הצבת גבולות לילדים
גבולות לילדים... או "ילדים ללא גבולות" - מילה פופולרית.
גידול ילדים הוא נושא נחקר, פופולרי ורווי בעצות ובמומחים. כל הגישות אוחזות במושג "גבול" כאחד מאבני היסוד בחינוך ונעשה בו שימוש רב. ההמלצה הגורפת היא שצריך לשים גבולות לילדים ובד"כ היא עולה כש"מזהים" ילדים "בלי גבולות".
מהו גבול? איך קובעים אותו? איך שמים אותו? מי שם אותו ומי שומר עליו? ומה זה "ללא גבולות"?
במאמר זה אנסה לענות על השאלות הללו.
אולם, ראשית יש להבין, בתמצות רב את משמעות המושג גבול.
גבול: קו מפריד בין עצמים ויישויות גאוגרפיות בד"כ. מטרת הגבול להגדיר תחום שליטה ולספק הגנה.
איך משרטטים קו מפריד בין אנשים? כל אדם הוא נפרד (בגופו) וכל אדם מחובר בקשרי יחסים עם סביבתו. גבול הגוף – ברור. אולם, כל שאר הגבולות ווירטואלים ודינמיים. כולנו מנהלים את חיינו במס' מימדים – משפחה, חברים, ילדים, הורים, לימודים, עבודה, בית, חוץ, פרטי, ציבורי, שכנים, חברי ילדות, חברים ללימודים, לצבא לעבודה. לכל אחת מממערכות היחסים יש גבולות של התנהגות מקובלת וגבולות קירבה. אולם, יש קושי מובנה הטמון בהבדל בין אנשים, השקפות ואמונות לזהות במדוייק את גבולות הללו וחלק ניכר מאי ההבנות ומקצרים בתקשורת נובע מכך.
ההבנה מהם הגבולות שלי, ההחלטה מהם הגבולות שלי והשמירה על הגבולות שלי הן אבני הבסיס בקשר שלי עם עצמי ועם העולם. אנחנו לא נולדים עם זה אנחנו לומדים ומפנימים את זה לאורך שנים. ילד לא יודע זאת וילד לא מחליט על גבולותיו.
בבואנו ללמד ילדים גבולות עלינו לזכור שחשוב מאד להיות בהירים וברורים היות שמראש זהו נושא מבלבל. לא כל "אסור" הוא גבול. אלא אם ההורה החליט שכשהוא אומר "אסור" זה סימן שנחצה גבול וכאן עליו לדעת מתי להשתמש או לא במילה הזו.
עפ"י גישתי, מבחינת הילד ישנם שלושה סוגי גבולות המתפתחים ומופנמים במקביל להתפתחותו:
גבולות אסור ומותר
גבולות הגוף
גבולות העצמי מרחב – האדם – הדמות
גבול הגוף: זהו הגבול המופנם הראשוני, הפנמתו מתרחשת בכל מקרה. האדם נולד חסר ישע וללא היכרות והבנה של גבולות גופו. היד של התינוק שמתנופפת מול פניו נראית לו כמשהו שלא קשור אליו ולפעמים גם מפריע לו. בתרבויות שונות וגם במערב נוטים לתחום את גופו של הרך הנולד אם בעטיפה ואם ביצירת "קן" (מונח ששאלתי מפגיית בי"ח מאיר) על מנת שירגיש עטוף ומוחזק – ובכך יחוש גבול.
ויניקוט (תינוקות ואמותיהם, 1998) דיבר רבות על התינוק המוחזק כהלכה..."החזקה" עפ"י ויניקוט (1960) היא פיזית ורגשית. (זהו מושג משמעותי מאד בגישתו ואני אדון רק בקטע של הבנת הגבולות) התינוק נולד ללא גבולות וכשהוא מוחזק ע"י אימו הוא מתמזג עימה, היא מהווה עבורו "עור מגן" של בטחון ורגיעה והוא לומד שהסביבה משתנה (אור, קול, מגע, חום..) דרך שיכבת ההגנה שהיא האם. בהמשך ובהדרגה התינוק לומד את גבולות גופו לעומת גבולות גופה ואחר כך את תכונות העולם שמסביב.
