דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


עירום מתגרה 

מאת    [ 23/01/2014 ]

מילים במאמר: 2470   [ נצפה 7588 פעמים ]

 

עירום מתגרה

ציורי עירום נועזים והביקורת במאה ה-19

  

השיגעון לערום

בתחילת שנות החמישים של המאה ה-19 הציפו את פריז צילומי עירום.  רבים מהצילומים  היו נועזים ביותר, צילומים שנחשבו לשערורייתיים בכל קנה מידה, על גבול הפורנוגרפיה. בפריז התפתח סחר בתמונות פורנוגרפיות, כשהצרכנים הראשונים שלו הם ציירים. סחר זה גרר עונשים כבדים ביותר. בשנים 1865-1863 נעצרו בפריז 172 צלמים שהורשעו בדין ונשלחו לתקופת מאסר של שנה ויותר בעוון מכירת צילומי עירום. עובדה זו לא הרתיעה את הצלמים מלספק לציירים תצלומים של דוגמניות ערומות שרועות על ספות בתנוחות נועזות כשסביבן אביזרים שונים: כלי נגינה, אגרטלים עתיקים וילונות כבדים ושטיחים. צילומים כגון אלה שימשו גם את הציירים המפורסמים ביותר באותה תקופה: דלקרואה, ג'רום, מאנה  ואחרים.

בסלון של 1863 הוצגו לא מעט ציורים של סאטירים שטופי זימה ושל מתרחצות עירומות בבתי מרחץ טורקיים. הנאוקלאסיקה, המחדשת את מסורת הערום הקלאסי והמגמה האוריינטליסטית סיפקו שפע נושאים בהם מככב העירום הנשי תחת כותרת כמו: "ונוס עולה מן הרחצה", "נשות ההרמון" או "מרחץ טורקי".

ציורי נשים עירומות התקבלו בסלונים בדרך כלל  באהדה, בתקופה שבה למרבה האירוניה הגוף הנשי החשוף היה מראה אסור בפריז. נשים לא הורשו לעלות לקומה העליונה באוטובוס שמה יחשפו את קרסולן. באזורי רחצה הוטל איסור חמור על רחצה של נשים וגברים, ונשים התכסו בכותנות לפני שנכנסו למים במקומות ציבוריים.

בסלון לעומת זאת הציגו ללא חשש סצנות מיתולוגיות המציגות נשים ערומות. ונוס הערומה  כיכבה בלא מעט יצירות אשר הוצגו לא רק ב"סלון" אלא על קירות ארמון השאנז אליזה. ונוס של קאבנל, בעלת החמוקיים הנדיבים השרועה להנאתה על גבה משכה אליה מעריצים רבים, אך בצד התומכים שראו בה את התגלמות היופי האידיאלי, סברו אחרים כי היצירה אינה אלא פורנוגרפיה  וכי זו  "תמונה הפונה אל החושים הגשמיים השפלים".  תמונותיו הנועזות של ז'אן לאון ג'רום, אף הן היו פופולאריות ביותר. הוא נחשב לאחד הציירים המצליחים בצרפת והתמחה בסצנות ארוטיות מפורטות ביותר. ג'רום נתן לגיטימציה לערום בכך שהרחיק  אותו לעת העתיקה של יוון ורומא, או מיקם אותו במצרים או בארץ הקודש. "נשים במרחץ", "שוק עבדים ברומא"  או "נשים בהרמון", היו נושאים שכיחים ביצירותיו ופטרוניו היו מבין נכבדי החברה הצרפתית.

 הערום היה איפה נושא חם, שגרם לויכוחים לוהטים בין מבקרי האמנות והצופים.

בין האמנים שתיאורי הערום שלהם זכו לביקורת קשה במיוחד היה   ז'אן  דומיניק אנגר, מגדולי האמנים הנאוקלאסיים,  אשר זכה לעשרות ביקורות קטלניות לאורך הקריירה שלו. הציור "האודליסק" אשר צויר בשנת 1814 היה אחד מהם. האודליסק היא  שפחה בתולה, שנועדה לשרת את פילגשיו של  הסולטן, והייתה  בתחתית הסולם החברתי בהרמון.  זו שרועה בתמונה בתנוחת הסבה על מצעיה כשגבה אל הצופה, העירום בתמונה זו אינו מתחזה להיות נושא קלאסי כמו ונוס. ואף לא הדגמה של יופי אידיאלי. או של נושא הרואי כל שהוא. זהו ערום לשם ערום, ויתכן שזו הייתה אחת הסיבות לביקורת העוינת.

