מרתון טבריה 9.1.2015 

סיפורו של איש המרתון- מרתון טבריה 9.1.2015

כידוע, מקור שמה של ריצת המרתון הוא באגדה עממית אודות פידיפידה, שליח אתונאי אשר רץ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, על מנת להביא את בשורת הניצחון היווני על הפולש הפרסי בקרב מרתון, ומת מיד לאחר שמסר את הידיעה. לי כמובן הייתה כוונה אחרת ברורה.

העלייה צפונה והירידה לטבריה הפכו זו השנה השנייה למסורת משפחתית. אורית והילדים מחכים כל שנה למרתון טבריה על מנת להסניף אווירה ספורטיבית מיוחדת, לחבור לקבוצת הריצה הכי הכי וליהנות מהנירוונה שאחרי ומסוף שבוע משפחתי איכותי בחיק נוף פסטורלי במיוחד.

כיום, בהיותי בן 49 אני מגיע למרתון זה אחרי תקופת אימונים והכנה מוצלחים במיוחד. הספקתי לרוץ לפחות  8 ארוכות מעל 30 ק"מ, לא סבלתי ממשברים פיזיולוגיים ואחרים, לכל אורך הדרך הייתי חדור מוטיבציה ומוכוון מטרה, המגמה במהלך תקופת אימוניי הייתה מונוטונית עולה והרגשתי מעולה. מאמני משה פרץ (להלן: "משה"( שאל אותי בעיצומם של האימונים מה הסיבה? התעקש לדעת האם אני לא מרגיש כאבים כלשהם? האם הכל בסדר איתי? הסברתי שאני חש מצוין ותליתי זאת בשינוי התזונתי שערכתי חודשיים קודם לכן אחרי שננזפתי על ידו בתום אימון קבוצתי על חוף ימה של ת"א ובאותה נשימה השיא לי עצה למתכון יומי מסודר.  מצב אידיאלי זה הינו ההיפך הגמור ממצבי שנה קודם לכן ערב מרתון טבריה 2014 עת סבלתי מפציעות ברגליי ולפיכך מיעטתי בריצות ארוכות.

מזג האוויר הסוער שליווה אותנו בימים שלפני המרתון העיב במידה מסוימת, הגביר את החששות והעסיק אותנו חברי הקבוצה לא אחת בימים שלפני. אחרי הכל מתוכננת טמפ' של 2 מעלות צלזיוס בלבד. נפגשנו בערב שלפני הריצה לארוחת פסטה משותפת במסעדת "רוסה" בטיילת של טבריה. גם שם המוטיב שחזר על עצמו לא אחת היה- מה נלבש מחר? הרעיונות שנזרקו לאוויר היו שונים ומגוונים, כל אחד אמר את דברו והחלטנו בסופו של דבר לעשות הערכת מצב בבוקר המרתון. קיבלנו תדרוך מסודר ממשה ואני פרשתי לארוחת ערב עם משפחתי במלון בו השתכנו.

הלילה היה קצר מחד אך ארוך ומרובה מחשבות, מאידך. בשונה מהמרתון הקודם לא התרגשתי כלל אלא הייתי עסוק במחשבות מרובות על פריטי הלבוש שאלבש במהלך הריצה באווירה כה קרה. הצטיידתי במגוון אפשרויות הלבוש והכנתי אותן כבר בערב שלפני. 04:30 השכמה, יציאה החוצה אל מרפסת חדרי בקומה ה- 8, מנסה לחוש את רמת הקור בשעה מוקדמת זו ומנסה לשכנע את עצמי שזה לא נורא. תפילת שחרית מרובת כוונות ותפילה ממוקדת במיוחד אחת, ארוחת בוקר של 2 לחמניות קטנות מרוחות בריבת תות מתוקה, ספל תה ירוק ו.... זהו. עולה חזרה לחדר אוסף את אורית והילדים וממהרים לפגוש את הקבוצה. גם הפעם הגיעו מלאכי השרת תומכי הלחימה של הקבוצה כדי להצטרף לחלק מרצי הקבוצה בסיבוב עין גב. משה הציע ואורית (רעייתי) נענתה מייד והקפיצה את גל, שגיא ושי לעין גב- שם המתינו בדריכות למשימות הליווי המבורכות שלהם.

