עשיה והוויה בעולם האימון האישי - שני מרכיבי יסוד המשלימים זה את זה 

ההסברים אודות מהו האימון האישי (coaching, או life coaching) רבים הם, והפרספקטיבות דרכן ניתן לנתח את התופעה רבות אף הן. יש שיגדירו את האימון האישי כתהליך פיתוח אישי המסייע לאנשים להציב ולהשיג מטרות חיים (ומטרות ארגוניות או עסקיות, על אותו משקל) באמצעות שיטת חשיבה ותשאול ייחודית הגורמת לחשיבה, מעלה תובנות למודעותו של המתאמנ/ת ומסייעת להתגבר על מכשולים, חששות ואתגרים אישיים. מטרת האימון היא התערבות קצרת מועד אשר בסופה המתאמנת (או המתאמן) ירכשו כלים להמשך התמודדות עם האתגרים האישיים, כלים שישרתו אותם בהשגת אותן מטרות ויעדים.

שני אספקטים מרכזיים קיימים בעולם האימון האישי, והן ההוויה והעשייה (being and doing). כשאנו מדברים על העשייה, אנו מתכוונים לפעולות שעל אדם לבצע על מנת להגיע לתוצאה הרצויה (מכירים את הבדיחה עם האיש אשר התחנן והתפלל לבורא העולם כדי שיזכה בכרטיס הגרלת הלוטו אבל מעולם לא טרח לקנות כרטיס הגרלה? מן הסתם הוא גם לא זכה בשום פרס בהגרלות). כאשר מדברים על ההוויה, אנו מתכוונים למצב מסוים של כוונה, הרגשה פנימית או זהות הדרושים למען אותה ההצלחה.

העשייה היא האספקט המובן יותר לכל האנשים אשר אינם מתמצאים בהכרח באימון. זה ברור. רוצה להשיג משהו? צריך לעשות כך וכך פעולות. לא מסובך. האספקט השני קצת יותר חמקמק, ויש עליו דעות לכאן ולכאן, וגם אי הבנה באשר למהותו ודרך פעולתו. יש כאלה אשר לא מבינים או לא מאמינים שיש לכך חשיבות או תפקיד בכלל.

על אף שאנו מאוד עסוקים ונמצאים רוב הזמן במצב של "לעשות", אנו נהנים ומאושרים, וגם אפקטיביים יותר במצבים של "להיות". זהו פרדוקס.

אתן לכך דוגמא להמחשה. שני בני אדם העוסקים באותו תחום עיסוק, ומצליחנים באותה המידה, מבחינה כלכלית וכספית, אפשר שהעשייה שלהם מאוד דומה. שניהם יעבדו שעות ארוכות, שניהם יתמודדו עם אתגרים נפשיים, רגשיים, מנטליים ומעשיים רבים, אולם מצב ההוויה שלהם עשוי להיות שונה בתכלית. אפשר שהאחד נהנה מכל רגע, "נשאב" באהבה אל תוך העשייה האינטנסיבית שלו עד כדי אובדן תחושת הזמן (מצב אשר החוקר הנודע מיהאי צ'יקסנטמיהאי קרא לו FLOW, זרימה חלקה – ראו את ספרו המרתק הנושא את אותו השם). השני, לעומתו, עשוי להיות "סובל" כל הדרך אל הבנק. ממש.

מכיוון אחר,  אפשר לנתח זאת כך. ללא עשייה, קרוב לוודאי שלא נצליח להגיע לתוצאות הרצויות והנחשקות. מאידך, ללא הרוח המתאימה, לעולם תוצאותינו לא תהיינה המיטביות. גדולתנו באותו התחום לא תהיה שלמה. יש צורך בהוויה, ב being ייחודי, והוא זה אשר עושה את ההבדל.

דוגמא אחרת הגיעה מאחת המתאמנות שלי, לפני ימים אחדים. "התווכחנו" על מי הוא האחראי להתקדמות הגדולה שהמתאמנת עשתה בחודשים האחרונים. היא טענה שהכל בזכותי, אני טענתי שזו היא אשר עשתה את העבודה ואת פריצת הדרך, ולי הייתה הזכות ללוותה ולכוונה. באיזשהו הקשר, בו היא ככל הנראה התכוונה לאיכות המסרים שהיא קלטה ממני ואשר דירבנו אותה לעשות יותר, היא פתאום אמרה "העיניים שלך מדברות". אני מייחס זאת לקשר המיוחד שנוצר בינינו, להוויה של פגישות האימון, ל being המיוחד שלה, וככל הנראה גם שלי, אשר השרה עליה תחושה של קבלה והכלה, ונתן לה השראה לפעולה.

פיטר בלוק, בספרו "יעוץ ללא רבב", מציין את חשיבות האוטנטיות, ואומר כי "בסופו של דבר האוטנטיות של המאמן או של היועץ היא זו אשר קובעת את צורת השיח וההתנהלות עם ומול הלקוח, והיא קובעת המון". היא למעה המתודה המיוחדת המובילה לאותן תוצאות, לדברי בלוק.

כמאמנים, תפקידנו לעיתים קרובות הוא לדחוף את המתאמן לצאת מקיפאון של עשיה אל עבר צעדים קונקרטיים ומעשיים אשר יביאו לתוצאות. לעשות תכנית, לתכנן פעולות, להתנסות, להתמיד ולא לוותר. אולם החלקים ה"רכים" יותר, אך החיוניים לא פחות, הם אלה אשר נותנים להצלחה ולתוצאות את הצביון המיוחד המאפיין את עבודתו של אותו מאמן. שני בעלי עסקים מאותו התחום, אשר יש להם אותו ידע, אותו היקף עסקים אך תוצאות מאוד שונות, שווה שיסתכלו על ההוויה שלהם, על מידת ההתמסרות והמחויבות שלהם, האהבה לעניין, לדרייב שמניע אותם, ועוד. בוודאי יימצאו שם הבדלים ביניהם.

