועל כן, חרף מורכבות הדמוקרטיה והסתירות הפנימיות שבה, היא עדיפה על פניהם.
מוקדש ליאיר גלזנר ז"ל
מורה לאזרחות, הומניסט, רחב דעת ורחב לב
מבוא
"אני שר מתוך עצמי, איש יחיד ונפרד/ אך משמיע את המילה הדמוקרטית, המילה ביחד".
(וולט ויטמן [1892-1819], מגדולי משורריה של ארצות הברית, מתוך היצירה "עלי עשב")[1].
במחצית השנייה של המאה ה-20 עבר העולם מהפך דמוקרטי. חלק גדול מהמדינות הפכו לדמוקרטיות, והמשטרים העיקריים שהציבו אתגר לדמוקרטיה קרסו ? אם בגלל תבוסה צבאית, כמו הנאציזם בגרמניה והפשיזם באיטליה, ואם עקב התמוטטות מבית, דוגמת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות.
עם זאת, עדיין קיימים בעולם משטרים ותנועות לא דמוקרטיים, המציבים אתגר לדמוקרטיה, וגם בקרב מדינות שאימצו את הדמוקרטיה נותרו אזרחים המתגעגעים למשטרים שקדמו לה. יתר על כן, במהלך כל ההיסטוריה האנושית ועד המאה ה-20 שלטו בעולם משטרים לא דמוקרטיים וניתנו להם הצדקות רבות, שהסבירו מדוע מוטב שהריבונות במדינה תהיה של מלך, מנהיג דתי או צבאי, וכי במדינה ישלטו שליט אחד או שליטים ספורים בלבד. לנוכח זאת, מדוע עלינו להאמין שהדמוקרטיה עדיפה על פני משטרים לא דמוקרטיים?
המאמר שלהלן יציג כמה הרהורים בנוגע ליתרונותיה של הדמוקרטיה ולמגבלותיה, הרהורים הנובעים מתוך השקפת עולם המחייבת עקרונית משטר זה. עבורי ועבור הקוראים האמונים על הדמוקרטיה, ייתכן ופשוט יותר לציין את יתרונותיה של הדמוקרטיה, וקשה יותר לדון במגבלותיה.
עם זאת, אפשר דווקא שקשה יותר לשכנע בצדקת יתרונותיה של הדמוקרטיה וקל יותר להבין את מגבלותיה. מגבלות אלה נובעות מהגיונם של מרכיבי הדמוקרטיה והזיקה שביניהם, ועל כן יכולים להסכים על מגבלות אלה הן חסידיה והן מתנגדיה של הדמוקרטיה. לא כן הדבר לגבי יתרונותיה של הדמוקרטיה. המשטר הדמוקרטי והאמנה החברתית שבבסיסו נסמכים בעיקר על בחירות האדם ולא על צו אלוהי, כפי שבנויות הדתות השונות, וגם לא על כורח היסטורי, דוגמת התפיסה המרקסיסטית[2]. משום כך, מעצם הגדרתו, המשטר הדמוקרטי מחויב לשכנע את שומעיו ואינו מובן מאליו, גם אם מסמכים מכוננים דמוקרטיים במערב מנוסחים לעיתים בשפה המתיימרת להיות אובייקטיבית וחד-משמעית (דוגמת הצהרת העצמאות האמריקנית. זו משלבת דמוקרטיה והשגחה אלוהית, ומציינת כי "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, כי כל בני האדם נבראים שווים וכי בוראם העניק להם זכויות שאין להעבירן לאחר, בהן חיים, חירות וחתירה לאושר")[3].
כמה טעמים לסובייקטיביות הגלומה בתפיסה הדמוקרטית. ראשית, יודגש כי כבוד האדם, חירותו ושוויון בני האדם, הם כללי אמונה שהרוצה יאמין בהם, ואילו מי שאינו רוצה יכפור בהם. שהרי כללים אלה, שהדמוקרטיה מעלה אותם על נס, זוכים לקיתונות של בוז ושל זלזול, בקרב אותם משטרים ואידיאולוגיות השוללים את הדמוקרטיה.
ברוח דברי חז"ל, "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, ד, א) אפשר לומר, "איזהו דמוקרט, הכובש את יצרו פעמיים ? כובש את יצרו למסור את גורלו ואת אחריותו בידי אחרים, וכובש את יצרו לדחות את האחר והשונה ממנו". מנגד, משטרים שאינם דמוקרטיים מתמסרים ליצרים אלה ומחשיבים אותם לאמת גדולה ועבורם החמלה, החירות והשוויון אינם מובנים מאליהם. אמנם, אין אדם המשוחרר מיצרים אלה ומהשדים הפנימיים שלו העומדים עליו לכלותו, אך תכלית הדמוקרטיה לחנך לכיבושם כדי להתעלות לעולם טוב יותר, וזאת על ידי טיפוח זכויותיו וחובותיו של האדם במסגרת המשטר הדמוקרטי.
