פסיכולוג אוסטרלי בשם דונלד תומפסון חקר את נושא הזיכרון האנושי ואף התמקד בעיוותי זיכרון ובזיהוי על-ידי עדי ראיה. תומפסון בוודאי לא שיער בנפשו, כי יחווה את הנושא בצורה כואבת על בשרו. יום אחד בשנת 1975, הופתע תומפסון כשהמשטרה נקשה על דלת ביתו והודיעה לו, כי הוא חשוד בביצוע אונס ותקיפה בערב הקודם. התברר, כי פניו של תומפסון התאימו כמעט לחלוטין לתיאור שמסרה נפגעת העבירה.
למזלו של תומפסון היה לו אליבי ('טענת במקום אחר הייתי') בלתי ניתן לערעור: בסמוך למועד העבירה, לילה לפני שהמשטרה הגיעה לדירתו, התראיין תומפסון בתוכנית טלוויזיה בנושא, כמה אירוני, פגמים בעדות עדי ראיה ובדרך בה אנשים יכולים לשפר יכולתם לזכור פרצופים. המתלוננת שהיתה בדירתה, צפתה בתוכנית הטלוויזיה לפני התקיפה המינית, ראתה את תומפסון בשידור חי ולמעשה התבלבלה "בתפקידו" של הפסיכולוג באותו הערב. שני אנשים שונים (התוקף ותומפסון) אשר "מילאו תפקיד" שונה, מוזגו במחשבתה לאדם אחד שביצע פעולה אחת - התוקף. רשויות אכיפת החוק הבינו את הטעות במקרה מצער זה ותומפסון חזר, ככל הניתן, לשגרת חייו.
אבל מה קורה במקרים אחרים בהם מגיע לבית-המשפט קורבן שהוא עד הראיה היחיד לעבירה שבוצעה בו ומזהה את הנאשם כמי שתקף אותו ולאותו נאשם אין טענת אליבי או כל ראיה אחרת התומכת בחפותו? האם בית-המשפט יכול להתבסס על עדות ראיה יחידה שכזו ולהרשיע אדם ברף הנדרש בפלילים?
התשובה לכך חיובית. ניתן להרשיע אדם על סמך עדות זיהוי כעדות יחידה גם ללא תוספת ראייתית ובלבד שבית-המשפט מזהיר עצמו היטב טרם הכרעתו. בנוסף, על-פי החוק הקיים (פקודת הראיות) ניתן להרשיע אדם בעבירת מין על-סמך עדות יחידה של נפגע/ת העבירה, ובלבד שבית-המשפט ינמק ויפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה שכזו.
האם הדבר מספק? האם עובדה זו מדאיגה? הח"מ סבור שאין זה מספיק, יש צורך, לגישת הח"מ, בתוספת ראייתית משמעותית מעבר לעדות הזיהוי והמצב הקיים אכן יכול ואכן מהווה מקור לדאגה שמא יורשע אדם על לא עוול בכפו.
מזה שנים ידוע, כי זיכרון שגוי במקרה של אירוע טראומטי עלול לגרום להרשעתו של אדם חף מפשע ועדויות ראיה מהוות כר נרחב להרשעות. טעותו של עד הראיה יכולה להיות טעות כנה ותמת-לב (בין אם מדובר בזיהוי של אדם הזר לעד הראיה ואף במקרים בהם מדובר באדם המוכר לו) ומידת בטחונו של עד הראיה בנכונות הזהות אינה בהכרח מעידה על אמיתות הזיהוי.
על-פי נתונים הלקוחים מדו"ח המרשם הלאומי של זיכויים בארצות-הברית (National Registry of Exonerations) עולה, כי הגורמים שהופיעו בבדיקת 873 זיכויים (החל מינואר שנת 1989 ועד פברואר 2012) היו, בין היתר, עדות שקר או האשמת שווא, זיהוי שגוי על-ידי עד ראיה וגורמים נוספים. מדהים ללמוד, כי מעל 370 נאשמים זוכו עקב זיהוי שגוי על-ידי עד ראיה (43% מהזיכויים). תרם לכך פרוייקט החפות האמריקאי ((Innocence Project שהוקם בשנת 1992. פרוייקט זה מקדיש פועלו לטיהור שמם ולזיכוי בדין של מי שהורשעו באופן שגוי.
ברור, כי יש לעשות את המירב כדי להניח תשתית ראייתית מספקת בפני בית-המשפט (זאת, אם יש "סיכוי סביר להרשעה" כפי שקובעת הפסיקה) או להימנע כלל מהגשת כתב-אישום. ההנחה היא, שהמשטרה פועלת לאסוף ראיות, בין אם אלו יכולות לסבך חשוד ובין אם בכוחן להסיר כל עננה מעל ראשו, אולם לא בכל מקרה זה המצב ובית-המשפט הדן בעניינו של נאשם צריך (ולדעת הח"מ, אף חייב) לתת משקל של ממש למחדלי חקירה, בוודאי שעה שיש עדות יחידה של אדם שהוא קורבן עבירה המזהה את הנאשם העומד לדין כמי שביצע את הפשע.
לסיכום, הזיכרון האנושי נתון לשינויים, לעיוותים, ישנם גורמים רבים היכולים להשפיע על יכולת הדיוק וקיים חשש של ממש לזיהוי מוטעה על ידי עד ראיה. לגישת הח"מ, במצב המשפטי הנוכחי (הדורש שינוי) יש לנקוט משנה זהירות ועל היד לרעוד לפני החלטה הרת גורל המכתימה אדם שזוהה על-ידי עד ראיה כמבצע עבירה, כל עבירה, זאת ללא כל עדות תומכת נוספת התומכת בזיהוי.
עורך-דין פלילי אלעד גויגולד עוסק במשפט פלילי, מייצג בהליכי מעצר ובדיונים פליליים. עו"ד גויגולד מייצג גם קטינים ובני נוער בבתי המשפט לנוער וכן מייצג חיילים.
