דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


רשמים של ספן ב''פאלוג'' 

מאת    [ 09/03/2008 ]

מילים במאמר: 2982   [ נצפה 3694 פעמים ]

הרהורים, תמיהות ותהיות של "בלוגר" במהלך הפלגה, ממושכת למדי .
אחרי שנים שאני מאיר בזרקור הקטן שלי אירועים הלקוחים מענייני יום ,יום, כלומר במרחב התחומי העכשווי , הגיע הזמן להזמין אתכם למשט למרחב אחר, הרהורי(קונטמפלטיבי) או היסטורי למשל. זה יופיו של הלוג. אני לא כתב מוניציפאלי, מדיני ביטחוני, כלכלי ותחום אחר שמוכתב לי על ידי המערכת. אני ספן חופשי, שט לאן שהרוח נושאת אותי. וברוח זאת תראו גם את הרשימה.
יושב אני על ספינת המפרשים שלי וגולש על גלי המים הוירטואליים, רושם ומנהל "לוג".log הוא בול עץ אשר בשיט העתיק שימש לניווט, נכון יותר מדד את מהירות מסע הספינה( אתם מכירים את הלוגריתמים- גזורים מ-לוג).מכאן המונח, כפי שידוע, blog- האות האחרונה, של web (B )והראשונה של Blog .כבר הזכרתי זאת פעם במאמר אחר. עם הזמן מכשור חדיש יותר החליף את בול העץ, אבל את ה"לוג" מחליף הנייר.זהו יומנו של רב החובל שקרוי עד עצם היום הזה log או The Captain's Log .
ודאי שמתם לב שמונחים בבלוגוספרה לקוחים בעיקר המים ומן האוויר.הצפלין שריחף למעלה נקרא "ספינת אוויר" ,והיום קוראים למטוסי חברת תעופה "צי המטוסים" ( fleet מן המילה float -לשוט- לגלוש),ובהשאלה גם על הקרקע: מפעל שמצטיין מאוד נקרא "ספינת הדגל" של התעשייה.
סטטיסטיקות יוצרות רושם מוטעה בכול הקשור לפרט.ככה למשל נתונים מוסרים על מאות אלפים של עניים. העוני הוא הסך הכול, שנותן אינדיקציה על מצב החברה, או אתגר לפעילים חברתיים. העני הוא האיש הבודד, או המשפחה הבודדת. או על תוחלת חיים( כזכור) .בקצה השני נמצא העושר, וגם הוא איזה מאזן כוללני, אף כי אנו יודעים הרבה יותר על עשירים בודדים מאשר על עניים בודדים. התקשורת. אין כאן הקשה, אלא השוואה בלבד לנתונים על בלוגרים" כמוני. ועוד הערת מבוא. מאמר זה לא בא בתגובה על המיצג הגדול שהופיע ב"ד'מרקר" ( 24.2.200 ) על "הבלוגרים שכול סטארט אפ ישראלי צריך להכיר". מכיוון שמדובר בבלוגים טכנולוגיים, אני ממילא לא כלול. הייתי מאוד שמח אם זאת הייתה המגבלה היחידה.
ברשימה הזאת,כאמור, אני משתף אתכם בהפלגה של הרהוריי, ברשמיי.אל תחפשו סדר והגיון ביורוקראטי. ראו בזה- יומן- כאילו, של ספן.
אני כותב מכיוון שאנו אוהב לכתוב( ויש עוד כמוני ) מבלי להיות נתון לסד ולחסד של עורך בעיתון או בכתב עת. אין לי מושג מה מידת החשיפה שיש לעמיתיי הבלוגרים ולי. האם זוהי פסגת "חופשי הביטוי" מחד ו"זכות הציבור לדעת" מאידך. לדעת -מה אני לא יודע אם מישהו קרא את המאמר שלי עד הסוף, או רק הקיש על המקלדת ואז נרשמת אצלי כניסה. אני גם לא יודע אם המגיבים הם אוטנטיים. הם בדרך כלל לא מזדהים. בייחוד בבלוגים שיש בהם הרבה "טוקבקים", רבים מהם לא ראויים לפח אשפה, אחרים -מאגרי ידע מבעבעים.