יוצאים לחימום משותף ומהר מאוד גמלה בי ההחלטה לרוץ עם מכנס קצר, חולצה קצרה של הקבוצה וללא כפפות. כובע מנדף מחליף את כובע הפליז ומתכוננים לצאת לדרך. בהתייעצות אחרונה עם משה הוא מסכם ואומר לי מס' מלים: "אתה חזק, אתה בכושר מצוין". משה עדיין לא ידע שהמלים הללו יחלחלו עמוק לנבכי נשמתי ויעשו את כל ההבדל.

רגע הזינוק מגיע, מחליף מילות עידוד עם טלי, ענת וסמדר ויוצאים לדרך. משתדל להיצמד לתוכנית הריאלית שבנה לי משה, רגליי נושאות אותי בקצב מוגבר יותר ואני מוצא את עצמי נלחם להאט ולהיצמד לתוכנית. אחרי כשני ק"מ אני פוגש את דרור שנעלם לי קודם לכן, אנו רצים יחד ומחליפים מס' מלים בעניינים של הא ודא. השלמנו 5 ק"מ משותפים ומרגע זה לא יכולתי להתנגד יותר לגופי ומצאתי את עצמי מגביר קצב בצורה משמעותית מעבר לקבוע בתוכנית. החשש מהחלשות בהמשך מקננת בי כל הזמן אך מאידך אני חש שזה היום שלי ושאני מתכוון לתת את כל כולי בריצה זו. החיוך שהיה מרוח על פניי לאורך כל הריצה והנפנופים לשלום לעבר כל רץ מוכר מהקבוצה ומחוצה לה הסגירו את האושר והתחושה העילאית שליוו אותי בריצה זו. היה נדמה שאיני רץ ריצת מרתון אלא יצאתי לריחוף בגובה נמוך מעל לשדה כלניות בשיא פריחתן. מרחק מה מסיבוב עין גב מנופף לשלום לשי שמלווה את דדי בדרכו חזרה, מגיע לקצה ה- 21 ק"מ, מסתובב וטופח על גבו של שגיא הניצב ממתין למשימת הליווי שלו ומשם ממשיך הלאה בקצב מוגבר כשלפתע פוגש את רותם רגב המלווה אף הוא את גיסו. מדהים... פשוט מדהים. בשונה מריצת המרתון בשנה שעברה נהניתי השנה מהריצה, נהניתי מהנוף הקסום ועוד יותר נהניתי לסקור את הרצים הרבים- אלה המוכרים לי ואלה שלא.

אני ממשיך בריצה ומוצא את עצמי מגביר קצב ומובל על ידי רגליי. למעשה כל 5 ק"מ מבוצעים בקצב מוגבר יותר מאלה שקדמו להם. ההרגשה נפלאה אך יחד עם זאת אני מבין שאני מתרחק מהתוכנית הריאלית שהכתיב לי משה. החשש מדעיכה בהמשך מקנן בי לא אחת, הזיכרונות מהפציעה בברך בק"מ ה- 35 במרתון הקודם עומדות לנגד עיניי אבל אני לוקח את הסיכון, ממשיך הלאה וחש שאני הולך לשבור את השיא האישי שלי בצורה משמעותית. קבוצת הילדים הקטנים שנצפו על ידי, לא אחת, עומדים לצד הדרך ומעודדים לא משה ממני. הקפדתי להתכופף, להחליק "כאפה" על ידיהם הקטנות והקפואות שהיו סדורות בזו אחר זו ולשאוב מחיוכם ומהאושר שהציף אותם עוד מעט אנרגיות להמשיך במשימה.