בין השאר נטפלו המבקרים לחוסר הפרופורציה של גוף האישה בציור, ועל חוסר הדיוק האנטומי שלו. על פי הדעה הרווחת, לאישה בציור יש לפחות שתי חוליות מיותרות בגב. הביקורת פגעה באנגר עד כי כך שטען שעבודתו "הפכה טרף לכלבים מורעבים".

השיגעון לערום שדבק באנגר מגיע לשיא ב"בית המרחץ הטורקי" תמונה שצוירה ע"י אנגר כשהיה בן 82, ונחשבת לאחת מפסגות יצירתו.

התמונה הוזמנה על ידי נפוליון  השלישי ב-1848, שביקש מאנגר לצייר סצנת הרמון. כשנפוליון קבל את היצירה עשר שנים לאחר מכן, הוא החזיר אותה לאנגר , כיוון שהיא זיעזעה את אשתו הקיסרית, מארי לואיז מאוסטריה.   

אנגר המשיך לעבד את היצירה עד 1869 והיא הוצגה לקהל הרחב רק ב-1905 בתערוכה רטרוספקטיבית שנערכה לאמן. גם אז עוררה היצירה סערה בקרב הצופים והתלהבות רבה בקרב אמני האוונגרד של אותה תקופה, כמו פיקסו.

 אנגר  מוביל את הצופה בתמונה אל עולם הזיות ארוטי וחלומי, באמצעות הרחקתו אל בית המרחץ הטורקי.  תיאורים של נשים מן המזרח אפשרו לאמנים מערביים לצייר תנוחות אירוטיות נועזות שאינן יאות  לנשים מערביות.  הנשים מציגות את גופן לראווה, עסוקות בעצמן: מתפתלות ומתמתחות, מנגנות, רוקדות, מתאפרות ומתגפפות.

בתיאור גופן, שערן ועיניהן הבהירות, אין רמז לכך שהן נשים מזרחיות.  אבל אנגר מוסיף פריטים ב"תפאורה" המצביעים על המזרח. כיסויי ראש מעוטרים ברקמות אוריינטליות, שטיחים ואריגים בדגמים מהמזרח ושולחן הנמוך שעליו כלים מזרחיים.

הפורמט העגול של היצירה ( טונדו) מאזכר פורמטים של יצירות מתקופת הרנסנס.

אך בעיקר ממלא תפקיד של חרך הצצה, דרכו מתבונן הצופה הגברי  בעולם נשי אינטימי.

"אולמפיה" של מאנה שהוצגה בסלון של 1863 גררה גל של תגובות נזעמות ונחשבה לתמונה הידועה ביותר לשמצה בתולדות האמנות. תיאור זונה המקבלת זר פרחים מלקוח ומישירה מבט אל הצופה, נחשב לפרובוקציה שקשה לשאתה. "מכוערת להחריד", "גרוטסקית", "מזוהמת" ו"טיפשה" היו מקצת מהכינויים שזכתה בהם.  אך נדמה שמי שעשהעשה צעד מרחיק לכת ביותר בתיאור הערום הנשיהיה גוסטב קורבה.