מניע מרכזי בחיי אדם הוא חיפוש הביטחון ולכן, לעיתים הוא מעדיף להמיר את חירותו בביטחון ? אם על ידי מסירת גורלו בידי אלה "היודעים מהו הנכון", ואם על ידי השתייכות לאלה הדומים לו והיבדלות מאלה שאינם כאלה, ואשר שונותם מעוררת בו פחד. הדבר נכון לגבי כל המשטרים, לרבות המשטר הדמוקרטי, אלא שהמשטר הדמוקרטי שואף להמיר את הפחד מהאחר, בפחד מאובדן כבוד האדם, ההומניות וצלם האנוש.
עם זאת, בצד חיפוש הביטחון מניח המשטר הדמוקרטי כי בחיי אדם אין ודאות ואמת אחת, והם מבטאים מצב מובנה של אי-ביטחון מסוים. כדי לצמצם את האי-ביטחון והאי-ודאות קוראת הדמוקרטיה לקיים חשיבה עצמאית ושיח מגוון של דעות שונות שיאפשרו אימוץ תפיסות מציאות נכונות יותר והבנה וניהול טובים יותר של המציאות ובכך יעודדו ביטחון רב יותר אף כי לא שלם. מחירם של אלה גבוה ועל כן אנו, אזרחי הדמוקרטיה, נדרשים לאומץ ולגבורה (כאמור, איזהו גיבור...) כדי לקיימם ? אלה חיים של אי-ודאות, בלבול ואף בדידות, הנובעים מההכרח לבחור בין חלופות שונות שאף אחת מהן איננה שלמה.
כיוון שכך, מלכתחילה מוגבל הדיון ביתרונות הדמוקרטיה לכך שהקוראים יאמינו בערכי ואמיתות הדמוקרטיה ויסכימו לשלם את מחירה הגבוה, או שלפחות ידונו בכך בלב פתוח.
שנית, מכיוון שהמשטר הדמוקרטי בנוי על אדנים של בחינה מתמדת של עובדות והנחות יסוד, ועל ספקנות מובנית לגבי אלה, הוא מטבעו סובייקטיבי ואינו יכול לדבוק באמיתות מוחלטות; עובדות מוצקות היום יכולות לאבד את תוקפן מחר, עם גילוין של עובדות חדשות.
ושלישית, גם הסכמה על עובדות איננה מבטלת את ממד הסובייקטיביות. לעובדות עצמן אין משמעות, ומשמעותן ניתנת להן על ידי פרשנות האדם שלעולם היא סובייקטיבית.
היו וישנם כמה סוגי דמוקרטיות בעולם, אך מאמר זה יתמקד בדמוקרטיה הליברלית, אותה דמוקרטיה שהתגבשה בהשפעת הדמוקרטיה באתונה במאה החמישית לפני הספירה והתפיסה הרפובליקנית באימפריה הרומית, ובהשפעת הליברליזם האירופאי והאמריקני של המאות ה-18-17 לספירה[4]. הדמוקרטיה מבוססת על תפיסת עולם המדגישה את ריבונותו של העם, והליברליזם מעמיד את האדם במרכז ומציב את הדאגה לזכויותיו בראש מעייניו.
מדובר בצורת ארגון של חברה או מדינה, שמטרתה המוצהרת היא לעשות סדר הוגן בין רצונותיהם של כל הפרטים המשתייכים אליה ולשמור, בהסכמתם, על זכויותיהם וחירותם. זאת, באמצעות השמעת דעות חופשית, הצבעה חופשית, בחירת נציגים, שימוש בעקרון הכרעת הרוב והגבלתו כך שלא יפגע בזכויות המיעוט, והצבת גבולות למעשי הפרטים כל עוד הם אינם מסכנים את עצמם, את הזולת ואת המשטר עצמו.[5] מניסוח הגדרה זו עולה, כי לפרט בדמוקרטיה הליברלית זכויות וחובות גם יחד.