התרגלנו מכבר, בחברה המודרנית, תחילה לעשות, על מנת שיהיה לנו, על מנת שנהיה (מאושרים), לפי הסדר הזה (do, have, be). מתברר, כי לעיתים קרובות, ובמיוחד כאשר משהו לא מסתדר לנו כל כך, או כאשר אנו רוצים לעשות שינוי בחיינו ובהישגינו, אנו נדרשים לעשות ההיפך (be, do, have). להיות במצב רגשי ורוחני מסוים, להאמין בו ובעצמנו, לרצות ולחזות איך נהיה שם ומה יהיה שם, לעשות צעדים, ולזכות במצב ובתחושה או בהוויה החדשים אליהם אנו כה כמהים (have).

שאלות הן כלי רב עוצמה בתהליך האימון, בהן משתמש המאמן. השאלות הנכונות, שיכוונו אותנו לעבר התהליך השני, המכיל את ההוויה כראשונה, הן לא "מה אני צריך לעשות על מנת לצאת מהמצב הזה?", או "על מנת שאגיע למצב החדש הרצוי", אלא "מי אני כרגע, והאם זה משרת אותי? ואם לא, מי אני צריך להיות, איך אני צריך להיות?" על מנת להגיע לאותו מקום רצוי. לבסוף, השאלה "איך, היותי הדבר החדש ישפיע על עשייתי, על פעולותי, ועל הדרך שאעשה עד להגשמת מטרותי"?

תפקידו של המאמן הוא לעזור למתאמן לזהות את מצב ההוויה בו הוא נמצא (למשל מצב של "לא מגיע לי להיות בשפע", "אני פוחד שאם אצליח זה יחייב אותי" וכדומה). את הזיהוי הזה הוא מתקשר למתאמן באמצעות טכניקות שונות, המרכזית שבהן נקראת שיקוף (reflective listening), והיא הניסיון להבין היטב את דברי המתאמן, תוך איחזור המסר אליו כפי שהובן (למשל "אם אני מבינה נכון, אתה אומר ש... כך וכך").

לאחר השיקוף, מתחיל תהליך החיבור והאיחוי בקרע שבין עשייה להוויה, איחוי המוביל לשלמות, מלשון שלום ולא מלשון מושלם, איחוי שהוא הכרחי על מנת שתהליך האימון יהיה אפקטיבי ורב עוצמה.

בתהליך המתמשך של הכשרתי להיות מאמן, לקח זמן לא מעט עד אשר הצלחתי לזהות את עצמי כמאמן, להציג את עצמי ככזה, ולומר זאת בביטחון. זאת אל עף שכבר ידעתי "לעשות" בצורה די טובה את הדברים אותם מאמנים עושים. למעשה, לקח זמן עד שהרגשתי שאני מאמן, ולקח עוד יותר זמן עד שהרגשתי וידעתי שאני מאמן טוב. בשפה המקצועית זה נקרא, תזוזה בין הרמות הלוגיות השונות, כאשר רמת הזהות ("מי אני, כאדם, כאשר אני פועל כמו מאמן"?) נחשבת לרמה הכמעט הכי גבוהה (שאחריה קיימת רק רמת היעוד, היא העליונה בסולם הרמות הלוגיות)מבין שש הרמות המוכרות.

ההבנה שקיימים שני אספקטים חיוניים בבניית כל הצלחה או שינוי, העשייה וההוויה, מקדמת הן את המתאמן והן את המאמן לתהליך אימון יותר אפקטיבי. על הרמות הלוגיות נרחיב בהזדמנות קרובה.

אחת ההתנסויות המרשימות שלי עם חוויית ה being היה לפני יותר מעשור. נדרשתי, במהלך התנסות ראשונה של באימון עם מאמנת, בין שאר המשימות, לשבת בשקט על ספסל הניצב מול הים, ליד המשרד שלי באותה העת (שימשתי אז כמנהל כפר הנוער "הדסה נעורים", על חוף בי ינאי המקסים), ליהנות במשך כחמש דקת בלבד מהנוף, מבלי לעשות כלום, ומבלי שאשתמש בטלפון הסלולרי. חמש דקות ביום. התקשיתי מאוד לעמוד במשימה, ותחילה פשוט לא עמדתי בה. כל כך רגיל היית להימצא בעשייה מתמדת.

עם הזמן, למדתי להיות, אם באמצעות טכניקות של מיינדפולנס (מדיטציית מודעות), ואם בטכניקות אחרות, והדבר הפך לכלי חשוב הן בניהול החיים של עצמי והן ביכולתי לסייע למתאמנים אחרים להגיע לשלווה, למצבי תודעה חדשים, ולאפקטיביות רבה יותר בהשגת התוצאות עליהן הם חלמו.

לא נותר לכם אלא להתנסות בעצמכם.

עבור המאמנים שבינינו, אחת הטכניקות המשמעויות היא לבקש מהלקוח שלכם לנהל שיחה ב"שני כיסאות", כאשר תוך כדי ישיבה על הכיסא של ה"עשיה", מדברים עם העצמי אשר יושב על כיסא ה"הוויה". המאמן מעודד את הלקוח לבטא את מה שיש לו לומר בכל אחד מהצדדים, להגיב, ובסופו של דבר להגיע לניסיון של שיתוף פעולה בין שני הצדדים. לרוב זה מוביל לתוצאות מרגשות, נסו!