קורבה,"ילד הפרא" של האמנות הצרפתית, אשר הרבה לשתות, ניהל רומנים עם נשים נשואות והסתבך דרך קבע במחלוקות ובמריבות קשות, נחשב ל"כבשה השחורה" של האמנות הצרפתית. הוא ייסד אסכולה שאותה כינה "ריאליזם". בציוריו הענקיים הוא מתאר אנשים פשוטים: פועלים, איכרים וזונות. ציוריו נחשבו לשערורייתיים לא רק בצרפת אלא באירופה כולה, עד כדי כך שכרזה בולטת בפרנקפורט הודיעה כי "אסור לדון בציוריו של מסייה קורבה במועדון זה". דמויות הערום שלו צוירו בנאמנות ובדייקנות כה רבה שלפרקים אינה מחמיאה במיוחד, אך לרוב הן ארוטיות להפליא. חלקן הוזמנו ע"י אנשים פרטיים ולא היו מיועדות לקהל הרחב. אך אלה שהוצגו זכו לביקורת קשה. יצירתו "המתרחצות" צוירה בגודל טבעי, ובה מתוארות שתי עלמות צעירות ביער, אחת יושבת בעירום חלקי לצד הנחל והשנייה עולה מן הרחצה וחושפת את אחוריה הדשנים בפני הצופה. המבקרים סלדו מחשיפה כזאת של עירום. אפילו דלקרואה ראה בה תמונה וולגרית מבישה ועל פי השמועה, נפוליון השלישי הצליף בה בשאט נפש בשוט הרכיבהשלו, כשהוצגה בסלון של 1853. כדי למנוע שערוריה נוספת,  הסיר פקח משטרה את התמונה מהתערוכה.

תמונות נועזות במיוחד  אשר צייר קורבה,  היו פרי הזמנתו של ח'ליל ביי, אספן אמנות עשיר בן שלושים וחמש, שהיה שגריר טורקיה ביוון וברוסיה, עבר לפריז והתחיל לפזר את כספו על קלפים, ציורים וזונות. חליל ביי הזמין אצל קורבה תמונה ארוטית בשם " השינה" בה שתי נשים עירומות חבוקות, ישנות במיטה סתורה. אחת מהן היא ג'ו בעלת השיער האדום הלוהט, אהובתו האירית של ויסלר ,האמן הבריטי,  אותה פגש קורבה כששהה בטרוביל. ג'ו, בתו של מהגר אירי שעבר ללונדון, פגשה את ויסלר כשהייתה בת שבע עשרה והיא שימשה מודל לכמה מהציורים שלו. קורבה פגש אותה ואת ויסלר בטרוביל והוקסם מהנערה האדמונית היפיפייה. הוא ניהל איתה פרשת אהבים.  ולאחר שויסלר הפליג לדרום אמריקה, היא החלה לשמש מודל בסטודיו של קורבה.

יתכן שג'ו הייתה גם הדוגמנית בציור "אשה על ספה" תמונה שהייתה מוסתרת מפני הציבור במשך יותר מחמישים שנה והוצגה רק לאחרונה בפומבי. במשך 60 שנה הייתה התמונה תלויה בביתו של רופא כפרי בברטיסלבה. איך הגיעה התמונה לשם וכיצד הוחזרה בסופו של דבר ליורשיה, הוא סיפור ארוך ומסובך. ב-1945 כשהצבא האדום התקדם בכל רחבי אירופה, קבוצה של חיילים רוסיים התדפקה על ביתו של הרופא בבקשת עזרה לאחד ממפקדיהם שנפצע קשה. הרופא טיפל בפצוע והציל את חייו, בתמורה קיבל תמונה. בתמונה מתוארת אשה ערומה כהת שיער, שרועה על ספה, לבושה רק בנעלים ובגרביים לבנות. מאחוריה וילונות אדומים מוסתים במקצת ומבעד לחלון מבצבצת פיסת שמים קטנה זרועה בעננים. לאחר מותו של הרופא התגלגלה התמונה ליד המאפיה הסלובקית איש לא יודע כיצד.

סיפורה של התמונה מתחיל כמו סיפורה של התמונה "השינה" אף היא הוזמנה אצל קורבה

 על ידי  ח'ליל ביי. את האוסף הארוטי הנכבד שלו  שמר ח'ליל  בביתו, מוסתר  מאחורי  וילון והוא הוצג בנסיבות פרטיות לאורחיו הנכבדים. חיי ההוללות של ח'ליל ביי ואהבתו להימורים דירדרו את מצבו הכספי. הוא הגיע לפשיטת רגל ונאלץ למכור את היצירה במכירה פומבית ב -1867. את התמונה קנה אספן יהודי הונגרי  בשם פראנס האטאוואני.  משפחת האטאוואני  הייתה משפחה אמידה ומעורה היטב בחיי החברה והתרבות בהונגריה. כאות לפעילותם החברתית ותרומתם להתפתחותה הכלכלית של הונגריה הוענק להם תואר אצולה על ידי הקיסר פראנץ יוזף. האטוואני עצמו היה צייר מוכשר, הוא סיים את האקדמיה ז'וליאן בפריז והגיע לאוסף מכובד ביותר של כ-700  יצירות אמנות מקוריות. עיקר אהבתו נודעה לאמנים צרפתיים מהמאה ה-19 ולקורבה היה מקום של כבוד באוסף שלו.  בתקופת המלחמה ב-1942  לאחר ההפצצה הראשונה על בודפשט, האטוואני חושש לגורל האוסף ומעביר 350 יצירות לכספת בבנק המרכזי בבודפשט. שאר היצירות נותרו בוילה המשפחתית היות והן היו גדולות מכדי לשכנן באחד הבנקים. שנתיים לאחר מכן משתלטים הנאצים על ביתם. בני משפחת האטאווני מצליחים לברוח ושורדים את השואה במחבוא, אך אוסף היצירות נפגע וחלקו נעלם. התמונות שהיו בבנק נבזזו בידי אנשי הס.ס. וגורלם לא נודע עד סוף המלחמה הקרה בין המערב למזרח אירופה.

במשך 55 שנים התמונה לא הוזכרה, עד שבשנת 2000 סוחר אמנות ועתיקות סלובאקי פונה לבית המכירות כריסטי'ס ומציע להם את  התמונה. בית המכירות מזהה את התמונה אך מסרב לסחור בה כיוון שהיא חשודה כרכוש גנוב.

במקום זאת, הוא יוצר קשר בין הסוחר, מתווך אמריקאי ועם מר גולדשטיין יושב ראש הועדה למען השבת רכוש קורבנות השואה. המשא ומתן עולה על שרטון ואז מחליט גולדשטיין לפרסם פרס כספי של  300 אלף דולר כדי להסב את תשומת לב התקשורת לתמונה. הסיפור מתפרסם בעיתונות והסוחר הסלובקי חוזר לדון במסירת התמונה. אלא שאז מתגלה שהברון פראנץ האטווני העתיק בזמנו את הציור של קורבה ושלח אותו בחסות ידידו, הנסיך פאול, ספק בבדיחות דעת לתערוכה בבלגרד. שם הוצגה התמונה כתמונה מקורית של קורבה.  בעקבות גילוי זה לא היה ברור ליורשים האם התמונה שבידי הסלובקים היא זיוף או מקור. 

 בסופו של דבר לאחר בדיקה של מומחים התברר מעל לכל ספק כי זוהי תמונה של קורבה והיא הושבה לבעליה.

 אם מדובר בשערוריות, הרי שהתמונה הפרובוקטיבית ביותר של קורבה, היא ללא ספק

יצירתו הנודעת "מקור העולם" - ציור תקריב של אשה השוכבת בערווה חשופה הציור נחשב לשערורייתי כל כך עד כי הוסתר מעין הציבור במשך 120 שנה.

גם "מקור העולם", צויר ב-1866 בהזמנתו של הדיפלומט הטורקי ח'ליל ביי, והוא הזין את המוניטין הנועזים שיצאו לקורבה, למרות שהציור לא הוצג בפומבי עד 1988. עד אז הוא הוחבא מאחורי מסך ירוק בחדר ההלבשה הפרטי של ביי ומתחת ללוח צבוע שנע על מסילה. לאחר מכן הייתה התמונה רכושו של פרנץ האטווני והבעלים הפרטי האחרון של הציור היה  הפסיכואנליטיקאי הצרפתי, ז'אק לאקאן.  אנשים בפריז שמעו על התמונה הנסתרת ודיברו על כך שקורבה צייר את מה שאסור להראות. יש מומחים הסבורים שתמונת התקריב הקטועה הושפעה מהתצלומים הפורנוגרפיים שהיו נפוצים בפאריס באותה תקופה. כשהוצגה התמונה במוזיאון ד'אורסיי ב- 1998 לאחר יותר ממאה שנים שהייתה בידי ידיים פרטיות. הציגו אותה מאחורי זכוכית משוריינת שמא יפגע בה אחד מהמבקרים.

‏לאחרונה עלתה שוב התמונה לכותרות, ב"פריז מאץ", פורסמה ידיעה כי ראשה של האישה השוכבת בציור "מקורו של העולם" התגלה. הציור מתאר את ראשה של הדוגמנית היפרמן ועל פי הערכת המומחים הראש נחתך מהציור המקורי, כנראה כדי לחסוך ממנה אי-נעימות. חובב אמנות נתקל בחלק החסר של יצירת המופת ב-2010. היא הייתה חבויה בחנות לממכר חפצים ישנים בין חלקי רהיטים וחפצי נוי.  לסוחר לא היה כמובן מושג מהו הציור. והקונה אפילו הצליח לשכנע את סוחר העתיקות להוריד 200 שטרלינג מב-1600  שנקב כמחירה המקורי של התמונה. לאחר שנתיים של עבודת בילוש מדוקדקת וסדרה של בדיקות רנטגן ובדיקות כימיות, אימת המומחה ז'אק פרנייר שזו יצירה מקורית של קורבה וכי זה באמת ראשה של הדוגמנית. פרנייר הכריז על כך רשמית ואמר כי הוא מתכוון להוסיף אותה למהדורה החדשה של הקטלוג של קורבה. שוויו של הדיוקן שהתגלה מוערך היום  ב-55 מליון דולר.

 

אגון שילה הצליח בשנות חייו הקצרות לגרום  לשערוריות הן באורח חייו והן בציוריו הבוטים והישירים שלו. תמונותיו של  שילה מעוררות עד היום  מגוון של רגשות שנע בין רתיעה לסקרנות, ניכור וחמלה. בתמונות  "מעשה אהבה" מ-1915 ו"החיבוק" מ-1917 מתואר זוג  מתפתל בין סדינים מקומטים.  הקווים הזוויתיים  וקווי המתאר החדים יוצרים אי שקט המשקף אולי את חוסר השקט בחייו של שילה עצמו. דמות הגבר היא דיוקן עצמי של שילה. יש ביצירה התמכרות להילולה מטורפת אך גם  מיניות עייפה, ארוטיקה מטרידה וחרדה. שילה מקלף מהדמויות שלו כל מעטה של ההגנה,  כאילו פשט את עורן, אין בציוריו חן, חמלה או הרמוניה ואין נחמה. הארוטיזם שלו רעב, כואב ומתייסר.

 העובדה ששילה  חי עם דוגמנית בת 17 שהייתה בעבר פילגשו של קלימט, לא הוסיפה למוניטין המוסרי שלו. כשעבר לגור אתה בצ'סקי קרומלוב. תושבי העיר הביאו לסילוקם של בני הזוג בשל אורח חייהם המתירני, ובשל החשד ששילה העסיק נערות מקומיות כדוגמניות עירום לציוריו..בני הזוג נאלצו לעבור לעיירה נוילנגבך, ממערב לווינה, אלא שגם עתה הפך הסטודיו של שילה למקום התכנסות לנוער השוליים המקומי. אורח חייו של שילה שוב עורר את חמת התושבים ושילה נעצר בחשד שפיתה נערה קטינה.

השוטרים שהגיעו לדירתו של שילה החרימו כמאה ציורים שנחשבו בעיניהם לפורנוגרפיה שילה נעצר והמתין למשפטו. כשהובא לפני שופט, הושמטו האישומים על פיתוי קטינות, אבל שילה נמצא אשם בהצגת ציורים אירוטיים במקום הנגיש לילדים. השופט אף שרף את אחד הציורים בלהבת נר באולם המשפט. בשל מעצרו המצטבר, בילה שילה רק עוד שלושה ימים במאסר, שבמהלכם הספיק לצייר סדרה של שנים עשר ציורים.

מבין הציירות  סיפקה תמרה דה למפיקה את הסקנדלים העסיסיים ביותר. דה למפיקהפעלה בעיקר באירופה שבין שתי מלחמות העולם, הייתה במשך שנים ארוכות שנויה במחלוקת. טענו שהיא שרלטנית ולא העריכו אותה נכון, אולי מפני שאהבה את החיים הסוערים לא פחות מאשר את אמנות הציור. למפיקה הייתה אשה חסרת מעצורים לחלוטין. ניהלה חיים הדוניסטים פרועים. אפילו בעיני האמנים הפריזאיים בני זמנה נחשבה לבליינית כפייתית  היא  נהגה לרקוד באופן פרובוקטיבי במועדוני לילה, לחפש (ולמצוא) שותפים לאורגיות, לשתות אלכוהול ולהשתמש בסמים. מלחים, דיפלומטים, שחקניות וזונות התארחו במיטתה.דיברו בגנותה, התווכחו על פעילותה  אבל היא נותרה בשלה והמשיכה ליצור, למכור, לעורר שערוריות ולשווק את עצמה. היא הייתה עצמאית, מנטלית וכלכלית, דה למפיקה יצרה לעצמה תדמית מודרנית של אישה יצירתית, חזקה וליברלית מבחינה מינית. היא הייתה הציירת היחידה בתקופתה שהצליחה בזכות עצמה (שאר הציירות הגדולות נאלצו להיות מאהבות של ציירים ידועים כדי להתפרסם) מבקרי האמנות פחדו מדמותה עתירת המיניות והכישרון  ולכן קטלו אותה בכל הזדמנות.

תמרה דה למפיקה נולדה במוסקבה ב- 1898 בשם יהודי למהדרין, שמה היה תמרה גורביץ' אמה הייתה פולניה נוצרייה ואביה יהודי-רוסי. המשפחה הייתה אמידה. עד סוף ימיה הכחישה את מוצאה, אולי מפני שהתביישה באביה היהודי שהתאבד בצעירותה. באזני מכריה וחבריה חזרה וטענה שהוריה התגרשו ושעקבותיו של אביה נעלמו לאחר הפרידה.

למפיקה מייצגת דמות אשה חדשה, האשה האנדרוגינית, המטשטשת את הגבולות בין גבר לאשה עצמאית ומשוחררת. אשה המבקשת לעצמה שוויון זכויות או יותר נכון לוקחת זכויות. לעיתים לבשה חליפה גברית, כמו בציור "הדוכסית דה לה סאל". או עסקה בפעילויות שנחשבו עד אז לגבריות, כמו עישון, ספורט או נהיגה. יש לציין שזו תקופה שבה התבלטו הנשים החדשות.  ב-1926 חצתה גרטרוד קרוליין אדלר את תעלת למאנש, ב-1928 הורשו נשים להשתתף באולימפידה. נשים היו נהגות מרוצים מטפסות הרים וטייסות. המודל של האשה האנדרוגינית בא לקעקע את  דמוי האשה השלילי הרואה בה אשה מפתה, זונה, או אשה חלשה התלויה במעמדה ובפרנסתה בגבר.

את אישיותה רבת הניגודים ובעלת הזהות המינית הכפולה של דה למפיקה ניתן לראות בדיוקנאות העצמיים שלה. באחד מהם היא מופיעה  נוהגת במכונית הספורט הירוקה שלה, ידיה מכוסות בכפפות נהיגה, צעיף מכסה את צווארה וראשה נתון בקסדה גברית, אך עיניה המצועפות ושפתיה האדומות משדרים נשיות מפתה. הפורטרט עם החולצה הורודה משדר מיניות מופגנת, שדיה ופטמוטיה המודגשים מבצבצים מבעד לאריג שקוף ועינה המאופרות מגולגלות לאחור במבט  מפתה.

ציורי עירום במאה ה-19 ובתחילת המאה עוררו כאמור שערוריות לא מעטות והותקפו ע"י הקהל ומבקרי האמנות בשצף קצף. בחברה הפוסט מודרנית  אשר התירה מעליה את עול השמרנות ואת כבלי הדת ופינתה את מקומה לעיסוק גדל והולך במיניות כתופעה תרבותית הדוניסטית,  כשעירום  ומין מוקרנים בצורה בוטה בטלוויזיה ובקולנוע. ומוצגים בגלוי במגזינים ובשלטי חוצות, גם האמנות הפכה להיות הרפתקנית ופורצת גבולות. וכיום

נראות לנו התמונות הנועזות של המאה ה19- ותחילת המאה העשרים כעידן התמימות.

לצפיה בתמונות: http://www.slideshare.net/ssuser92e5e1/ss-30121861

 

הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק    




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב