"זה לא כל כך מה שאמרת, כמו טון הדיבור שלך, שמאד פגע בי".
היא חזרה על המשפט הזה שוב ושוב, כשבאתי להתנצל.
הבנתי שהיא כועסת, כי היא הפסיקה לדבר איתי, לאחר אותה ישיבה.
הישיבה, שבה לא הסכמתי עם שום דבר ממה שנאמר והוחלט, אבל הרגשתי והבנתי שאין מקום לדעה שלי, ולכן, שתקתי לכל אורכה. ממש לא אמרתי כלום.
אמרתי שוב שאני יכולה רק להתנצל, ושלא היתה לי כוונה לפגוע.
ושוב אותו משפט – "זה לא מה שאמרת, זה הטון שדיברת בו".
כמו באותה ישיבה, שבה הבנתי שאין טעם להביע את עמדתי, הבנתי שאין טעם לקלקל את הרגישות הגבוהה ל"טון" שלי בעובדה שבכלל לא דיברתי.
היא היתה הבוסית שלי באותו זמן, מחליפה, זמנית בלבד, למזלי.
מהרגע שהתחלתי לעבוד שם לא ממש הסכמנו על רוב הדברים, וכשהיא מונתה למנהלת זמנית הבנתי שאין לי ברירה אלא להבליג על מה שנראה לי נכון עד שתגיע המנהלת החדשה.
אני כבר לא עובדת שם מזמן, ואין לי כל קשר איתה.
אני מספרת את זה, כי אני זוכרת אז כמה נדהמתי מכך שהיא נפגעה מטון דיבור שמעולם לא היה.
ייתכן שהבעת פני הביעה משהו שפגע בה. אני לא שוללת את זה.
אבל בין זה ובין הדבר שהיא שבה והכריזה שכל כך פגע בה, היה מרחק והבדל ברור, שהיא בכלל לא הבחינה בקיומו.
זה קורה לנו הרבה פעמים עם המציאות.
משהו קורה, עולם האסוציאציות שלנו מפרש ומשלים את זה, והנה, למרות שבמציאות היה סיפור אחד, ב"זכרון" שלנו, יש סיפור אחר. דומה, בחלקו, אבל אחר.
ברגע שאנחנו "משלימים" לעצמנו סיפור על רגע מהמציאות, אנחנו משליכים עליו מעולם הרגש שלנו.
אם אנחנו חוששים מדחייה, ורואים שני אנשים מדברים לידינו בפרטיות, יתכן שנשלים את הסיפור לכך שהם מדברים עלינו לא יפה.
אם נהג בכביש "חותך" אותנו או גונב לנו את זכות הקדימה, אנחנו עלולים להרגיש שלא מעריכים אותנו, מזלזלים בנו, לא "סופרים" אותנו. במיוחד אם יש לנו עניינים רגשיים, מודעים או לא מודעים, עם הרגשה ופחד שלא רואים אותנו.
כשאנחנו מאמינים לתת מודע שמשלים את הסיפור, אנחנו מטפחים ומעצימים רגשות שמכאיבים לנו.
במקום לתת למציאות להיות רק מה שהיא, או, אם חשוב לנו להבין אותה יותר, לברר, אנחנו משלימים, ובד"כ – ההשלמה לא פועלת לטובתנו.
קחו לדוגמה את הנהג ש"גנב" לנו את זכות הקדימה. הוא עשה את זה רק כי הוא עשה את זה. הסיבות שלו ידועות רק לו, ואולי אפילו זה לא. אין לי ספק, שבאותו רגע את הנהג ממש לא עניין מי יושב מאחורי ההגה ברכב השני. הוא פשוט עשה את זה מהסיבות שלו.
וזה נכון גם לגבי כל ארוע אחר. אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים – בגללם, ולא בגללנו.
שני דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לאפשר לעצמנו יותר שלווה, ופחות סבל בחיי היומיום שלנו, ולשחרר מעצמנו מה"השלמות" המכאיבות הללו הם:
א. לזכור לעשות הבחנה בין המציאות ובין הסיפור. "זה רק מה שזה". הרכב שגנב לי את זכות הקדימה, רק גנב לי את זכות הקדימה.
ב. להמציא לעצמנו סיפור משלים חדש, שיעזור לבטל את הסיפור המכאיב שהתת-מודע שלנו מייצר. למשל – אנחנו יכולים לספר לעצמנו שהנהג ברכב השני ממהר לאשתו שכורעת ללדת, ולשמוח שיכולנו לעזור לו להגיע אליה מהר יותר, ולאחל לו בליבנו שהלידה תעבור בקלות ובשלום.
נורית צורגיל - מומחית לטיפול אנרגטי ויצירת מציאות.
מפתחת שיטת "האמת הפשוטה" לריפוי ויצירת מציאות.
בעלת נסיון רב בטיפול באנשים בשיטות שונות - במגע (שיאצו, ריבאלנסינג ועוד), אימון בשיטה האבולוציונית, רייקי ותטא הילינג.