כך, שהתחלת גיבוש האני שהוא הבסיס לגבול מתרחשת בהדרגה. ראשית, אין גבול ולאט לאט התינוק מכיר בגבולות גופו, מיטתו, אנשים אחרים.... הילד מתפתח ואחד משיאי הגיבוש ל ה"אני" הוא המרד הפרנציפיוני של גיל שנתיים. מרד של "אני מחליט" ו"מחליט ההיפך בפרינציפ" ממה שהחלטת. הפעוט ממחיש את נפרדותו היישותית ומנסה להגדיר אותה.
כל זה מתבסס על גבולות גופו והכרתו בנפרדותו הפיזית מאחרים. המטרה הזו של זיהוי נפרדות גופי מן האחר נבנתה הן ע"י הבנתו בהתנועעות במרחב והן ע"י המשוב שקיבל מסביבתו.
מגיל שלוש (ולפעמים יותר מאוחר – תלוי תרבות) הילד מתחיל לשמוע על איברים פרטיים שלו ושל האחרים ומתחילה ההפנמת האבחנה של חשיפת איברי גוף מוצנעים.
עד אז הלבשנו אותו, רחצנו אותו וסייענו לו לעשות צרכיו גם כשהוא חשוף ובהדרגה נלמד אותו על התפשטות או עשיית צרכים במקומות ציבוריים ובחשיפה וכו'.
לגבולות הגוף יש מימד נוסף והוא גבולות הגוף של אחרים – מה ש"נעים" לאחר ומה ש"לא נעים" לו. הילד מפנים את השפעתו על נוחיותו של האחר והאחר מספק לו משוב. אנחנו מלמדים גם את הילד להצהיר אם הוא מסכים או לא מסכים שיגעו בו. ברור שעליו להתנגד למגע אגרסיבי (דחיפה, מכה וכדומה) אבל כל מגע שאינו מסכים לו - זכותו. גם נשיקה לדודJ
וכך בהדרגה, האני המתגבש משרטט גבולותיו. זהו תהליך חשוב בהתפתחות. לעיתים, הם כוללים צעצועים, בגדים וכו' ועלינו לכבד את רצונו, כי בשרטוט הגבול הזה הוא אינו פוגע באיש. אפשר להתגמש במו"מ ולנסות להשפיע (לגבי שיתוף בצעצועים את הילדים האורחים) . אולם, גם בזמן מסע השכנועים ודברי הכיבושין יש לזכור כי הילד מפנים כרגע התמודדות נוספת, מול שכנוע וגילוי גמישות, וכי הוא בשלב התפתחותי תקין.
כשהילד אומר "שלי שלי" הוא מזהה את רכושו בתוך גבולותיו. וזה נכון. זהו הרכוש שנצפה ממנו להיות אחראי לו בעתיד ולשמור עליו. יחד עם זאת הוא מבין לאט לאט שאפשר גם לשתף במשחק עם הצעצועים שלו, הם נשארים שלו והוא גם נהנה במשחק.
בהמשך, לאחר הכרה ונסיון, בגיל 7 בערך נצפה מהילד להפנים שאל לו לגעת באדם אחר ושישתדל לפנות במילים וכו'.
חשוב לציין שאין ערך מוחלט של גיל והבנה, היות שישנה השפעה של כיבוד גבולות הגוף במשפחה, אופנות הלמידה של הילד (האם הוא תוך כדי נגיעה? קינסטטי) ובכלל האופי הסנסו-מוטורי שלו.
אבל, מתחילים להתוות את הדרך להבנה של מרחב הגוף האישי של כל אדם ושלא נוגעים.
ושוב, ישנן תרבויות שאינן מכירות במושג זה של "לא לגעת" באחר.
המטרה של הפנמת גבולות גופי היא הגנה ובניית הגדרת האני. אנחנו רוצים שהילד ילמד ויפנים גופו הוא שלו שוושאסור להרשות לאחר לגרום לו נזק או כאב. כמו גם שעליו לטפח ולשמור על גופו, זה באחריותו.
אולם, השאלה המלווה היא: מי מחליט על גופי? ההורים או אני? אם הילד לא רוצה להתקלח, כי הבין שזה הגוף שלו...רוצה להחליט מה ללבוש, רוצה להחליט מה ואם לאכול? את הגבולות מציבים ההורים והם משנים אותם בהתאם לאופי ולהתפתחות הילד. בהדרגה מועברות ליד יותר ויותר סמכויות על טיפוח ושמירה על הגוף. בהדרגה , הכוונה, היא בעשור הראשון לחייו. ההורים קובעים את הגבול.
בסיכום, מטרת החינוך לגבולות הגוף היא להפנמת ההגנה על עצמי, על האחר ולמידת האחריות שלי:
מה ומתי מותר ואסור לגעת באחרים ובי.
גבולות הנעים לי או לא נעים לי – כלומר, מהו המגע המתאים לי ואני יכול לשנות דעתי בגמישות.
חשיפת איברים פרטיים, מתי? איפה? ועם מי?
חושי הטעם והמגע – מה אני מסכים לאכול ומה לא ומה ואם החולצה או הגרב נוחה לי או לא...
גבול המותר והאסור: האבחנה בין מותר ואסור מתגבשת אף היא בהדרגה.
מהרגע שהתינוק מתחיל לזחול, הוא זקוק להגנה ולהשגחה ואז הוא מתחיל לשמוע "לא" "זהירות" "אסור" . אסור לגעת בחשמל, אסור להרביץ ואסור לאכול כל דבר שמצאו. כל משפחה מנסחת את גבולות ההתנהלות שלה.
דוגמאות:
אסור / מותר לאכול בסלון.
אסור / מותר להיכנס למקומות מסויימים
אסור / מותר לגעת בדברים מסויימים
אסור / מותר לטפס, לפתוח, להכות משהו שביר, לאחוז לבד..
יש הורים שיתאימו את הסלון לילד כך שיוכל לשחק עם כל הבא ליד ויש את אילו שיתאימו חדר משחקים ויחנכו את הילד שלא לשחק בסלון.
האחריות הראשונית של ההורים היא הבטחון הפיזי והרגשי של ילדיהם.
לאור העקרון הזה מציבים את הגבול.
אולם, על ההורה לדעת כי חשוב לגדל ילד עם בטחון ביכולותיו ולכן חשוב להימנע מלפתח בילד חרדות לבטחונו הפיזי עקב היות ההורה חרדתי. אם ההורה פוחד "מכל נדנדה", עליו להתמודד עם פחדיו ולבדוק שהגבול שהציב לבטחונו הפיזי של הילד לא מושפע קיצונית מפחדיו הוא.
בגיל שנתיים וחצי – שלוש רוב הילדים כבר יודעים בערך, על סמך אינספור התנסויות, מהם גבולות המשחק בבית. המרחק בין "יודעים" ל"מתנהגים" מאד אישי. אנו מצפים מהם לזכור חלק מהמותר והאסור וחוזרים ומשננים באוזניהם.
גבולות המותר והאסור ממשיכים להתפתח ולהתנסח כל החיים והם מושתתים בעיקר על הגנה שלי והגנת הסביבה או האחר.
במטרה שהילד ילמד ויפנים מותר ואסור על ההורה לקבוע גבולות בכובד ראש ואח"כ לשמור עליהם. לא לקבוע גבולות משתנים שיוצרים בלבול בלבד. פעם זה אסור ופעם זה מותר. כמו כן לזכור שמטרתנו לגדל ילד שמח, מאושר ומוגן וכי על הגבול להיות מבוסס על גילו, אופיו ושלב התפתחותו.
משהוצב הגבול מתפקיד ההורה לשמור עליו יציב ואיתן.
עקביות, עקביות, עקביות – אי אפשר לומר זאת מספיק.
הילד מרגיש בטוח בתוך גבול מוכר וגם מחפש אותו למען הרגשת בטחונו. על הגבול להיות מוכר וכן גם השומר שלו שזה ההורה.
כשילד עובר גבול יש להתריע בפניו מיד ולהזהיר שסנקציה תגיע ואם הוא לא נשמע לאזהרות להפעיל את הסנקציה.
לשים לב שהסנקציה תואמת המעשה ומידתית ולא להפעיל סנקציה כואבת מאד על אירוע פעוט ונקודתי.
ההוגנות שלנו כהורים משמעותית מאד בקשר עם הילד.