יודגש, כי ההתפתחות ההיסטורית שהביאה לשילוב הדמוקרטיה והליברליזם לא הייתה הכרח היסטורי או אידיאולוגי; תיתכן דמוקרטיה לא ליברלית נוסח זו שהייתה בברית המועצות ובמדינות הגוש המזרחי לשעבר, וייתכן ליברליזם כלכלי ללא דמוקרטיה דוגמת סין של ימינו.
עוד יצוין, כי מאז המאה ה-18 התקיימה חפיפה היסטורית בין המהפכה הדמוקרטית לבין המהפכה המדעית, כאשר שתי המהפכות קידשו את הזיקה שבין החירות לבין הידע והתבונה האנושיים, ובכך העניקו לגיטימציה זו לזו. ז'אן ז'אק רוסו קבע כידוע בספרו "האמנה החברתית" (1762), כי "האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא כבול באזיקים" וקרא לכינון משטר המבוסס על ריבונות העם. בכך ניסה לענות על שתי משמעויותיה של חירות הפרט במובנה המודרני - חירותו מפני התערבותה של המדינה, וחירותו להשתתף בהכרעה על דמותו של הממשל הפוליטי, סוגיה שנעסוק בה במאמר, כדבריו: "[כיצד] למצוא את צורת ההתאגדות המגינה והחוסה בכל הכוח המשותף על הגוף ועל הרכוש של כל אחד מהמתאגדים, ושבמסגרתה כל אחד המצטרף לכלל אינו מציית עם זאת אלא לעצמו ונותר חופשי כבעבר"?[6] ניתן לראות שניסוח זה מכיל בתוכו זיקה דיאלקטית בין שני סוגי חירות אלה, שכן לא פעם חיזוקה של האחת מחליש את האחרת.
הפילוסוף קאנט התמודד עם מורכבותה של זיקה זו כאשר פירש את החופש כחופש מסמכות, וכהמרה של הסמכות החיצונית בסמכות פנימית. את זו האחרונה, לדבריו, אפשר להשיג על ידי שימוש בשכלם ובתבונתם של בני האדם. לדבריו, "חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר...נוח כל כך להיות בלתי בוגר...כך איני נדרש להתאמץ בעצמי, איני נדרש לחשוב...אפשרי...שקהל שלם ישכיל את עצמו, ואם רק יתנו לו את החופש, יהיה זה אפילו בלתי נמנע"[7].
ואכן, כפי שנראה להלן, מרכיב החירות בתפיסת הדמוקרטיה הליברלית מרכזי וחיוני להבנתה.
יתרונותיה ומגבלותיה של הדמוקרטיה
א. הצדקותיה ויתרונותיה של הדמוקרטיה
קיימים שני סוגים של הצדקות לדמוקרטיה. הסוג האחד אינסטרומנטלי, והוא מצדיק את הדמוקרטיה על פי התוצאות שהיא משיגה, לעיתים בהשוואה לתוצאות המושגות במשטרים אחרים. תוצאות כאלה יכולות להיות מדיניות וחוקים טובים יותר, ושיפור אופיים של אלה המשתתפים במשטר הדמוקרטי.
הסוג השני הפנימי-מהותי מצדיק את הדמוקרטיה בשם תהליכי קבלת ההחלטות שלה עצמם, המגלמים ערכים כשוויון וחירות, וזאת ללא קשר לתוצאה שהם משיגים[8]. לעניין זה יפים דבריו של השופט חיים כהן ? "דמוקרטיה אינה רק צורת שלטון, אלא גם אורח חיים. ביסוד הערכים הדמוקרטיים מונחת האוטונומיה של האדם...היא משתקפת גם בצורת השלטון וגם בעקרונות האתיקה והמשפט"[9].
בדיון ביתרונותיה של הדמוקרטיה, באים לידי ביטוי שני סוגי הצדקות אלה של הדמוקרטיה.
1. כבוד האדם
הדמוקרטיה מציבה כמקור הלגיטימציה של החיים האנושיים ושל מוסדותיה את האדם וכבודו, ועל כן פועלת במלוא כוחה למנוע פגיעה בהם. זאת, כאנטי-תזה לעובדה שלאורך כל ההיסטוריה, שליטים עריצים ניצלו את עוצמתה של המדינה כדי לשרת את צורכיהם האישיים או את אמונתם על ידי פגיעה בבני עמם, באזרחי המדינה ובכבודם. שליטתם התבססה על עוצמתם ועל נחישותם, ולא על הסכמת העם. במקרים קיצוניים, הדבר גבה חיי עשרות מיליונים, כמו במשטר של סטלין בברית המועצות, משטרו של היטלר - בגרמניה וברחבי אירופה, או משטרו של פול פוט בקמבודיה.
