בבוקרו של כל יום , מגיעים לגן ,ילדים, אנשים קטנים, מלאי סקרנות, דמיון, מעוף, אופטימיות, אותנטיות, כישרונות, והכי חשוב שמחה בלב . ואנחנו המבוגרים, מה אנחנו אמורים לעשות עם כל האנרגיות החיוביות הללו ?
לא הרבה, רק לאפשר. לאפשר להם להיות מי שהם באמת. והכול תלוי בנקודת המבט של המבוגר האחראי, (הגננת וגם ההורה). עד כמה אנחנו מוכנים לאפשר להם להיות, עד כמה אנחנו לא עוצרים וחוסמים אותם.
כי חסימה אצל ילד בגיל הרך מעקבת התפתחות רגשית וקוגניטיבית, שהם חלק מתהליך הלמידה – ומכאן החשיבות. נקודת הפתיחה של ילדים, שהבסיס שלה הוא בגיל הרך, מהותית להמשך עיצובם כבני אדם.
המבוגר הוא המתווך. הוא חייב להגדיר לעצמו את "החזון שלו", מה הוא מייחל לילד הזה ?
אלו ערכים לחנך ? איזה כלים להנחיל ? איך לשקף עבורו את החיים, המציאות?
ומה זה אומר עצמאות , אוטנטיות, יצירתיות , וויסות רגשי , דימוי עצמי , בטחון עצמי ? ועוד ועוד מילים חשובות כל כך, לעולם העתידי .
לסדר היום בגן ולמסגרת, חשיבות עצומה.
מסגרת נוקשה- חונקת
מסגרת "ללא מסגרת"- אנרכיה
ואילו "מסגרת מצמיחה", היא מסגרת דמוקרטית, אשר מהווה קרקע לרעיונות, הנאה, וללמידה משמעותית. היא קבועה, אך "מאווררת", עם גבולות מאוד ברורים.
סדר היום מתחיל החל מהבוקר. לאחר זמן קבלת הילדים וההורים , מתקיים מפגש הבוקר, אשר חשוב שיהיה אמוציונלי, הווה אומר קודם כל להתחבר "לדופק הרגשי" של הילדים, לבדוק איפה הם "נמצאים" ? מה הם מרגישים ? במה הם רוצים לשתף, אם בכלל ? מי זקוק לחיבוק,? ומי צריך שיניחו לו, שהמפגש עם החברים עושה מיד את החיבור.
אין שום טעם להתחיל "ללמד את החומר", הגננת אינה מרכז העשייה החינוכית, היא המתווכת . הילדים הם מרכז העשייה, גננת מקצועית תחוש את הקצב ותנתב את הדרך משם.
לאחר מפגש הבוקר, זהו זמן העשייה , ז"א זמן פעילות יצירתית ומשחק, הוא זמן שבו הילדים בוחרים את הפעילות המועדפת עליהם . ולכן ההבנה שהתהליך הוא העיקר, ולא מטרה- מהותית.
התוצרים יכולים להיות רבים ומגוונים, עבודת הדבקה, ציור , גואש, חמר, גזירה , פינת משפחה, קוביות, ריקוד. כל פינה בגן ומרכז למידה יש בו תוצר. יש תוצרים שנראים לעין (עבודת הדבקה, ציור..) ויש תוצרים שאינם גלויים לעין (ריקוד, שירה, משחק סוציו דרמטי).
חשוב לציין, כי בהתייחס לתוצרים פלסטיים, הילד משקיע בהם תכנון, מחשבה, בחירת חומרים, זמן אך לעיתים חלקיקי עבודה מתפזרים, לא מגיעים לייעודם (לוח ייבוש, מגרה)- וכאן הנקודה.
זה לא התוצר, אלה העשייה והתהליך- זה העיקר- זוהי מהות העבודה.
גן ילדים אינו בית חרשות לעבודות יצירה, אלה מקום שמאפשר תהליך, חקר, למידה והתנסות.
זהו המדד היחיד שצריך להתבונן, ולבחון דרכו את העשייה.
כשמתבוננים במגרות האישיות של כל ילד וילד בגן, יש צורך להתייחס בחרדת קודש לכל נייר וניר שם, לכל חלקיק גזירה, לכל ציור מגולגל או משודך, או אבן שילד אסף בחצר- ולהוקיר כל פריט ופריט. הפריטים משקפים תהליכים רגשיים, חברתיים, ואישיים של כל ילד וילד.
מי שאינו מתחבר לרעיון של "תהליך", ולא "תוצר", יתקשה להבין זאת.
והוא ישאל את עצמו , "מדוע כל כך הרבה "קשקושים, חסרי ערך ואסתטיקה", נמצאים במגרות ? אך מי שמבין את הרעיון ,מבין שהרבה מעולמו של הילד , נמצא שם במגרה. וראוי לכבוד והערכה .
אנשי החינוך שנמצאים פיזית בגן (גננת, סייעת), הן אלו שנוכחות בתהליך.
תפקידה של הגננת, כמנהלת גן , להסתכל, להתבונן, ולשקף להורה.
גננת מיומנת, עם ניסיון תדע להתעסק ב"עיקר", ולא ב"טפל".
ברגע שהיא יוצרת סדר יום מאוורר, שאין בו עומס, שיש בו פשטות (סוג של "ניקיון", פניות רגשית),
היא תוכל לאסוף את המידע הזה, ואז היא תוכל להתפנות ל35 ילדים.
זוהי כל התורה.
אנחנו חיים בחברת שפע, עתירת גירויים, שמבלבלת אותנו לא מעט ויוצרת חוסר שקט, עומס רגשי, והצפה. ולכן התהליך הוא העיקר, מה הילד למד בסוף התהליך.
האם חיזק את ביטחונו העצמי? האם דימויו עלה בעיני עצמו? האם הוא חיזק מיומנויות מוטוריות, פיזיות, חברתיות ? האם למד להתארגן יותר ? האם למד לשתף פעולה עם חברים ? לעמוד על שלו? לוותר? ועוד ועוד
יש שתי שאלות עיקריות שכל גננת או הורה צריך לשאול את עצמו בכול תהליך:
אחת- מהו "החזון" שלי לגבי החינוך של הילד , "המגדלור" שלאורו אני הולך ?
והשנייה - מה הילד למד מהתהליך, לאיזה שלב זה קידם אותו ?
עבור זה צריך לנקות את השטח, להתעסק ב"עיקר" ולא ב"טפל", להתפנות , ולקחת צעד קטן אחורה, זוהי מלאכת החינוך- "תהליך" ולא "תוצר".
גן הילדים הוא קרקע משמעותית חשובה מאין כמוה- אבן דרך במסע חייו.