אני לא מוכר לא כוכבים ומזלות, לא רייקי, רפלקסולוגיה, פאנג- שואי, לא גללים אורגניים,לא עיצות להרזיה,לא אצות להקת העיכול, לא מנהגים הינדואים, לא מחאות נגד פיטום אווזים בפרט ועינוי בעלי חיים בכלל,לא יוזם עצומות נגד ציד לווייתנים. אני לא מוכר כלום. ובתחומים אלה דווקא מתגלגל ממון רב.תלוי באריזה, בשיווק נכון. אני לא מחפש את המטמון הזה. אז מה אני מחפש במרחבים ובלאגונה שלי.
לא שאני לא מקבל משובים, תגובות בשולי הרשימה עצמה או בדוא"ל שלי, בתגובה למאמר. יש, ובדרך כלל זה מחמיא, ומחמאה אינה דבר של מה בכך, בייחוד לאדם שכה מחשיב תשומת לב. אבל זה לא אומר לי הרבה. לפעמים נדמה לי שאני איזה נגן בתזמורת דיסהארמונית ,קקופונית אדירה, אשר כל פרט עשוי להיות וירטואוז שמנגן את הנעימה שהוא חיבר ובכלי שהוא בוחר.או סתם עולה על העצבים.
במילים אחרות, יש מסר, יש מדיה- הבלוג, ויש האנונימי שהוא יעד המסר.גם אם אלפים מכירים את שמי, אני מעולם לא פגשתי אותם ולעולם לא אתקל בהם. אף כי גם כאן יש כללים אחרים. אנשים נישאים באמצעות ההכרות באינטרנט ונופלים בפח או בפחת באמצעות המדיום.
לדוגמה במאמר שכתבתי בטרם פינוי הישובים מעזה אמרתי כי לאחר הפינוי לגבול הבינלאומי יש לנהוג בכול מי שתוקף אותנו כמו במלחמה. אם הפגיעה היא באזרחים תמימים שלנו, יש להודיע, קבל עם ועולם, כי האזרחים באזורים שמהם נורים הרקטות חייבים להתפנות תוך יממה או שניים, כי איננו רוצים לפגוע באזרחים. לאחר מכן יש לפגוע בכלים תלולי ושטוחי מסלול באזורים אלה. בלי להכניס אף חייל לשטח. חזרתי על ההצעה הזאת באחד המאמרים האחרונים ( "שדרות זה כאן"). מן ההדים בימים אלה אני מבין כי הרעיון צץ. אינני יודע, אם אני במאמריי סיעתי במשהו, או על מישהו "הפציע השחר". לא מטוסים, לא כוחות שריון. תותחים, כמו במלחמה, כמו החמאס. אך כאמור,אולי עוד חשבו וכתבו או חשבו ולא כתבו. כוונתי לדעת גדולים Great minds think alike .אין לי מושג. עובדה אחת ברורה: צחי מילר מרמת גן, לא קרא את המאמר שלי.איך אני יודע במכתב למערכת "הארץ" ב- 6.3.2008 הוא שואל מדוע הנושא לא הועלה, לפני שבוע,לפני חודש,לפני שנה. אין לי כול כוונה לענות לו בתגובה למכתבו למערכת,בין היתר שאין כול ביטחון שיפרסמו אותו. דוגמה קטנה של הפלגה לאור הכוכבים בלבד.
איש לא דוחף אותי ואיש לא מושך אותי. השאיפה היא שלי, המימוש והאופן שלו הם שלי. ועוד משהו. אני אינני מומחה ברוב הנושאים שאני מתייחס אליהם. הערך המוסף, היתרון, הוא שאני עצמי לומד אותם, בראש וראשונה מבלוגים אחרים. ערך לא מבוטל. היו לא מעט מקרים שהופניתי לבלוג....שלי.
אני מדווח דרך קבע מן "הקולקטיב" שלי על דברים חדשים בבלוגוספרה שמעשירים את הידע שלי, אף שיש מידע רב, שאני אפילו לא טורח להתחקות אחריו. זמן. הזמן לא עושה, לא את שלו ולא את שלנו. השאלה מה אנו עושים אתו. והזמן ניתן לנו במשורה. משפחת "רשימות " הנפלאה מאפשרת לי להרים את המפרשים ולשוט, ואני חופשי לעשות כחפצי, בהתחשב בעובדה שסמכות זאת שניתנה לי כרוכה באחריות, כדבר מובן מאליו, מבלי שיש איזה מזכר הבנות. בבלוגוספרה יש עוד מאה מיליון כמוני,(כן:מאה מיליון בלוגרים, לדעתו של דב אלפון- מי שמלא את התפקיד הראשון של "'קפטן אינטרנט" ב"הארץ"- יש רק 30 מיליון בלוגרים פעילים. גם זה משהו). אך רובנו גולשים בודדים.
