האדם מחפש משמעות
מאת: אליאב אדרי
(מתוך הספר: "בנועם שיח" על התורה, פרשת בשלח)
נפתח בסיפור אותו סיפר הגרמד"ל שליט"א. בעת היותו אברך בכולל פוניבז', ניגש אליו בחור מהישיבה ומסר לו "הזמנה" לחתונה שלו, העומדת להתקיים בשעטו"מ בקרוב. ברכו הגרמד"ל בברכת מזל טוב חמה ולבבית, אך לפני שנפרדו פנה אליו בשאלה, מדוע ראה צורך להזמינו. הלא מעולם לא היתה ביניהם שום הכרות, ואפילו על עובדת היותו כתלמיד מן המניין בישיבה לא ידע. וגם את שמו אינו מכיר. אם כך על מה ולמה ההזמנה האישית?
השיב לו הבחור, כשחיוך בשפתיו, וכמי שציפה לשאלה: 'אני יודע שאינך מכירני, אבל היות ובזכותך נשארתי ללמוד בישיבה ונותרתי בן תורה, הרגשתי צורך וחובה להזמינך'...
'בגללי נשארת בישיבה? למה כוונתך?' - תמהה הגרמד"ל.
והבחור סיפר: 'מעשה שהיה כך היה. לפני כשש שנים בערך, כשנכנסתי כתלמיד חדש לישיבה, הייתי על סף משבר עמוק; אף אחד לא דיבר אתי, ולא הסתכל עלי. פשוט לא מצאתי את עצמי. גמרתי אומר ביני לבין עצמי, שכעבור זמן אעזוב את הישיבה, ויהי מה.
'והנה בליל שבת, כשנעמדו כל הבחורים לומר כל אחד בתורו 'שבת שלום' לראשי הישיבה, כנהוג, נעמדתי לפניך בתור, וצווארון חולצתי לא היה מסודר. ראית זאת, ובסבלנות רבה סידרת לי אותו היטב. אומר לך את האמת, זה ריגש אותי מאד. הנה - כך אמרתי לעצמי - כן מסתכלים עלי... למישהו כן אכפת ממני... גמרתי אומר באותה שעה: אם כך - אני נשאר בישיבה!...
'לכן, היות ובזכותך נשארתי ללמוד בישיבה ונשארתי כבן תורה, הרגשתי חוב מוסרי לבוא ולהזמינך לחתונתי, יום שמחת לבי'... (מעובד מספר 'אשרי מי שעמלו בתורה' כרך ג).
?
אמר פעם אדם חכם: מה יותר רע מזה שמדברים עליך? - שאין מדברים עליך!" כל אדם זקוק להערכה, וחייו תלויים בה. הסבא מסלבודקה, הגרנ"צ פינקל זצ"ל, היה אומר כי האדם אינו יכול לחיות בלי כבוד, ולו יצויר שייקחו ממנו את כל כבודו - ימות!
המספר ? הרס הזהות האישית
הגב' דינה ורדי, בספרה "נושאי החותם", מתארת את מחנות המוות כמכונת ענק, שפטישיה הולמים ללא הרף והורסים בשיטתיות את שיווי משקלם ואת אישיותם של הקרבנות.
התהליך של מחיקת צלם האדם התחיל עוד לפני שהגיעו למחנות. המסע הארוך בקרונות בקר (11 יום משאלוניקי) היה כרוך בהשפלה עמוקה עד כדי אובדן צלם אנוש.
כשהגיעו למחנות ?
דרך אחת של השמדה היתה משלוח לתאי הגזים.
דרך שניה ? של השמדה איטית, היתה ניצול מקסימלי של האסיר.
הרס הזהות האישית של כל אחד.
תהליך הסתגלות חייב אימוץ של מערכת ערכים חדשה לחלוטין. איך שורדים בממלכת המוות על רקע התנאים הבאים:
חוסר הידיעה על הצפוי וההפרדה האכזרית מבני משפחה יחד עם האבל שאי אפשר להפגינו.
גזל הרכוש, מבגדים ועד המזוודה הקטנה, השערות ועד קעקוע המספר.
?
פרימו לוי, מתאר בספרו "הזהו אדם", בהמחשה רבה את נושא חריטת המספרים בכתובת קעקע על ידיים: "עד התחתית הגענו. למטה מזה אי אפשר לרדת. לא נותר לנו מאום: לקחו את הבגדים, את הנעליים, ואף את שערותינו לא הותירו לנו. אם נדבר לא יקשיבו לדברינו, ואם יקשיבו לא יבינו. עוד מעט גם את שמותינו יטלו.