סעיף מיוחד וחשוב: גמישות – כשלעיתים נדירות ההורה מגמיש גבול ידוע – זה נהדר. זה מראה לילד שיש קשב לצרכיו ולרצונו ושישנה גמישות. אבל, לעיתים נדירות כדי שיהיה לזה את הערך.
אם ההורה אמר "לא" יש לשמר את ה"לא" הזה ולא משנה אילו לחצים ובכי מופעלים כשהמטרה היא להפנים ש"לא" אינו ניתן למו"מ.
חשוב לשמור על רגיעה בשינון של ה"לא" מול התחנונים או המרד ולא להתחיל להתווכח ולכעוס על הילד.
לא להגיד "לא" בקלות רבה מידי, להגיד מעט "לא" חד משמעי ולשמור עליו.
לזכור שהילד ואנחנו נמצאים בתהליך למידה, לנשום עמוק ולהסתכל אל קו האופק של הקניית הגבולות הנכונים ולא להתמקד ב"מאבק כוח" עכשיו או ב"השגת שקט" עכשיו.
ברור שישנם אירועים ומקרים כל הזמן ולפעמים הההורה מתפשר כי עליו למהר, לעשות או הילד עייף וכו' – השאלה היא המינון. וגם לזכור שגם שכל פירצה עשויה להתרחבJ האחריות על כך היא של ההורה.
הילד מפנים ולומד כל הזמן – אבל לא מיד.
גבול העצמי – המרחב האישי הרגשי: בשביל שאדע מהם גבולותיי עליי להבין שיש "אני".
ככל שהאדם מתפתח עליו ללמוד לזהות גם את גבולותיו הרגשיים ושייכותו לאירועים הסובבים אותו, הוא נעזר בבחינה עצמית כל הזמן:
האם הציור שלי או היצירה שלי הם חלק ממני? כלומר, אם מישהוא לא אוהב את הציור שלי הוא לא אוהב אותי?
האם הסיפור שאני מספר הוא פרטי? שלי? של האחר?
האם הפחד הזה נובע מנסיון שלי או של האחר?
האם עליי להתערב בין שניים? או להבין שעלי להניח להם? ואולי להציע עזרה?
האם ביקשו ממני עזרה בכלל? או שהתערבתי בעניין לא שלי?
האם פגעו בי? במישהוא אחר אז למה אני מתערב?
האם זה הריב שלי?
האם אני מסכים שידברו אלי כך?
האם אני מסכים לתנאים האילו?
ועוד רבים.
הבנת גבולות ה"אני" היא כ"כ מהותית ומשמעותית כי היא הבסיס לתקשורת כנה, אינטימית, מכבדת ובטוחה עם עצמי ועם האחר. חדירה לגבולות, אי כיבוד גבולות וחוסר הבנה יוצרים תסבוכות בתקשורת ומצבים לא נעימים.
את ההבנה הזו האדם יוצר, מגמיש ומשנה לאורך כל חייו.
לסיכום – אז מה זה גבול עבור ילד?
ילד לא קובע גבולות, לא אחראי על גבולות ולא לומד אותם מעצמו.
ההורה אחראי על לימוד, חינוך והפנמה של גבולות ההתנהלות של הילד. הילד לא יודע זאת מעצמו.
הילד ילמד לבד תוך כדי הרבה התנסויות ועוד יותר גרוע אם הוא לומד מתוך פחד מה מותר ואסור בלי להבין.
ישנם הרבה מבוגרים שבאים בטענות לילדים וזאת בשל העובדה שהילד בזמן ובמקום מסויים לא עמד בציפיותיהם, כלומר הגבול מבחינתם הוא "ציות" וזה משתנה.
על מנת שהילד יקשיב להורה ברגע מכונן צריכה להיות תשתית קבועה של קשר ושל הגדרת ציפיות שההורה הסביר ושינן אותה.
הגבולות נקבעים לטובת הילד ולטובת כולם ומטרתם לעזור לילד להתנהל בבטחון ובמוגנות בסביבתו.
על ההורה לקבוע גבולות בכובד ראש ולא לשנות אותם כל הזמן – דבר שיוצר בלבול.
גמישות – חשובה.
וגם על "הצופים המלומדים" שמצביעים על "ילדים בלי גבולות" לזכור את גבולותיהם:-)