באתר שלי, מדויק יותר ברשימות שלי, אין הרבה טוקבקים talkbacks-, כלומר יש אי אלה תגובות לכתבות, בצורה מתונה, אך אין אותו שיג ושיח, בין אותם מגיבים לבין עצמם ,לעתים מתלהם מאוד שמאפיין את הטוקבקיסטים.אז מה הפשר החומר שלי לא מעניין הקוראים הם אחרים יש והאתר הוא כגודל נושאת מטוסים, וסביבו שייטות תמיכה ואספקה. ויש כמוני, שיש לו זיקה לאיזו קבוצה,אך הכלי שלי הוא בגודל הפאלוקה. הפאלוקה,למי שלא יודע, היא כלי שיט שמקורו ככול הנראה במצרים העלית, על הנילוס. הספינה הקלה בנויה מעץ. המים אוהבים עץ ומסוגלים להשיט אותו רבבות קילומטרים. הרוח אוהבת מפרשים ולפאלוקה מפרשים גדולים.אז איך אקרא ל"בלוג" מן הסוג שאני גולש בו. אולי "פאלוג".
משמעויות מעבר לשיט קונבנציונאלי- לקחים היסטוריים.
ככה אני יושב לי ליד ההגה, רואה עצמי שט ב"פאלוקה" על הנילוס, ואין שיט רומנטי כגלישה על פאלוקה במעלה הנילוס, בערוב היום כאשר השמש נושקת לאופק, אובך המדבר והלחות יורדים והסהר הצעיר עולה. תחילה בצורה של פלח תפוז כתום ואחר כך צהוב כבננה, ולבסוף חצי סהר בצבע הכסף. ואפשר לשיר את השיר on a night of a silvery moon . ראיתי הרבה פאלוקות באגם נאצר. הפאלוקות, כמוני "גלשו".אבל שלא כמוני הם נגעו נגיעה קלה במים, אשר כמעט ולא הותירה מאחוריה אדווה של המים ואוושה של הרוח. ספינת העץ על מפרשיה הגדולים לא חתכה גלים. היא החליקה, היא חוללה כמו בריקוד הואלס על זירת קרח. ככה היא וככה אחיותיה. הנילוס הוא זירת הריקוד המופלא הזה. כמוה היו עוד עשרות אשר ארחו לשעה שעתיים נוסעים מזדמנים. בייחוד,היה מענג לראותם בשעות השקיעה כאשר רוח קלילה דוחפת אותם והמפרש נפתח כמוטות כנפי עוף ענק.חוויה לשוט וחוויה להתבונן. welcome aboard
אלא היו פאקלוקות שלוות. הכרתי אחרות, פחות שלוות, לא מראייה אלא מקריאה או מצפייה בסרט, כאשר בשלהי המאה ה- 19 ליתר דיוק ב-1898, הם הוו נחיל מאיים בפיקודו של מוחמד אל חיר, משרתו הנאמן של המאהדי הגדול, של שבטי סודאן, מוחמד אחמד, שנשבע לגרש את הבריטים מסודאן. ביבשה עמד בראש חמישים אלף לוחמים סודניים עבדאללה אל טאשי. הקרב הגדול התרחש באומדורמן, במפגש הנילוס הכחול והלבן.
ומדוע להקדים את המאוחר. לסיפור הזה, כמה וכמה השלכות ומשמעויות לימינו אלה ולכן רצוי לספר , ולו בקצרה, את הספור כולו .מצרים החלה להשתלט על סודן ב-1820. מוחמאד עלי המצרי שלח את בנו איסמעיל פשא כדי להביס את שרידי הממלוכים שנמלטו ממצרים. ב-1822 נשרף אסמעיל באוהלו ומוחמד ביי דיכא את המרד.הוא בנה מבצר במפגש הנילוס הכחול והלבן בחרטום. ראשיתה של עיר. הדרום, ששימש כמקור העבדים, המשיך להיות כזה בעבור הערבים שנהגו לפשוט על הדינקה והנואר. ב-1850 נפתח סחר העבדים בפני האירופים, ותוך כמה שנים היו הם אלו שניהלו את הסחר כשהסוחרים הסורים, המצרים והיוונים יורדים דרומה על הנילוס הלבן כדי לסחורעם הדינקה, מחפשים שנהב, זהב ועבדים.
ב-1869, מינה החדיב איסמעיל, בונה תעלת סואץ, את סר סמואל בייקר למפקד המשלחות שיכבשו את סודן עד לאוגנדה כדי לדכא את סחר העבדים. המינוי היה אנגלי במהותו שכן איסמעיל שיעבד את מצרים לבריטים בעקבות הסתבכותו בחובות חפירת תעלת סואץ. ב-1877 מונה צ'רלס גורדון למושל סודן. כמה שנים לאחר מכן, ב-1881 החלה התעוררות מוסלמית בסודן שהונהגה על ידי המאהדי מוחמד אחמד, ניסיונות הממשל לתפוס אותו נכשלו, והוא נע למחוז קורדופן והרחיב את השפעתו. ב-1883 השמיד המהדי כוח בריטי והשתלט על מחוז דרפור וב-1884 שלט במחוז בחר אל ע'אזל. המאהדי היה הראשון שאיחד את כל מחוזות סודן תחת שלטון מוסלמי אחד. גורדון, שנמצא במצרים, חזר לחרטום בפברואר. במארס הטיל המאהדי מצור על חרטום. הבריטים, שלא הבינו את חומרת המצב, איחרו במשלוח סיוע, וכשהגיעו שתי ספינות המלחמה על הנילוס בינואר 1885 היה גורדון מת. .(מתוך מאמר של צור שיזף- shezaf.net ) הוא נהרג בירי של צלף סודני( צ.ג)
רק שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר, ב-1898, חזרו הבריטים בראשותו של קיצ'נר והשתלטו על סודן כולה.באומדורמן פיקד הוריישו קיצ'נר, יליד אירלנד, איש צבא וממשל, על כוח של כ-8,000 בריטים ו-17,000 סודנים ומצרים, כנגד חמישים אלף מתומכי המאהדי, בראשותו של עבדאללה אל טאשי. זה היה קרב עקוב מדם, של מארבים,מיקוש גשרים, באריקאדות מכלי שיט, ריגול ובוגדנות, והסודנים שילמו מחיר יקר. 10,000 מהם נפלו בקרב, חמישה עשר אלף נפצעו וחמשת אלפים נלקחו בשבי. קיצ'נר איבד 48 חיילים, ו-382 נפצעו. קרב זה היווה אבן דרך משמעותית בהשתלטות הבריטית על סודאן. לפי התיעוד, הבריטים השתמשו, בגמלים, באוניות ואחר כך ברכבת, שהיא, אשר לוגיסטית, הנחילה את התבוסה לכוחות המאהדי. בקרב אומדורמן, נכח העיתונאי הצעיר וינסטון צ'רצ'יל.לאחר הקרב הוכתר קיצ'נר כברון מחרטום, כפרס על ניצחונו.
האי קיצ'נר הוא כיום אי בוטני על הנילוס שהפאלוקות מרבות להגיע אליו. אולם האימפריה הבריטית נעלמה.לא רק קיצ'נר מחזיר זיכרונות אלא גם המאהדי הגדול. לפי ספרו של דניאל אלאן באטלר- The First Jihad-Khartoum and the dawn of militant Islam (הג'יהאד הראשון- חרטום והשחר של האיסלם הקנאי) מסתבר כי כמו מקרים רבים בהיסטוריה, ניצחונות מחד, כולל כיבושים, זורעים נבטי הפורענות עם הזמן. סודן נמנית עם מדינות האיסלם הקנאיות. דרפור-שותתת דם. להט קנאי לא מכבים במים, וודאי שלא בנוזל דליק. זאת אש שיש לחנוק אותה, לאט, בנחישות ולאורך זמן. אם מזכירים כיום את בן לאדן הסעודי, את חומייני האירני, את נאסראללה הלבנוני, ואת מורנייה גם כן- הרי הם לא חדשים בשטח. המאהדי מוחמד אחמד היה כבר לפניהם. הם ממשיכים. מספר ספרים נכתב על אותו קרב היסטורי. ביניהם,כאמור של באטלר.אך גם של סופרים אחרים כמו מייקל אשר ודון פתרסטון. ואם מישהו מכור לסרטים היסטוריים- יאהב את "חרטום" בכיכובם של לורנס אוליבייה, צ'רלסטון הסטון וראלף ריצ'רדסון.הוא ילמד בין היתר את התככים של האלביון הבריטי שהגיעו מן השטח, בקהיר וחרטום, ועד לממשל בלונדון בראשות גלאדסטון ועד למלכה ויקטוריה. ודרפור"-היא נשארה קוץ במרחב , וסובלת ממנו עד היום הזה. אגב, לפילוסוף הגרמני הגדול, פרידיריך הגל מיוחסת האמירה כי "ההיסטוריה מלמדת אותנו, שהיא לא מלמדת אותנו כלום".אירועים סוערים הרבה יותר מאשר הפאלוקה שממנו אני משקיף ובה אני רושם.


