השם, אדוני ויהווה, הם שלושה דמויות מטאפיזיות שונות, בעלי אידיאולוגיה שונה. השם, מאמין בכוח שמו של האדם, כשהוא המצאה ספרותית של מישהו, שמשפיע בעזרת אותיות, צלילים ומשמעות שלו, על הפסיכולוגיה של האדם וקשריו עם העולם. עמים שמיים, מושפעים מהאידיאולוגיה הזאת, ונוטים לפרסם את שמם ולראות בזה משמעות יתרה. אנשים אוהבים אנשים עם שם זהה לשלהם, ולא אוהבים אנשים אחרים בגלל אותיות מסויימות בשמם. הם קונים מוצרים מחברות, שבמותג שלהם יש אותיות מסויימות ולא אחרות. בסה"כ ניתן לומר, שהראייה השמית הינה התייחסות יתרה למה שכתוב באופן רשמי, אותיות, מילים ומשמעויות, ושיוך עצמי למשמעות מילולית מסויימת, שהיא שם האדם. בגלל, שהכתוב תמיד שייך לעבר, הראייה הזאת, תמיד קונסרבטיבית, ומאמינה בכוח העבר ולא ההווה, וכך, על בסיס העבר, שכתוב בספרים, מתעצב עתיד בני האדם, ולכל מילה יש קארמה, שהיא השפעה תת מודעית ארוכת טווח של מעשה חומרי , שהוא כתיבה.
לעומת זאת, יהווה, חי הווה, ולא מאמין בכוח העבר והכתיבה. לכן, אין הוא מדגיש את שם האדם כמרכיב מרכזי באישיותו, ואין להמצאה הספרותית הזאת משקל עדיף על מילים אחרות. יהווה מאמין בכוח הבחירה בהווה, ולא סומך על עבר, שהוא קשור להחלטות הקודמות של האדם. הוא מאמין בשינויים שחלים בעולם, ולא בשמרנות, שגורמת להגשמת ניסיון העבר בהווה ובעתיד. לכן, מבחינת יהווה - הכל אפשרי בעולם, ולא "עולם כמנהגו נוהג".
אדוני (אדון I), מאמין בכך שכל אחד הוא אדון לעצמו ולעצמו בלבד. לכן, כל אחד, שולט בחיים של עצמו, ולא יכול לומר לאחר מי ומה. הוא בעד הפגנת העצמאות, ומתנגד לכך שאדם הופך אדונו של אדם אחר. במסגרת זה, הוא תומך מרידות, חוסר משמעת, ובד"כ תומך את החלש, כנגד בריונות ועריצות.
בין הדמויות המטאפיזיות הללו, ישנם ניגודים ברורים. השם, מאמין כוח הספרות והמילים, משמר את העבר ומאמין בכך, שיש אדונים בעולם, שהם היוצרים של התרבות. יהווה, מאמין בכוח ההווה והשינוי, ולכן לבחירותיו הרגשיות של האדם בהווה, יש את המשקל העדיף, מעל פני ניסיון העבר או מה שכתוב בספרים. אדוני הוא כמו השופט בין הקונסרבטור השם למחדש -יהווה, ובוחר כאדון לעצמו, בכל בחירה שנראת לו, כל עוד זו בחירתו העצמאית.
היהודים מתפללים לאחת הדמויות הללו, או לדמויות נוספות, שהן אנשים היסטוריים, המוזכרים במקרא. למשל לאחד האבות הקדמונים אברהם, יצחק (אבינו שבשמיים) או יעקב (ישראל). המתפלל עצמו, אומנם, חושב שהוא מתפלל לאלוהים, שאיננו אדם ולא היה כזה, אבל למעשה הוא לא מבחין בכך, שהרגש שלו מכוון כלפי אחת הדמויות הללו, שהוא למעשה אדם לשעבר (או נשמה בעולם המטאפיזי). לכן, מה שקורה בפועל הוא שיהודים הם עם שמאמין בפרסום עתיק ובני אדם מפורסמים מאד, שמייצגים דרך חיים ומהווים מדריכים. אבל, כיוון שמדובר בבני אדם, מדובר בתופעה של הערצה יתירה ואמונה מוגזמת בכוח הפרסום. באשר אם קיים אלוהים אמיתי, שהוא לא אדם לשעבר אלא כוח עליון בעולם - את התשובה לזה אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת.
