"אני לא יכולה איתו יותר"
"אין רגע של רוגע כאשר הוא בכיתה..."
זו לא הפעם הראשונה שצוות המורים המלווים את הכיתה יושבים בדיון על כל תלמיד. היכן הוא ממוקם בחומר הלימודים, כמה הוא מסייע להתקדמות הכיתה, כמה הוא מפריע.... עוד כמה ימים תתקיים אסיפת המחצית של ההורים, וכל אחד רוצה לשמוע על ילדו דברים טובים.
דני [השם האמיתי ידוע לכולם...] הוא אחד הנערים המתבגרים, אשר די מאתגרים את המערכת. זה לא שהוא אינו רוצה ללמוד.
ההיפך הוא הנכון!
דני, מאוד רוצה ללמוד. כמו כולם. והמקום הטוב ביותר בו אפשר לחוות את הצמא לללמידה אצלו, מגיע כאשר יוצאים מחוץ לכותלי בית הספר, במוזיאון או בטיול לימודי מאתגר. שם הוא פורח. ולא רק לימודית. איך שהוא הוא מצליח להבין הכל למרות קשיי הקשב והריכוז שלו.
אמנם נכון, המסגרת הלימודית לא כל כך לחוצה שם בחוץ. אך יחד עם זאת, זה בדיוק העניין, שם החוזקות של "דני" יכולות להתגלות. פתאום מגלים נער שיש לו את הרגישות לחלש בקבוצה, לפגיע, לאותו אחד שבדיוק שכח את האוכל או נפגע מאיזה אמירה לא זהירה של חבר, ואז...
כולם מוצאים אצל דני את האפשרות לאוזן קשבת, ליחס מכבד, ליכולת המופלאה שלו להיות עדין ובעל חוש הומור, לפגוש צדדים לא שיגרתיים של המציאות.
ממש כמו אדם שנמצא בחדר חשוך, חשבתי לעצמי, עם רמת סוכר קצת נמוכה, כל מה שצריך לעשות זה להדליק את האור (להתבונן במציאות מזווית ראיה שונה!) ולאכול קצת סוכר (להתבונן בחצי הכוס המלאה ולהמתיק את החיים) - ואת שתי התכונות האלו, דני מצליח לעשות בטבעיות וברוגע! ולקלוט את כל המדיע הלימודי הנדרש, כבר הזכרנו את זה, לא!?
מה הפלא שהוא מנהיג בכיתתו?!
"אבל לא רק שהוא מפריע כל הזמן, הוא גם מנהיג שלילי ! כולם מעריצים אותו ! ותמיד יקשיבו לו" אמרה המורה שרה וקטעה את כל ההיהורים שלי.
בעשור האחרון פגשתי אנשים רבים שתיארו בפני את התיאור הנ"ל. כדי לשרוד את בית הספר, כדי לא לנשור מן המערכות ("הנשרה", איזה מילה "יפה" מצאו במערכת החינוך כלפי תלמידים שהמערכת לא מצליחה להכיל במוסדות הלימוד...) הם צריכים את כל הכשרונות של "להתחנן", לבקש טובה, להתחנחן בפני ההנהלה, לבכות ועוד דברים מן הסוג הזה כיד הדמיון הטובה עליהם. לא נעים!
וכאן אני מגיע עם הירהורי הכפירה הפשוטים שלי,
למה? למה זה חייב להיות כך?
זה ממש לא כוונתו של "דני" שבסך הכל מחפש קצת עוגן במקומות שהוא חזק וטוב בהם.
אני מבין שמערכת בית הספר נותנת בעיקר מנות גדולות של ידע.
לא ברור לי כיום מדוע זה הדבר החשוב ביותר שהמערכת מתעקשת לשמר. הרבה יותר חשוב זה ללמד כיצד לומדים, אך זה לא הדיון כאן - ובכל זאת, מדוע אין אפשרות בתוך המערכות לקיים דיונים וקבוצות מקצועיות בצד הריגשי של המתבגרים?!
הרי המטרה העיקרית שלנו בבתי הספר לא צריכה להיות לימודית, אלא העצמה של המתבגר, שיהיה בעל כוחות ואמונה עצמית ביכולותיו, להעצים את ההערכה העצמית שלו בצורה נכונה ומיטבית, ודברים אלו נכונים בכל מתבגר וקל וחומר במתבגר עם קשיי קשב וריכוז שמרגיש כמו אדם (חיי)זר בתוך כותלי בית הספר!
כאשר נשכיל ללמד את המתבגרים להכיר את החזקות שלהם בתחום הזה, להיות יותר רגישים - למעשה נכין אותם לתפקידי מנהיגות וניהול בצבא ובחיים בכלל.
זו הצלע הראשונה (מתוך 4) בטיפול בנוער עם קשיי קשב וריכוז.
בהצלחה עם הדור הבא
חיים
ב"מאבק" על ליבו של התלמיד – אפשר לגבור (בקלות) על ה"סמארטפון"!!! רוצה גם אתה לנצח? הנה קישור לקבלת פרק בחינם מהספר "לגעת בעתיד". הנה הזדמנות להיות חלק מהקהילה שלנו.