התובנה,התוכנה והדגלים.
הפאלוקה לא דורשת אמצעי קשר מתוחכמים,בימינו. אנו מצוידים במחשב על הציוד ההיקפי שלו והקשר הוא וירטואלי או קולי באמצעות סקייפ, פייסבוק וכיו"ב.אצל כול אחד מאיתנו מספר דגלים. כמובן הדגל של כול אחד. שלי הוא דגל "זרקור". מלבדו יש עוד סמליים שונים, כמו דגל דארפור,דגל סודאן, דגלי זימבבואה, קונגו, טיבט, פאלון-גונג, וגם דגלים של אסונות טבע כמו, צונאמי, דגלים ירוקים למיניהם, חיות בר בסכנת הכחדה, מסע נגד פרוות של חיות ובהמות. הדגל של קוסובו הוכנס למגירת הארכיון, עם הכרזת עצמאות מסרביה. והדגל של ככר טיאנאמן בבג'ין , מונח באיזה מקום בבוידם. לי יש גם דגל ייחודי שאני מעלה אותו בראש התורן והוא "תרומת ניצולי השואה למדינה". אינני יודע למי עוד יש דגל מסוג זה. לפי התהודה לא רבים מתעניינים בו וצר לי על כך. אילו מכרתי מצוקת הניצולים והרמתי דגל עם טלאי צהוב, או המדים של הקצטניקים( שוכני מחנות הריכוז) מן הסתם הייתי מושך תשומת לב. אני רוצה להעביר סיפור ומסר אחרים, מסר של התקומה, ולא הולך לי. תסכול.
כמו בתקשורת המסחרית, כלומר הכתובה והאלקטרונית, אנחנו הכותבים מקיימים בדרך כלל את המדיה, לא רק במספר הקוראים אלא בראש וראשונה בכמות הפרסומת. כיום אתרים מסחריים רבים משתמשים בנו, ה"פראיירים", ואפשר לומר מנצלים אותנו למטרת פרסומת. אני לא חושב ככה .איש, כאמור, לא מנצל אותי. אני בהסכמתי מועתק גם לאתרים שיש בהם פרסומת, אם הם טובים מספיק לדעתי, ואני יכול בכול עת להפסיק את הכתיבה. אין לנו שום הסכם או חוזה. בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה המועסק מקבל שכר. אנחנו, לרוב- לא. אבל העסקה כדאית לי. אינני לא "קול אדוניו" או שכיר עט, free-lancer( תרגום מילולי- שכיר חרב). זה גמולי, ובעיניי הוא מספק. האתר שבו אני כותב, הוא עדיין נקי מפרסומת, אך אינני יודע כמה זמן הוא יחזיק מעמד. גם אם הוא יעבור לממון כזה, אמשיך לכתוב בו כול עוד אוכל. יש בו קונספציה אינטלקטואלית.
גויסתי, אם אפשר להגדיר זאת ככה, בפאב וירטואלי על ידי שני רבי חובלים מצטיינים, של שייטת בשם "קונספציה". את אחד מהם אורי ברוכין, הכרתי אישית. נדהמתי כאשר מולי ,בקפה ארומה באבן גבירול בתל אביב, ישב איש צעיר מאוד, בעל פנים מאירים, נבונים , משקפי סבר, עגולים כפני תינוק, ומאחוריו הפלגות ממושכות, כאן ובעולם. את שותפו, ירדן לווינסקי אני מכיר מתוך האתר ומהתכתבויות קצרות מסוג אס או אס- קפיטן. הגלישה אצלו, כמו אצל רבים, היא תחביב. הוא עוסק בדברים מועילים ומעשיים הרבה יותר, כולל רפואה. מדי פעם בפעם מארח אותי עמית, כמו אלי אשד, שקבל אותי על סיפון ה"פאלוג" שלו בכבוד מלכים, או חברים אחרים שמחליפים איתי אותות מורס, כמו שלמה ארד, ידיד וותיק, דוד סיוון ויואב יצחק,קפיטנים לעצמם, דני בלוך, קולגה מן הברנצ'ה ומוסיקולוג למהדרין, או עמי בן בסט וקפיטן ברוכין.
אחת התופעות המעניינות והאנומליות, לדעתי, היא שהבלוג, מצד אחד, דוחק לאט, לאט את האות הכתובה על הנייר "לצאת בחוץ". מאידך ה"בלוגוספרה" עדיין לא שייכת לגילדה של התקשורת. לדוגמה- אין פרסים. בכתובים יש ה"פוליצר" באמריקה, ה"סוקולוב בארץ- גם לרדיו ולטלוויזיה, ועוד. יחד עם זאת גם כאשר המפלים האדירים בבלוגוספרה ששוטפים את היקום שלנו בכמות אדירה של חומר, אנשים ובייחוד אח"מים, אלה שמשפיעים, עדיין מיחסים חשיבות רבה יותר לאות המודפסת(שאני סוגד לה) מאשר לאות המקוונת. אין לי כול צל של ספק שרבים מאיתנו היו רוצים להצטרף לאחינו גיבוריי התהילה, בלא שעיננו תהיה צרה, אלא להרחבת עינו של הזולת. הוא שאמרנו, הבלוגוספרה, על אף המוניטין שרכשה בזמן כה קצר, עדיין לא נכנסה למוקד תשומת הלב בכול הקשור באיכות החומר, וביצירתיות שבו.שלמה ארד,שאותו הזכרתי, כתב בתגובה לאחד ממאמריי הראשונים ש" צבי גיל ראוי שישדרגו אותו לעיתונות הכתובה". הרי הייתי שם, וגם באלקטרונית. שלמה ארד הוא עורך וותיק ומיומן מאוד.אז מה: התקדמתי למדיום חדש, או נפלתי אליו, ועלי לצאת מן הבור ולטפס חזרה לגבעה.

ועוד משהו. העיתונות הכתובה, משתמשת בבלוגים כתוספת חשובה לתפריט, מכיוון שבלעדיהם כנראה שה- menu אינו שלם. יותר מזה. המקור לידיעות בעיתונות עשוי לעתים קרובות להיות אינטרנטי. הנה האתר dredge שמשמעו, לחפור,לשלוף, הדליף, את הסקופ שהנסיך הארי הבריטי משרת באפגניסטן. גם אלמלא היו לאתר הזה, כפי שמדווח, יותר מ- 20 מיליון קוראים, די היה בידיעה להפסיק את האלם שגזרו על עצמם כול עיתוניי בריטניה לרבות הצהובונים ,שלא לגלות את הסוד. בשעתו, בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה היה בארץ מוסד בשם "וועדת העורכים". בפני וועדה זאת שבה היו חברים עורכי העיתונים וראשי החדשות ברדיו, הובאו עניינים חסויים. הכוונה הייתה ליידע את העורכים, אך בשום אופן לא את ציבור הקוראים. וזה עבד. לא משנה אם החיסיון היה מוצדק או לא. כלום לא דלף מצינור מיוחד זה, למעט אי אלה "פרשנויות" של הכתבים המדיניים.קוריוז אחד מדי רבים.