סמדר, שהייתה כה נרגשת לקראת המרתון, עמדה לחלוף על פניי בדרכה לסיבוב עין גב. החיוך הביישני שנסוך היה על פניה העיד על אופטימיות ברורה וכל שנותר היה להרים יד ולנופף לה לשלום ולהצלחה. אחרי ק"מ ספורים הגיחה טלי כולה קורנת כהרגלה, נופפנו לשלום ומלמלנו מילה משותפת אחת- "בהצלחה".

ק"מ רודף ק"מ, ההרגשה נפלאה, רוחות צד קרות ומקפיאות עוטפות אותי, אני יודע שההצטננות בדרך, אחרי הכל רצים רבים עטופים בכסות יתירה לטעמי ואני בדיוק להיפך, אבל למי איכפת.... אחריי המבול.... . הדריכות בעיצומה, שכן בקרוב אני אמור להגיע לק"מ ה- 32, החשש מהקיר לנגד עיניי אך בגלישה יוצאת דופן אני כבר בק"מ ה- 34, הקיר מאחוריי אבל עליי להתמודד עם מחסום נוסף, הפציעה- זיכרון כאוב משנה שעברה. מפנה מבט קצר לאחור, מזהה את נק' הפציעה, מותיר אותה מאחור בחיוך של אושר וממשיך בעקביות ונחישות קדימה.

משה הבטיח לחכות 5 ק"מ לפני הסיום וללוות אותנו. לא עבר זמן ומשה רץ לקראתי, עושה סיבוב קל וממשיך לצדי. "ריצת חיי משה... ריצת חיי" צעקתי למשה וזה השיב "יללה הולכים על זה". המשכנו לרוץ, גשם החל לרדת כאילו מזכך הוא את האווירה, שוטף את המסלול ומכשירו לקבלת הרצים בקו הסיום. משה מעודד, מדי פעם מזכיר לי לשמור על הצעד, מקפיד לומר לי שאני שולט בריצה ושאמשיך כך ואם לא דיי בכך משה מקפיד על שירות אופטימאלי, רץ הצידה אוסף בקבוק מים ומגיש לי אותו לרוויה. יחד ממשיכים בריצה ובחלוף 41 ק"מ משה צועק לי "זהו כל מה שנשאר זה פחות מהגבעה" (גבעת המופעים הנודעת). הריצה נמשכת ופתאום מגיח בני אורעד, אוחז במצלמת ה GoPro כדי לתעד את הק"מ האחרון תוך שהוא משלהב בצעקות רמות את ההמון בצדי השרוול וקורא להם לעודד את אביו שאוטוטו גומע מרתון נוסף.

חציית קו הסיום הייתה רווית אנרגיות, רגעים קסומים שלא ניתן לתאר במלים, תחושה שאתה ניצב בפסגת העולם ומגרד את קצה גבולות היכולת האנושית. עוצר את הגרמין, מביט בו וממלמל "עשיתי זאת!" 3:44:52 ש'. שיא אישי משמעותי חדש (קיצור של 18:43 דק'), לא סופי! מניף ידיים אל על, מנציח תצלום שיהפוך במהרה לתמונת הפרופיל בפייסבוק ומתחיל ליהנות מהנירוונה שאחרי.

אחרי החיבוקים והנשיקות עם אורית והילדים, כונסים לעמדת הקבוצה אליה מגיע גם משה נושא כהרגלו שולחן מתקפל כדי, איך לא, לעבות את הפריסה במקום. ברגע של התפרצות רגשות שמחה ניגשתי למשה כדי לקבל/לתת חיבוק גדול שיש בו אמירת תודה והערכה על הפרגון והתמיכה בכל עת ובפרט בק"מ האחרונים של מרתון טבריה 2015. כבוד גדול להימנות על קבוצת הריצה RunWithMoshe ולהיות חלק מחבורת רצות ורצים כה איכותית, מגובשת ותומכת.

להתראות במרתון הבא בעזרת השם.