הטיפוס שלנו, בעלי העסקים לאותה פיסגה גבוהה והאם אנחנו בדרך לשם? 

פיסגה של הר גבוה ונישא תמיד נתפס בעיני כמשהו נשגב...

העמידה בתחתית ההר כשהצוואר שלנו מתוח למעלה, העיניים שלנו נוצצות והלב פועם.

אני יכול לחלק אותנו, בעלי העסקים ל 3 סוגים:

הסוג הראשון: כאלה שיעמדו בתחתית ההר יביטו למעלה, ויגידו לעצמם, בלחישה, לשם אני לא עולה! וכמובן יהיו להם את הסיבות הכי טובות שבעולם, לא לנסות ולהתחיל לטפס! זה לא הזמן, בעוד שנה אני בטח אעלה, איך אני אעלה ויש לי משפחה, ילדים, התחייבויות ובכלל אני לא בכושר שיא.

הסוג השני: יהיו אלה שיגידו לעצמם, אני יכול! אני רוצה לנסות להגיע לפסגה, אם לא עכשיו, אימתי? והם מתחילים לטפס, בנחישות והתמדה, עוד קילומטר ועוד אחד, וכל קילומטר מתחילות לבצבץ אותן שאלות מטרידות שהעורב השחור, זה שיושב על הכתף שלנו, שואל אותנו ללא הרף, למה אני צריך את זה בכלל? הקושי הזה מתחיל להכביד עליי, הדרך לא נגמרת, אולי לא הייתי צריך לעלות? למה בכלל יצאתי לדרך הזאת?

ואז הם עוצרים באמצע הדרך, מקימים מחנה עם אוהל חמים, פורשים את שק השינה, אוכלים, נחים, חוזרים על אותן שאלות, עונים את אותן תשובות צפויות, ולמחרת אחרי שהם אזרו כוח, הם ממשיכים לשהות באותו האוהל! כשהם משננים לעצמם שהם לא מתכוונים להמשיך, טוב להם היכן שהם, הם כרגע נחים ואז לאחר שהם אוספים את כל הכוחות הם מחליטים לרדת למטה, לתחתית ההר כי את שלהם הם עשו, ובכלל הפיסגה גבוהה מידי...

הסוג השלישי: הם אלה שהחליטו להגיע לפיסגה, הכי גבוה שאפשר! שהם הבשילו לחלוטין, הדרך ברורה, החזון הפנימי שלהם מנווט אותם, הם הכינו תוכנית עסקית עם חזון והיתכנות מעשית, כשהם מודעים שעכשיו רק המעשים שלהם מפרידים בין החלום לשיברו, הם יודעים מהיכן הם יוצאים, מתחתית ההר הגבוה והם יודעים לאן בדיוק הם רוצים להגיע! הם הולכים להניף את הדגל על ראש ההר עם חיוך של כובש מסופק.

ואז הם מתחילים לטפס, לאט ובעקשנות, מאמינים בעצמם ובדרך שלהם באמונה שלמה, לא נותנים למטפסי ההרים שנמצאים בתחתית ואומרים להם, שחבל על המאמץ, שאין סיכוי להגיע לאותה פיסגה גבוהה, בדרכם למעלה הם פוגשים את מטפסי הסוג השני שיורדים חזרה עם מבט שאומר שאין סיכוי להגיע לאותה פיסגה  והם בכל זאת ממשיכים, חורקים שיניים ומגיעים לאותו מחנה, מקימים אוהל, נכנסים לשק השינה, לפני שהם נרדמים הם משננים שהדרך ראוייה, וכדי להגיע לאותה פיסגה נשגבת נדרשת הקרבה מתובלת באמונה עם מעשים ותודעה בריאה!

ולמחרת מוקדם בבוקר, כשבחוץ הרוח הקרה מצליפה, הם קמים עם המון אנרגייה ותשוקה שמתובלת עם ברק בעיניים, הם קופצים בחדווה מאותו שק שינה חם ונעים, מקפלים את האוהל שהגן עליהם מהרוח המצליפה, וממשיכים באותו טיפוס לאותה פיסגה רחוקה, ובדרך הם יחוו עוד חניות, וכשלונות, וחיוכים של עוד עם פחדים ואתגרים, והם ימשיכו לטפס, עם מבט נחוש בעיניים לעבר אותה נקודה רחוקה שקוראים אותה, פיסגה...

וכשהם יגיעו למעלה, הכי גבוה שאפשר, ישאפו את אוויר הפסגות המשכר כשהם נועצים את את הדגל באותה קרקע קרה, עם חיוך חם של סיפוק מנצח, החזה שלהם יתמלא באוויר חם של גאווה, הם יחושו מסופקים ויסתכלו מפיסגת ההר על אותן נקודות קטנות של אלה שנשארו מאחור עם סיבות כל כך ברורות שמשאירות טעם של החמצה מרירה.

אנחנו כבעלי עסקים נמצאים מול פסגות הרים בהמון צמתים בחיינו האישיים והמקצועיים, החל מהרגע שהפכנו משכירים לעצמאיים והתחלנו באותו טיפוס, ועד לתובנה היכן אנחנו נמצאים, האם בטיפוס מתמשך עם ברק בעיניים ונחישות לעבר הפיסגה או שאנחנו בירידה, אם בכלל התחלנו לטפס...

הדרך לאותה פיסגה היא הדרך שלנו בחיים להשיג השגים ובלי הקרבה ודרך ברורה ונהירה לעולם לא נגיע לאותה נקודה!

אם לא נשכיל להבין שאותם אתגרים, (גם אם הם מתובלים בכישלנות מהדהדים שמהם אנחנו משכילים) מחשלים אותנו, גורמים לנו להיות טובים יותר, גורמים לנו לקבל כוחות מחודשים כדי להגיע לאותה פיסגה, אם נעשה מעשים, אם נדע לאן אנחנו הולכים, אם נחוש עמוק בתוכנו את אותו חזון מלבלב, רק אז נגיע, ונניף את הדגל, דגל ההגשמה העצמית על אותה פיסגת חיים, שלנו...