בקהילה הווירטואלית יש הרבה הבלים, חזיזי סרק, ובלונים ובהם רק אוויר.באינטרנט אפשר להפיץ מחאות שמאות אלפים מוכנים להצטרף אליהם. סוג כזה של מחאה לא נראה בעיני.זאת הפגנה נוחה של אנשים שמעטים מהם יטריחו עצמם לצאת כדי להפגין ברחבות או בכיכרות .אפשר לכנות זאת הפגנה לעצלנים. אבל בבלוגים יש גם הרבה מאוד אפשרויות, הגדולה שבהם, היא היכולת לחצות גבולות ויבשות. הרבה יותר מאשר לוויינים, ומשדרי קול.( יש בכך גם חיסרון שבו אגע ברשימה הבאה) אבל לא רק בהיקף הרב מדובר אלא גם באיכות. יש בבלוגים בינה, דעת וחידוד, שלא לדבר על מאגרי מידע בלתי נדלים, שאין כדוגמתם .

עובדה. גם אם הייתה וועדת עורכים פועלת כיום, שמירת "סודות" לא חלה על אתרי האינטרנט. אבל גילדות הן גילדות. תמיד היו,תמיד יהיו. ולא זו בלבד.אם אתה מחפש תהודה או ביקורת לספר,לסרט, לבלוג- היכן מחפשים אותה בעיתונות המודפסת.!!! פנומן. בעצם,לא כול כך. לקרוא עיתון אתה יכול בעמידה, בישיבה, בשכיבה, מה שאינך יכול לעשות בבלוג, אלא אם כן אתה הופך אותו לאות כתובה- מדפיס אותו. דוגמה מן המציאות העכשווית.דב אלפון מי שהמציא את "קפטן אינטרנט" ב"הארץ" , עולה ליבשה. ולא רק ,אלא עולה לתפקיד העורך הראשי של העיתון.
הקונקוויסטאדורים החדשים.
בגישה הנאיבית שלי חשבתי כי ב"פורום אוניברסאלום" העכשווי נשתמש באמצעים חדשים למימוש שיטות שוק ישנות, כמו בשיטת ה- barter מחליפים מידע בשוק הווירטואלי הענק הזה. אבל,כמו בהרבה דברים אחרים-טעיתי. משל יורד ים מגיע לחוף ומקים בסטה, בלוגוטק, סופר-בלוג, או בלוקניון. עולים לחוף לכבוש ולשעבד את הילידים כמו הקונקוויסטאדורים הספרדיים שירדו לחופי אמריקה הדרומית. יורד ים אמיתי, לפי התפיסה הארכאית שלי, שוהה בחוף לצרכי מנוחה, מין, שתייה ואחר כך חוזר לספינה שלו או של אחרים.
ככה אנו מקבלים ה- splash(לקוח מן הגלישה והמים) שנתן ד'מארקר(שוב "ד'מרקר") לאיילת נוף: "שחיה נושמת ואוכלת ברשת. מתחזקת בלוג בלונדיני ופופולארי. מסבירה ללקוחות מה זה לעזאזל הווב 2.0 שכולם מדברים עליו,מעדכנת בטוויטר מה אכלה לארוחת צהרים ומנדבת טיפים לכתיבת בלוג מנצח". (כותרת משנה למאמר הגדול).
טוויטר( כפי שבדקתי) הוא רמקול אשר נועד ליצר צלילים בתחום התדרים הגבוהים. תחום התדרים נע בדרך כלל בין 5000 הרץ ל-22,000 הרץ (20,000 הרץ נחשב בדרך כלל לסף העליון של יכולת השמיעה לאדם (.ע"פ ויקיפדיה) הבנתם אני לא הבנתי. אבל זה לא התחום היחיד שאני חשוף אליו ולא מבין אותו. הפעילו עלי לחץ פיסי מתון, ואני לא מבין איך פועל המחשב. לחץ פיסי לא מתון, וכל ההכרה הולכת פייפן
יותר מדי בשבילי.אפשר ובכלל, בכניסה שלי לבלוגוספרה, יש משהו, מן המדע הבדיוני. קורא, כותב, נהנה, אבל לא שייך ממש. גם ככה, אני ספן קטן. ששה-שבעה קשרים ימיים- מקסימום.
ואגב ד'מרקר. לאחר הרשימה שכתבתי באתר שלי על המגזין, קבלתי מסר מן האדמירל גיא רולניק בכבודו ובעצמו, שהוא מוכן להגיע לפאלוקה שלי, מנושאת המטוסים שלו, כדי להצביע על אי דיוקים במאמר שכתבתי על המאגאזין שלו. לבסוף בשל שיבוש בלוח הזמנים שלו, הפלגתי אני אליו. על פגישה זאת, באחד הרשמים האחרים ב"פאלוג".
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב