וקם לו מלך חדש במשפחה ושמו -צריכה 

זה לא שאני חוסכת ומחושבת במיוחד במשך כל השנה אך פסח הוא חגיגה אמיתית של קניות, מתנות לכל המשפחה. ערב החג, חשבון הבנק מרוקן ורגשי אשם מתחילים למלא את ליבי בד בבד עם האוכל שממלא את השולחן. בין הבישולים אני לוקחת הפסקה ומתיישבת על הספה. הילדים קופצים לידי.

"אמא, סיימנו?", שאל נתי בסקרנות.

"לא יקירי, לא סיימנו, יש עוד הרבה מה לעשות, אני פשוט עייפה", עניתי.

"אמא, למה את תמיד עייפה", שואל שחר יותר בזלזול מאשר בסקרנות, אני הרגשתי חנק בגרון, כמה הוא צודק, 

"כן אמא, לא משנה מה אני מבקש ומתי, את תמיד עונה שאת עייפה". העצב שבו אמר אוריין את המילים ממש צבטו בליבי.

"כשהיינו קטנים, אמא, היה לך הרבה יותר כוח לשחק איתנו ולהיות איתנו, לא הית כל כך עייפה" סובב את הסכין נתי. "אלוקים, הם צודקים, ומה בכלל יגיד בעלי שמזמן לא קיבל ממני תשומת לב", חשבתי לעצמי.

עבדים היינו

נזכרתי בשנים הראשונות של הנישואים שלנו. בקושי התפרנסנו ממשכורות מינימום והיינו צריכים לממן את הלימודים שלי ולגדל שני תינוקות. עברנו מחדר קטן בוילה מחולקת מלאה בעובדים זרים למרתף רטוב בוילה אחרת ומשם לדירה קטנה בשכונה מפוקפקת. לא היה לנו לא טלוויזיה, לא מכונת כביסה, לא תנור נורמלי, רק כיריים חשמליים קטנים, מקרר קטן, מזרונים וזהו. בגדים מגמ"ח, צעצועים מחברים.

בשנים האלו הינו מגיעים הביתה בארבע וחצי, אוכלים יחד ארוחת צהרים, הולכים יחד ברגל לקניות, מסדרים את הבית ביחד. כל ערב יצאנו להליכות ארוכות בהם סיפרנו על היום שעבר, על ההרגשות, פתרנו בעיות וצחקנו המון.

בשנים האלו לא היו לנו חובות לבנקים או לחברות האשראי, נהפוך הוא הינו מצליחים לחסוך כמה גרושים. הינו "תפרנים" מאושרים.

ואז סיימתי ללמוד ומצאתי עבודה בבנק, בעלי מצא גם הוא עבודה מכובדת. ואז קם לו מלך חדש במשפחה ושמו "צריכה". הבית התמלא במוצרי חשמל, רהיטים, צעצועים ומחשבים. בבגדים ומלא מלא דברים מיותרים. היום יש לנו הכל, ואנחנו לא מסופקים. אנחנו תמיד רוצים עוד משהו, תמיד רצים אחרי דבר הבא. רק נקנה את הרכב, נשפץ את הבית, נחליף את המבטח. ורגע אחרי שהדבר הנכסף מושג זה כבר לא מספיק.

הפסח הזה יוצאים ממצרים

נכון שפעם היתי עושה את העבודה לגמרי בידיים אך עשיתי את זה עם בעלי ועם ילדים, היום המיקסר החליף את עבודת הכפיים ואך גם את העבודה המשותפת שלנו. נכון שלהכין קציצות היו לוקח המון זמן אך הזמן הזה היה עובר בשיחה משפחתית היום מעבד המזון קיצר את הזמן ההכנה אך גם את זמן השיחה. הילדים כל כך צודקים, הפכנו לעבדים של צריכה מיותרת ואנחנו כל כך עייפים מריצה אחרי כל הדברים האלו, שאנחנו לא ממש צריכים, וגם לא ממש רוצים, הם תפסו בביתנו מקום של קשר, זמן משפחתי משותף, ואושר.

קמתי מהספה והלכתי למטבח מלאת כוונה לצאת ממצרים. להפסיק לרוץ אחרי מוצר הבא למצוא את הקשר המשפחתי שלנו מחדש. אני בטוחה שהדרך לא תהיה קלה, ברור לי לגמרי שלא אוכל לעשות זאת לבד, הרי רק עם חזק ומאוחד הצליח לצאת ממצרים וגם הוא היה זקוק לארבעים שנה במדבר. אני עדיין לא יודעת איך אך אני בטוחה שעם נתאחד בשמפחתינו הקטנה נבחר מפרעה החדש גם אם ידרש לעבור במדבר.