שלטון העם, שהוא עיקרון מרכזי בדמוקרטיה, מושתת על כבוד האדם ועל הסכמתו לכך שישלטו בו ועל הסכמתו לאיכות שלטון זה. עיקרון שלטון העם מעניק סיכוי לכך שהעם ידאג לצרכיו יותר מאשר יעשה זאת השליט, ודאי כשמדובר בשליט עריץ. הדמוקרטיה גם מגבילה את השליט, כך שאם פעל בניגוד לצורכי העם אפשר להשפיע עליו לשנות את דרכיו ובמקרה הצורך, להחליפו.
2. זכויות האדם וחובותיו
מתפיסה זו של מעמד האדם נגזרת הבטחת זכויותיו במשטר הדמוקרטי, וחובותיו לשמור על זכויות שותפיו לחברה ולמשטר הדמוקרטיים, על ידי גילוי סובלנות וריסון עצמי. לאמור, גם חובותיו של האדם בדמוקרטיה הן יתרון, כי האדם מציב לעצמו גבולות ובכך מרסן את יצריו השליליים ומטייב את איכות חייו וחיי שותפיו לדמוקרטיה.
הזכויות הטבעיות הן מרכיב יסוד במשטר הדמוקרטי. כמה מגדולי ההוגים האנגלים נעזרו לשם הצדקתן במסורת המשפט הטבעי באירופה, שהציבה חברה בראשיתית מדומיינת שבה יש שוויון וחופש לכל בני האדם, ואשר מרצונם הם מסכימים לשים עליהם שלטון. הסכמה זו היא "האמנה החברתית", שהצדיקה את הקמתה של המדינה מתוקף רצונם של בני האדם להגן על זכויותיהם המובנות מאליהן - ה"טבעיות", כלשון המשפט הטבעי.
הדמוקרטיה מטפחת אמצעים של שלטון העם, ואילו משטרים שאינם דמוקרטיים מטפחים אמצעים לשליטה בעם. הדמוקרטיה הפורמלית כוללת שורת עקרונות שמסייעים לשלטון העם כמו בחירות, הפרדת הרשויות, ריבוי מפלגות ועוד; אלה נועדו לממש את הדמוקרטיה כהשקפת עולם. לעומתה, המשטרים שאינם דמוקרטיים מטפחים אמצעים פוליטיים שמטרתם לשלוט בעם ולמנוע את קיומם של האמצעים לשלטון העם.
משטרים שאינם דמוקרטיים אינם מאמינים בזכויותיהם הטבעיות של אזרחיהם. הם יכולים לכאורה לקיים עקרונות וזכויות דמוקרטיים (כמו בחירות), אולם אלה אינם מבטאים נאמנה את רצונו של העם. עם זאת, כאשר משטרים לא דמוקרטיים אכן מאמצים עקרונות וזכויות דמוקרטיים הם הופכים למשטרים דמוקרטיים, דוגמת מדינות מזרח אירופה בעשור האחרון של המאה ה-20.
החירות והשוויון ? זכויות וחובות מרכזיות של האדם
בכלל הזכויות הטבעיות תופסות מקום מרכזי שתי הזכויות של חירות ושוויון והצדקתן בדמוקרטיה היא אינסטרומנטלית ומהותית גם יחד. להלן אתמקד בשתי זכויות אלה.
ואכן, לא רק שהדמוקרטיה מגינה על החירות הפוליטית, אלא שהיא גם מדגישה את חשיבותה של החירות האישית באשר היא, ומעניקה לחופש הביטוי ערך מיוחד ככזה המעודד אוטונומיה מוסרית וחיים טובים יותר. חופש זה מתבטא, בין השאר, גם בפלורליזם מחשבתי ופוליטי, ובסובלנות ובשמירה על זכויות המיעוט חרף מרכזיותו של עקרון הכרעת הרוב. במובן זה, החירות ובכללה חירות הביטוי היא תנאי הכרחי לקיומו של שלטון העם, והיא זכות וחובה גם יחד, כי לולא היא לא ניתן היה לדעת, קל וחומר לממש, את רצונו של העם[10].
גישתו של משטר לחופש הביטוי נבחנת ובולטת, בין השאר, ביחסו לאמנות. המשטר הדמוקרטי הליברלי מעניק חופש אמנות רב יותר משעושים זאת משטרים שאינם דמוקרטיים, גם במחיר מתיחת ביקורת עליו ועל הנורמות הנוהגות בחברה דמוקרטית. לעיתים, האי-סובלנות של משטרים שאינם דמוקרטיים כלפי אמנים מתבטאת אף במאסרם וברציחתם.
[1] נצפה ב-Nrg, תרבות, מנחם בן, 27.11.2009. התרגום של מנחם בן ושלי.
[2] הרב ליכטנשטיין, המקבל הבחנה זו בין הדמוקרטיה לבין היהדות, מציג גם עמדה מעניינת המעמעמת הבחנה זו. לדבריו, ביהדות יש פן דמוקרטי חשוב מאוד, הרואה את האדם ומכיר בו כצלם אלוהים, פן המעניק ערך לאדם כשלעצמו, כעולם מלא, ולא כמכשיר להשגת יעד כלשהו, כדבריו - "הומניזם...הוא באמת פן מאוד מרכזי ביהדות".
ראו אהרן ליכטנשטיין, "על הלכה, הומניזם ושלטון החוק", בתוך: דוד יוסי (עורך), מדינת ישראל: בין יהדות לדמוקרטיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2000, עמ' 94-95. להלן, בין יהדות לדמוקרטיה.
[3] הצהרת העצמאות האמריקנית, בתוך: גוטפלד ארנון (עורך), הדמוקרטיה האמריקנית, הממשי, המדומה והכוזב, זמורה-ביתן יחד עם מערכת זמנים/אוניברסיטת תל-אביב, לוד 2002, עמ' 380. להלן גוטפלד.
[4] הדמוקרטיה האתונאית נעדרה מאפיינים מרכזיים של הדמוקרטיה המודרנית, בהם שיטת ייצוג/בחירות כלליות ושוויון אזרחי לכולם (משוויון זה לא נהנו נשים, עבדים וזרים).
[5] עוז-זלצברגר פניה, "הדמוקרטיה הליברלית מבט היסטורי", בתוך: כהן-אלמגור רפאל (עורך), סוגיות יסוד בדמוקרטיה הישראלית, ספרית הפועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב 1999, עמ' 41, להלן עוז. בהגדרה זו של הדמוקרטיה הליברלית ערכתי שינויים מסוימים שלא שינו את מהותה.
- הגדרה דומה קיימת במאמרו של נויברגר בנימין, "דמוקרטיה עם ארבעה כתמים", בתוך: בין יהדות לדמוקרטיה, עמ' 312.
[6] אזרחי ירון, "האם הפסקנו להאמין בקדמה וחזרנו לפחד מהעולם?", אודיסאה, גיליון 22, ינואר 2014, נצפה באתר האינטרנט http://www.haaretz.co.il/odyssey/1.2241367. להלן אזרחי. - - רוסו ז'אן ז'אק, האמנה החברתית, הוצאת רסלינג, תל אביב 2006, ספר ראשון עמ' 48, 58; ספר שלישי 139-138.
[7] קאנט עמנואל, "מהי נאורות", בתוך: קאנט (עורך), כתבים פוליטיים, תשובה לשאלה: מהי נאורות?, הוצאת רסלינג, תל אביב 2009, עמ' 9-8. אף כי רוסו וקאנט צידדו בחירות האדם, לא שררה ביניהם הסכמה בנוגע למשקל התבונה במעשיו.
[8]. ערך "דמוקרטיה", Stanford Encyclopedia of Philosophy. נצפה באתר האינטרנט ."plato.stanford.edu/entries/democracy". להלן סטנפורד.
- ג'ון רולס עושה הבחנה מעניינת בין צדק לבין לגיטימיות. לדבריו, הליך דמוקרטי עלול להביא לתוצאה לא צודקת ועדיין להישאר לגיטימי, עד נקודה מסוימת שמעבר לה תתפורר הלגיטימיות שלו. לדבריו, "בנקודה מסוימת, האי-צדק שמבטאות תוצאות של הליך דמוקרטי לגיטימי משחית את הלגיטימציה שלו...אולם לפני שמגיעים לנקודה זו, התוצאה של הליך לגיטימי היא לגיטימיות....שצריך להבחין בינה לבין צדק". Rawls John, "Political Liberalism: Reply to Habermas", the journal of philosophy, vol.92, no. 3 (mar, 1995), pp. 132-180, 176.
[9] כהן חיים, "מדינת ישראל והסטטוס-קוו", בתוך: בין יהדות לדמוקרטיה, עמ' 168.
[10] לעניין היות החירות תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה ליברלית, ראו: אביגדור לבונטין, "'יהודית ודמוקרטית' ? הרהורים אישיים", בתוך: בין יהדות לדמוקרטיה, עמ' 260.
