כשמדברים על התודעה פתאום אנחנו כולנו מתעוררים לשאול. למה זה חשוב להרגיש בקיומה? והאם היא ישות מופרדת או מחוברת אלינו? מהי בכלל? ואיך היא קשורה לגוף? האם יש לה ביטוי דרך שפת הגוף?
פרידה או הפרדה
הפרדה זה משהו לא פשוט. זה מדבר על פרידה. אנחנו לא אוהבים את המילה הזו. אנחנו אוהבים להיות עם, ביחד, ועוד מונחים שמדברים על קירבה, אינטימיות. אנחנו שוכחים לרגע את הקיום העצמאי שלנו כמבוגרים וחושבים מהליבה – מהמקום הצעיר/ילדי: מאז הימים ההם פרידה, לא באה בטוב.
אנחנו חיים בתוך הראש שלנו
לרובנו חשוב לחשוב. לרובנו המחשבות זורמות ללא הפסק. אנחנו חיים בראשנו וממעטים להרגיש את התגובות של הגוף, אלא אם כן הוא מעכב אותנו, כואב, מאומץ, סובל, במילים אחרות – מפנה אליו את תשומת הלב.
שפת הגוף תמיד מבטאת אותנו: גם את המחשבות, גם את הכאב וגם את השמחה. למעשה, שפת הגוף מבטאת את התודעה שלנו, המורכבת מהחשיבה, הנפש והרגש.
מה עניין פרידה לגוף?
לא סתם דברתי על הפרדה. אצל רובנו הגוף רחוק מתשומת הלב. למרות שהוא חלק מאיתנו, כפי שהגדרנו לעצמנו: כל זמן שהוא בסדר – כלומר משרת את המשימות הנדרשות – הוא בעצם לא קיים. הוא מופרד מהתודעה שלנו באמת? מתי אנחנו ערים לקיומו? כשהוא מבליט כאב, חולי או מצוקה. ואז אנחנו ממש רוצים להתרחק או לצאת ממנו. כי הוא מסמל עבורנו את כל מה שאנחנו לא רוצים לחשוב, לחוש או להרגיש. אמת?
החיבור בין הגוף והתודעה
רגשות, נפש ומחשבות מרכיבות את היכולות, האמונות, הדפוסים והמנהגים שלנו, במילים אחרות את התודעה. הגוף שלנו משמש כמוציא לפועל של כל מה שאנחנו רוצים לעשות. הגוף הוא הפועל שלנו, שמשרת אותנו בנאמנות עד ש... נשבר לו.
"כשנשבר לו" אנחנו מרגישים את החיבור שיש לנו איתו. או למעשה את היעדר החיבור, שהיה מובן מאליו עד עכשיו, ומתגעגעים לימים שבהם עשינו כל שעלה בדעתנו בלי להעניק לו רגע אחד של חסד.
שפת הגוף מגלה לנו, הרבה לפני שהגוף "נשבר", מה כדאי לנו לדעת כדי לחסוך לעצמנו צער וכאב. יש להניח שה"שבירה" מתחילה עם "סדק" קטן. מין זיק של כאב שבא, ונעלם. כשמתעלמים מזה הכאב משתהה – זוהי שפתו של הגוף לומר לנו שיש משהו שעלינו לברר עם עצמנו.
הגוף מדבר איתנו?
כן, בפירוש. הוא מנהל איתנו דיאלוג קבוע. הוא מספר לנו דרך תחושות בדיוק מה אנחנו מרגישים וחושבים. הוא מדגיש את המחשבות הלא נעימות באמצעות רמזים פיזיים, כמו – ידים או עיניים יבשות, שפתיים סדוקות או כאב בצוואר. כשאנחנו מרגישים מאד רע הוא גם ידגיש את זה יותר – הכאב יהיה יותר מפושט, באיזור הכתפיים או המותנית.
הגוף הפיזי הוא הכלי האינטימי ביותר שיש לנו. הוא מחובר אלינו 24/7 והוא החבר הכי טוב שיש לנו כדי להבין מה אנחנו רוצים, לאן אנחנו רוצים להגיע, ועד כמה אנחנו מחוברים לתודעה, לרגש ולנשמה שלנו. שפת הגוף מהווה את הדרך של הגוף להעביר לנו מסר.
בילדותנו אנחנו ממש מחוברים לגוף, אנחנו - הגוף. אנחנו חיים אותו דרך הטעם, התחושות, המגע, מה שאנחנו רואים ומריחים. אנחנו מדברים בשפה שלו. אומרים מה שהוא מרגיש. אנחנו חשים את הכאבים שלו מיד. אם זה רעב, אי נוחות, או כאב.
התרבות שלנו מלמדת אותנו להפריד את הגוף מהתודעה. לדבר אל הגוף כמשהו
שאפשר לשלוט בו כי הוא מסית לדרכים "מעכבות", "אנוכיות", חסרות צורך. מדברים איתנו על הצורך להתגבר על כאב גופני כדרך להיות חיילים משובחים, קצינים אמיצים, או מנהלים בכירים. מרוב שאנחנו נדרשים לבצע פעולות מרובות בו זמנית, הגוף נסוג מהתודעה ונוצרת הפרדה.
אמרנו שפרידה זו חוויה שאנחנו רוצים לותר עליה. אבל בפועל, ביומיום שלנו – אנחנו חיים את ההפרדה ברמה הקיומית שהכי נוגעת בנו. הפרדה מהתחושות הגופניות. הפרדה מהמסרים שהגוף שולח לנו.
אז מה עושים?
בפעם הבאה שאתם מבינים שהגעתם לסף של משהו שגדול עליכם, מוטב לעצור. לקחת פסק זמן. לתת לגוף לחזור לכוחות שלו. לצאת לחופשה קצרה או להיעלם מהרדאר של אנשים שמעסיקים אתכם יותר ממה שאתם יכולים להכיל. יידרשו לכך 24 שעות בלבד כדי להחזיר לעצמכם את המרכז והאיזון הדרושים לגוף כדי להמשיך ולשרת אתכם כיאות. רק 24 שעות לעומת שבועות שלמים אם תחלו בשפעת או שהגוף ייתקף בכאב הנובע מכיווץ שרירים או פריצת דיסק.
שפת הגוף- מבפנים החוצה