"למדתי שאני הפטלינג HAFTLING (עציר). שמי הוא 174517, ובכך קוראים לנו שם אותו נישא כל חיינו, סימן שנחרת בכתובת קעקע על יד שמאל. רק "אם מראים את המספר" מקבלים לחם ומרק. יעברו ימים רבים וינחתו עלינו לא מעט מכות אגרוף, עד שנלמד להראות את המספר בזריזות, שלא תתעכב החלוקה היומית של מנות המזון. יעברו שבועות וחודשים עד שנלמד לבטא נכונה את המספר בגרמנית.
"זמן רב המשכתי, כהרגלו של אדם חופשי, להעיף מבטים על פרק יד שמאל שעליה נהגתי לענוד שעון. אך במקומו ניבטו אלי בלגלוג המספרים הכחלחלים שנחרתו בעורי".
מה שרצו הנאצים להשיג היה ביטול האישיות העצמית ורובוטיזציה של האדם. לאסיר אין אישיות, מי שבלט ? שילם בחייו. הוא כל כולו מספר!
בעקבות זאת, כבר לא נתקלו הגרמנים בהתנגדות מצד היהודים המעונים והמפוחדים, השוברים ברוחם ובגופם. כי כאשר אדם חסר מוטיבציה וערך עצמי - הוא אדם חסר כל, שבר כלי, והדרך לדרדר אותו אלי פי פחת - כבר סלולה בפניו...
"וכי אין לי שם?"
חכמי ישראל המבינים בתורת נפש האדם לימדונו, כי הרצון לקבלת ערכה; הרצון להיות במרכז, מוקד להוקרה; הרצון להתבלט ולזכות בתשומת לב - הוא רצון בסיסי ועמוק בטבע האדם, ויהיה אשר יהיה.
הראיה לכך, כאשר רדפו דואג ואחיתופל אחרי דוד המלך, ביקשו להורגו, הכריחוהו לנטוש את כל אשר לו ולנוס על נפשו. ועל מה התמרמר דוד אותה שעה?
"עד מה כבודי לכלימה" (תהלים ד, ג). "עד מתי אתם מדקדקים בכבודי ואין אתם קוראים אותי בשמי, אלא אתם אומרים: 'מדוע לא בא בן ישי' (שמואל א כ, כז), 'לכולכם יתן בן ישי' (שם כב, ז) - אין לי שם?!" (פסיקתא רבתי לב).
והלקח נוקב ומאלף.
דוד המלך, הענו, "ודוד הוא הקטן" (שם, יז יד); "הוא בקטנותו מתחילתו ועד סופו" (מגילה יא ע"א). דוד שאמר: "ה' לא גבה לבי - בשעה שמשחני שמואל למלך, ולא רמו עיני - בשעה שהרגתי את גולית, ולא הלכתי בגדולות - בשעה שהחזירוני למלכותי, ובנפלאות ממני - בשעה שהעליתי את הארון" (במדבר רבה ד, כ) -
אבל על דבר אחד אינו יכול להבליג, למחול ולסלוח: שמוחקים את אישיותו! שמתעלמים ממנו!
?
כשהיה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל מתכונן לאמירת השיעור הראשון של השנה, עת כיהן כר"מ בישיבת "פורת יוסף", השתהה זמן מה ושינן את שמות התלמידים שיהיו שגורים על פיו, בהסבירו (את שציינו לעיל) על דוד המלך שהיה מתמרמר לא על שרדפו אחריו שאול ואנשיו, אף לא על הפקעת נישואיו ממיכל בת שאול, אלא על כך שקראו לו "בן ישי" - ולא קראו בשמו - דוד.
החשיבותהראשונה לתלמיד, אמר, היא לנקוב בשמו ולכבדו.
בכדי לרומם את התלמידים היה שואל: "בא נשמע מה שמות החכמים?" - הוא היה קורא להם 'חכמים' כבר בתחילת דרכם בעליה בתורה.
כך "הכין" עצמו גאון וגדול זה לשנת הלימודים החדשה - בשינון שמות...
חוני המעגל - העדיף את המוות...
מקור נוסף לדברים מצאנו בגמרא (תענית כג ע"א), שם מסופר שחוני המעגל, גדול הדור, ירד בדרך מן החמור ושכב לנוח, ונרדם לשבעים שנה. כשהקיץ, שב לביתו ולא הכירוהו. שאל: "בנו של חוני המעגל קיים?" אמרו לו: "בנו נפטר, בן בנו קיים". אמר להם: "אני חוני המעגל" ולא האמינוהו. עלה לבית המדרש, שמע שאומרים על חידוש מופלא: "מעין חידושיו של חוני המעגל הוא". כל קושיא שהיתה לחכמים, תירצה. אמר להם: "אני הוא", ולא האמינוהו, ולא נהגו בו כבוד כראוי. חלשה דעתו. אמר: "או חברותא או מיתותא". ביקש רחמים, ומת!
ודאי שרחוק היה מדרישת כבוד. ודאי שניחון במידת הענווה. ודאי ידע, ש'יפה שעה אחת של תורה ומצוות בעולם הזה מכל חיי העולם הבא' -
אם כך, מה אכפת לו מה אומרים עליו? יסוב פניו אל הקיר - וילמד!?
אך לא. הכבוד מוציא את האדם מן העולם. אבל להערכה, זקוק הוא כאוויר לנשימה!
כן. גם גדול הדור, צדיק וקדוש "המתחטא לפני המקום ועושה לו רצונו" (תענית יט ע"א) כחוני המעגל, גם בו מקנן כמו בכל אדם הרצון לקבל הערכה והרצון לזכות בתשומת לב! (עפ"י "מעיין המועד" פורים).
?
כיוצא בכך מצינו בגמרא (בבא בתרא טז ע"ב) משמו של רבא: "היינו דאמרי אינשי - או חברא כחברי דאיוב או מיתותא". פירוש: אם אין לו לאדם אוהבים נח לו שימות (רש"י).
וצריך להבין: מהיכן יודעים חז"ל שרק המוות יכול לשמש תחליף לחבריו של איוב?
ההסבר הוא - אומר הגאון רבי דורון דוד גולד שליט"א - הקב"ה נתן רשות לשטן להחריב את כל עולמו של איוב ודבר אחד הזהירו "אך את נפשו שמור" (איוב ב, ו). ואמרו על כך חכמים - קשה היה צערו של השטן יותר משל איוב, כאומר לחבירו שבור חבית זו ושמור יינה. והשטן באמת לקח ממנו את כל רכושו והרג את כל יוצאי חלציו, אבל את חבריו הוא השאיר, היות וחביריו היו עבורו בגדר של "אך את נפשו שמור", כי בלי חברים אדם לא יכול להתקיים!!!
עורה כבודי
בדרך זו ניתן להסביר פרשה בנביא העוסקת בשאול המלך (שמואל א טו).
שאול, המלך הראשון של עם ישראל, נצטווה מפי שמואל הנביא להחרים את עמלק. והנה שאול נכשל בביצוע המושלם של המשימה הקדושה, בהותירו בחיים מבני עמלק. בשל פגם זה שבהתנהגותו הפסיד את המלוכה, וזו ניטלה ממנו ומזרעו: "ויאמר שמואל: הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה... יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך".
"ויסוב שמואל ללכת, ויחזק [שאול] בכנף מעילו ויקרע. ויאמר אליו שמואל קרע ה' את מלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך".
והנה פונה שאול לשמואל במשפט קצת מוזר ולא אופייני לאישיותו: "חטאתי, עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל ושוב עמי והשתחויתי לה' אלקיך" (שם, פסוק ל).
'כבדני נא נגד זקני עמי' - האומנם רודף שאול אחר הכבוד? - האומנם זה שאול שנאמר עליו "אם קטן אתה בעיניך..."; "שאול ברח מן השררה..." (תנחומא ויקרא ג); "שאול היה עניו..." (פס"ר טו, ג)? ומה היתה מטרתו בבקשה זו?
אין זאת אלא ששאול חשש מאד בעקבות חטאו ודחייתו מכס המלוכה שמא עתה יתעלמו העם וזקני ישראל ממנו.
לא לכבוד ושררה נשואות היו עיניו, אלא להערכה, לתשומת לב, כי זה בנפשו של אדם! (ראה עוד בעניין זה ב"שיחות מוסר" תשל"א מאמר יג).
?
מה נפלאה העובדה ששם נרדף "לנפש" בלשון המקרא הוא "כבוד".
כבר התייחס לכך "בעל המאור" (בהקדמתו למסכת ברכות) וזה לשונו:
"במקומות רבים נקראת הנפש החיה "כבוד", כדכתיב (תהלים טז, ט): 'ולכן שמח לבי ויגל כבודי', וכתיב (שם נז, ט): 'עורה כבודי', וכתיב (שם ל, יג): 'למען יזמרך כבוד ולא ידום'. כי הבורא אצלה על האדם מכסא כבודו ובה נתן עליו מהודו..."
על כבוד מסוג זה דיבר שאול. זהו בעצם הכבוד האמיתי, שבו מוצא האדם משמעות לעובדת קיום נפשו היחידה.
אולם האדם הבלתי מושלם, שחסר בערך עצמו וייחודיותו - מנסה להשיג זאת על ידי אחרים באמצעות בקשת שררה וכבוד. בכבוד שאחרים יחלקו לו סבור הוא בתת תודעתו למצוא תחליף להכרה האמתית בייחודיותו, והסכנות הכרוכות בהישג זה של כבוד הינן גדולות ועצומות.
צא וראה מה שכתב ה"מסילת ישרים" (פרק יא) בגנות הכבוד בהתבססו על מאמרי חז"ל: "הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד... מי גרם לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עימו? אלא מפני הכבוד..." (ראה שם באורך).
הערכה עצמית
שאלו פעם חסידים לרבם: מפני מה ניתנה תורה על הר סיני? ותשובתו: מפני שהיה נמוך ביותר מכל ההרים.
נו, שאלו בפליאה אם כל כך משובחת אצל הבורא יתברך מידה זו של נמיכות ושפלות, למה היה צריך לתת את התורה על הר? יכול היה ליתן את התורה על בקעה או תהום?...
אמר להם הרבי בחכמתו: חלילה לבורא יתברך לתת תורה על בקעה או גיא. אלא על מה שהוא בבחינת 'הר'. עם המעלות של ההר. אלא מה? גם שיהיה בבחינת הר וגם יחזיק את עצמו נמוך.
המסר הזה מהדהד באושיות העולם. אי אפשר להיות בבחינת בקעה או תהום! מי שמרגיש את עצמו כל כך לא נחשב, לא מוצא בעצמו כוחות להתקדם. אדם שחושב על עצמו את כל הדברים הגרועים ואשר מתרגם את חוסר הספקו מול מליון מטלות לכשלון אישי ? הרי שלא כך תינתן התורה, והכשלון כבר מובטח מראש.
לכן החשוב באמת הוא להתבונן פנימה אל הנקודות הטובות הקיימות בנו. לראות את המדרגה של 'הר' הנמצאות בתוכנו. להבין שרק כשיש מציאות של 'הר' נוכל גם להיות 'סיני'. לא הר גבוה חלילה, אלא הר נמוך. אבל הר שיש בו נקודות מאירות של שאיפה לטוב.
לדעת שכל אחד יכול להפעיל את כח המשיכה הזה של הטוב אל הטוב. כי כאשר איננו מעריכים מספיק את עצמנו, זהו קטרוג שמושך דברים רעים. ולוואי שנדע לשלב את ההר ואת הסיני בכל יום ושעה בחיינו.
?
מוכר בלונים ותיק ומפורסם קנה לו שבת במרכזו של הסנטרל פארק בניו יורק.
בעסק הזה היו ימים טובים והיו ימים גרועים. כאשר המכירות היו נמוכות, הוא נהג לשחרר לאוויר כמה מן הבלונים הממולאים הליום. תחילה היה משחרר בלון ורוד, אחר כך בלון כחול, מאוחר יותר בלון צהוב ואחר כך שלח אל על בלון סגול.
בזה אחר זה בשלווה משכרת עלו הבלונים לשמים. המראה החלומי היה מרתק אליו את כל הילדים שהיו ברחבי הפארק. בעיניים בורקות הם היו מלווים את הבלונים עד שנעלמו מעיניהם. אחר כך היו רצים ומתקבצים סביב המוכר והמכירות עלו.
יום אחד ישב שם ילד כושי קטן ובחן בשימת לב את מעשיו של מוכר הבלונים. הילד היה מסוקרן ממראה הבלונים העולים למעלה. לקראת סוף היום העז הילד ובצעדים מדודים התקרב אל הרוכל ומשך בשרוול מעילו. הוא הביט בעיניו של מוכר הבלונים ובקול שקט ונבוך, שתחינה ותקווה מהולות בו, הוא שאל: "אדוני, אם תשחרר את הבלון הזה שבצד, השחור הזה, האם גם הוא יצליח לעלות למעלה?"
נרגש משאלתו של הילד הקטן, הביט מוכר הבלונים עמוק אל תוך עיניו של הילד ואמר בקול מלא הבנה וחיבה: "בני, לא הצבע גורם לבלונים לעלות למעלה. לא חשוב איך הם נראים מבחוץ, הקובע הוא מה שבתוכם. אם אתה ממלא את עצמך מבפנים - אתה עולה למעלה, ומגיע רחוק!"
?
אדם המבקש להתבלט בחברה ורודף אחר פירורי כבוד, זהו "אדם שאינו יודע ואינו מכיר את חשיבותו האמיתית; המבט שלו על עצמו הוא כל כך שטחי, שאינו שם לב כלל על רוממותו באשר הוא אדם ועל מעלותיו הפנימיות. להערכת עצמו הוא זקוק, כי בלי הערכה אין אדם יכול לחיות. לכן הוא מחפש את ההערכה אצל אחרים, שהם יכבדו אותו, וזאת בגינונים של 'כבוד', כלומר כיבודים שטחיים: הוא דוחף עצמו לשבת במקומות מכובדים, שואף לפרסום משתדל להתבלט בציבור. על 'כבוד' זה אמרו חז"ל (אבות ד, כו) שהוא 'מוציא את האדם מן העולם'" ("עלי שור" ח"ב עמ' רלב).
"אנא! תנו לי מעט כבוד..."
שנו רבותינו (ברכות ו ע"ב) משמם של רבי יוחנן ורבי אלעזר: "כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, שנאמר (תהלים יב) 'כרום זלת לבני אדם'. מאי כרום? כי אתא (כאשר בא) רב דימי אמר: עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו, וכיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונים".
המגיד הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל ("לב שלום" בראשית עמ' קפח) הסביר משמו של חמיו כמין חומר את דברי הגמרא: 'כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום'. הדברים אמורים דווקא כשאחד נצרך לבריות לבקש נדבה, כסף או פת לחם. כי יותר נגרע חלקו של זה הנצרך לבריות לבקש כבוד; אין לך 'נצרך לבריות' יותר ממי שזקוק או רודף אחר הכבוד. כי כבוד מקבלים רק מאנשים אחרים, וזה מה שהוא צריך.
הלא אם יכנס אדם לביהמ"ד ריק ושומם מאדם, כשהוא לבוש אצטלה דרבנן... ויעלה לאיטו למזרח ויתיישב שם... וידמה בדעתו איך שכולם קמים לכבודו, ויצא בנכבדות מביהמ"ד - האם זה יספיק לו? מדוע לא ימצא בכך הנאה וסיפוק? שכן 'נצרך הוא לבריות' שהם יתנו לו כבוד. ולדעתו רק כבוד והערכה מאחרים נחשבים עבורו.
אדם זה, הפטיר הגר"ש שבדרון, אינו אלא כעני המתדפק על דלת בני אדם, ופושט שתי ידיו בתחינה: 'אנא! בבקשה מכם! תנו לי מעט כבוד...!'
?
הגה"צ רבי דן סגל שליט"א סיפר באחת משיחותיו את העובדה הבאה (ראה בספר "ימי עיון לחתנים ואברכים" עמ' קיח):
מספרים על בעל ה'בית הלוי', שכיהן כרב בבית הכנסת הגדול בעירו, וכשהיה נכנס לבית הכנסת ? כל הציבור היה קם לכבודו, וכולם היו עומדים עד שהיה מגיע למקומו ב'מזרח', ורק אז מתיישבים.
והעיד ה'בית הלוי' על עצמו: "אינני מרגיש משום כך כל גאווה או כבוד, ואף על פי כן ? אם לא היו קמים, היה כואב לי"...
לכאורה, מה אכפת לך? הרי כשהם קמים זה לא נותן לך כלום? אלא, שעל שבח ? שקמים לכבודו ? אדם במדרגתו של ה'בית הלוי' עוד היה מוכן לוותר. אבל אי קימה לכבודו היתה מתפרשת כבזיון, שהרי סוף כל סוף הוא הרב הראשי, המרא דאתרא. וכשמדובר בזלזול בכבודו ? זה כבר עולם אחר לגמרי!...
מקור הדברים נמצא בדברי בעל "חובות הלבבות" (שער ההחמישי ? שער יחוד המעשה ? פרק ה): וכבר אמרו על אחד מן החסידים, שאמר לחבירו: הנשתוית? אמר לו: נשתווה בעיניך השבח והגנות? אמר לו: לא! אמר לו: אם כן עדיין לא הגעת. השתדל, אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות".
שיא מדרגת האדם היא בדעה שאין אצלו שום הבדל האם משבחים אותו או מגנים אותו! זו המעלה העליונה של כל תכסיסי המידות של כל מעלות הנפש.
היונים של הורדוס
במאמרו "להכיר את עולם השקר" מביא ה'סטייפלר' זצ"ל (בספרו "חיי עולם" עמ' עח) את הגמרא (חולין קלט ע"ב) המספרת על יונים מזן מיוחד - הרדיסאות, אותם גידל הורדוס המלך. הוא היה, לפי עדותו של רב כהנא, מעמידם בט"ז שורות, וכל שורה אורכה מיל, והיו אומרות "קירי, קירי" (מלך, מלך). ולמסקנת הגמרא, היה זה מעשה כשפים.
"והנה" - כותב ה'סטייפלר' - "שום מלך לא עשה כזאת רק הורדוס (כי על כן הם נקראים יוני הרדיסאות), והוא שתול על עומק כוחות הטבעיים. כי הורדוס היה עבד שמרד במלכו והרגו, ותפס את השלטון, והיה יודע היטב שבאמת איננו מלך, ושגם אחרים מביטים עליו כעל עבד שמרד ולא כעל מלך (כמובא במסכת ב"ב דף ד), וכדי להשקיט רגש הנחיתות שקינן בליבו השתדל להתבלט בכל הדרכים להורות שהוא באמת מלך ממש, ולא הסתפק במה שנהג מלוכה ביד רמה בקרב העם. עד שהעמיד עופות שיצעקו יומם ולילה "מלך, מלך" ט"ז שורות באורך מיל".
?
האדם רעב לכבוד, כמה להערכה. מחמאה מאירה את עיניו, מזריחה אור בחייו. למה, ממה זה נובע?
זהו צורך שנובע מחוסר ביטחון עצמי, מדימוי מעורער, שלילי. לפנינו אדם שאינו בטוח בעצמו, בתוכן שבו, באישיותו. רק חבית שעשויה לוחות נפרדים ורופפים, זקוקה לחישוקים חיצוניים, לחיזוק מבחוץ. קופסת פלדה אינה זקוקה לחישוקים. וככל שהחבית רעועה יותר, תשווע לכל חישוק, רופף ככל שיהיה. מיליונר מוכן לקנות תואר "דוקטור כבוד" בכסף מלא, ומתמוגג מנחת כאשר מרעיפים עליו את התשבחות הקנויות...
הורדוס המלך אילף יונים, שהיו ניצבות על שדרת עמודים מטירת מגוריו עד ארמון המלוכה, והיו הומות וקוראות: "מלך" "מלך". ואותן יונים קרויות היו על שמו: "יוני הרדיסיאות" - כי הורדוס היה בנערותו עבד. מוצאו נחות, ורגש נחיתות קינן בו. על כן, זקוק היה לחיזוק, שיקראוהו מלך - ואפילו היו אלו יונים שהוא עצמו אילף...
מדהים!
אסתירא בלגינא - קיש קיש קריא
רבינו יונה מגירונדי (בפירושו לאבות ד, א) גינה תופעה זו של הרצון ל'רכוש' כבוד ע"י אחרים, מהסיבה כי שום תועלת לא עשויה לצמוח לו לאדם מכבוד זה. הרי ממה נפשך: אם נכבד הוא - לא מתווספת לו שום מעלה בשל הכבוד המחולק לו מאחרים. ואם נקלה הוא - גם הכבוד שינחל מהזולת לא יעשהו לנכבד.
בשפה ציורית תיארו חז"ל את הדברים במדרש (בראשית רבה טז, ו):
"אומרים לפרת למה אין קולך 'הולך'? (נהר פרת שקט, לעומת חדקל שקולו נשמע). אומר להם: 'איני צריך, מעשי מודיעים אותי; אדם נוטע בי נטיעה, והיא עושה לשלושים יום. זורע בי ירק והיא עומדת שלשה ימים'. אומרים לחדקל: 'למה קולך הולך'? אומר להם: 'הלוואי נשמע קולי ואהיה נראה... אומרים לאילני מאכל: 'למה אין קולכם הולך'? אומרים להם: 'אין אנו צריכים - פירותינו מעידים עלינו'. אומרים לאילני סרק: 'למה קולכם הולך'? אומרים להם: 'הלוואי נשמע קולנו ונראה'".
?
השמעת הקול שאמורה למשוך תשומת לב וכבוד, אינה משיגה את מטרתה לאורך ימים. המציאות מלמדת כי במשך הזמן מצליחים הבריות לעמוד על טיבו של המתייהר רודף הכבוד, ולדעת שההתרברבות לא באה אלא כדי לחפות על ריקנות, והצעקנות מלמדת על כך שאין אותו אדם אלא בבחינת אילן סרק שפירות אין לו.
כך בדיוק נוכל להביט על עצמנו. אם מבקשים אנו את ההערכת החברה על מעשים פעוטים שעשינו, אות הוא שאיננו מבינים, איזה מעשים גדולים מסוגלים אנו לעשות. חז"ל המשילו לזה משל: "אסתירא בלגינא קיש קיש קריא" (בבא מציעא פה ע"ב). פירוש: מטבע יחידה הנתונה בכד ריק, משמיעה קול קשקוש. לעומתה חבית המלאה מטבעות אינה משמיעה בכלל קולות בנענועה.
ריבוי הקולות המושמעים הוא ביחס למיעוט המטבעות שבכלי!
המכיר בעובדה כי כלי הקיבול שלו מסוגל לקלוט הרבה מטבעות של זהב, לא יקשקש ויריע במטבע נחושת היחידה שרכש.
הלהיטות לראוותנות
אחת התופעות האופייניות במיוחד לדור שלנו היא הראוותנות, הצורך להראות מה שיש לנו לעין כל, להרשים את זולתנו.
משל נודע על ה"מגיד מדובנא" מספר על יהודי שביקש לפתוח חנות. הלך וקנה פרקמטיא, שכר חנות וסידר בחלון הראווה את כל הסחורה שקנה. אמר לו אדם אחד: "לא כך מסדרים חנות, בחלון הראווה מספיקות רק כמה דוגמאות והשאר מניחים בפנים!" השיב לו המוכר:
"אומנם כן, כל זאת למי שיש לו סחורה רבה, אבל אצלי, שמועטה סחורתי, אין לי ברירה ואני נאלץ לשים את הכל בחלון הראווה!"
והמסקנה ברורה: מי שיש לו תוכן פנימי עשיר אינו נזקק לחיפוי חיצוני. מי שיש לו הרבה מה להציע, מספיקות לו כמה דוגמאות קטנות. אך מי שיש לו רק מעט סחורה, אנוס להניח הכל בחלון הראווה...
הלהיטות להניח הכל בחלון הראווה, להרשים, להראות מה קנינו ומה יש לנו, מוכיחה פעמים רבות ? כי פנים החנות רובו ריקן...
מספרים שאשתו של הברון רוטשילד ענדה תכשיטים מזויפים, דווקא בגלל שהיה לה כסף. לא היה לה צורך להפגין את עושרה כלפי חוץ, ואף אחד לא העלה על דעתו שהתכשיטים אינם אמיתיים. לעומת זאת דווקא בת עניים, תתבייש לצאת בתכשיט מלאכותי ויש שהיא מתעקשת על תכשיט יקר כחיפוי על מה שאין לה (למרות שיתכן שחברותיה מיד חושדות שהתכשיט מזויף, גם אם הוא אכן אמיתי)...
השפלתי - זו הגבהתי
השכלנו עד הנה לעמוד על טיבו של המתייהר רודף הכבוד, ולהבין שהתרברבות לא באה אלא כדי לחפות על ריקנות. משל נפלא הובא בספרים בעניין זה, וזה תוכנו:
מעשה בכפרי שיצא עם בנו הקטן לשדות, ללמדו פרק בקציר חיטים. צועד הבן בין משעולי השדות, ורואה לפתע שיבולת גבוהה, קמה וגם ניצבה, ומתנשאת על חברותיה בגובהה.
פונה הבן אל אביו ואומר: ראה אבא, איזו שיבולת יפה יש כאן. כשאמרת לי בבית לקצור רק את השיבולים הטובות, התכוונת מן הסתם לשיבולת זו!
האב שתק ולא אמר מאומה.
לאחר כמה מטרים נתקל הבן בשיבולת שפופה וכפופה, מטה-ליפול, ונראית כמי שראשה באדמה. כאן פונה הילד הקטן לאביו, ואומר: הלא לבטח תגיד שזו היא שיבולת לא טובה ולא פוריה, שאין כל טעם בקצירתה.
תפסו האב לבנו, ויאמר לו: עכשיו, אחרי שראית את שתי השיבולים - גם את השיבולת הגבוהה, וגם את זו השפופה - כדאי שתדע שהגדרותיך אינן מדויקות, בלשון המעטה, וההיפך הוא הנכון.
השיבולת הגבוהה אינה שווה מאומה, וריקנית היא. אין היא נושאת בתוכה שום דבר, ולכן יש לה כוח להתרומם כל כך מעל פני האדמה, ולהתנשא ביהירות שכזו על פני כל השיבולים האחרות.
אבל, שיבולת זו שכביכול ראית אותה ב'קלונה', כשהיא שפופה ומטה-ליפול, דווקא שיבולת זו מליאה היא ב'סחורה', מליאה וגדושה, ומתוך שאין בה כוח לשאת את כל הגרעינים שבתוכה, היא מתכופפת ארצה.
והנמשל הברור כבר נלמד בתוך המשל...
זו בקצרה גם משמעות דבריו של הלל הזקן שאמר: "השפלתי - זו הגבהתי!"...
איזהו מכובד? - המכבד את הבריות
בהקשר לכך ניתן לחרוז גם את פירושו הנפלא של המהר"ל (בספרו "דרך חיים") בפירושו למשנה באבות (ד, א): "איזהו מכובד? - המכבד את הבריות". לדעתו, המכובד באמת הוא רק זה שכבודו הוא עצמי ללא תלות בזולתו. לפיכך הזקוק לקבל נדבות של פתיתי כבוד מן הבריות, אינו ראוי לתואר "מכובד". רק מי שמכבד את הבריות הוא הקרוי נכבד באמת, כדרך שהקב"ה מכונה "מלך הכבוד". לא בשל הכבוד שנותנים לו בריותיו, אלא בשל ריבוי הכבוד שהוא מעניק להם. לכבוד כזה ראוי לשאוף ובו יש להתהלל.
?
רעיון זה מואר באור יקרות, לאור דברי רבותינו במדרש, השואלים:
"... למה קרא [דוד] לקב"ה 'מלך הכבוד'? שהוא חולק כבוד ליראיו. כיצד?... מלך בשר ודם, אין [שום אדם] נקרא בשמו, קיסר אגוסטא, ואם (-ואילו) נקראין בשמו, היו ממיתים אותו. והקב"ה קרא למשה בשמו, שנאמר: 'ראה נתתיך אלהים לפרעה' (שמות ז, א). אמר לו הקב"ה למשה: פרעה הרשע, עשה עצמו אלוה... לפיכך יראה אותך, ויאמר, שזה אלוה".
מסבירים חכמי המחשבה (ראה "אסופת מערכות" שמות עמ' צב), כי מדברי חז"ל אלו למדים אנו תפיסה חדשנית לא שגורה במונח 'כבוד'. בנוהג שבעולם שמי שהכל חולקין לו כבוד, קרוי מכובד. ו'מלך הכבוד', נתפס בתודעתנו, מי שגם המכובדים היושבים ראשונה במלכות, צופנים לו יראת כבוד.
ורבותינו כאן דלו ועיצבו הבנה אחרת: "למה קרא [דוד] לקב"ה, 'מלך הכבוד'? שהוא חולק כבוד ליראיו". לא הכבוד שחופנים יראיו לו, אלא מה שהוא מפריש להם, הוא המכתירו לקב"ה בעטרת מלכות זו.
מי שחולק כבוד לבריות, אות הוא שהוא מושל בכבודו שלו. שאילו היתה נפשו ריקנית מנכבדות פנימית, לא היה בחלקו לחלוק כבוד לאחרים. שהיה דומה בעיניו, שכבודן של בריות אחרות, מחסר משהו משלו. אבל מי שפנימיות נפשו ספוגה נכבדות, בידו לחלוק מכבודו לאחרים. ובעצם העובדה שאחרים ניאותין מכבודו, ומתכבדים בהדר שהוא חופן להם - ממילא הופך אותו עצמו, ל'מלך הכבוד'. ומידה זו, הינה האצלה עדינה, ממידת מלכות הכבוד של הקב"ה עצמו. שהוא חולק מכבודו שלו על מכבדיו, בשפע רב כל כך, עד שנעשים הם עצמם כביכול, 'בעלים' על הכבוד.
וביטוי מפליג למעלת מלכות זו, מצאו חכמים במדרש, במקרא אמור למשה: "ראה נתתיך אלהים לפרעה". שאפילו את כתרו שלו עצמו, את כתר האלוקות כביכול, אותו גופו גם מסר ליראיו.
כאן, במפגש המופלא שבין משה לפרעה, באים לידי חשיפה, שני מהלכי הכבוד החלוקים הללו, עד תכליתן. וכאשר פרעה, ראש מלכי תבל, שהכל מכניעים עצמו אליו עד כדי האלהה, פוגע במשה, מיד הוא מתבטל אליו בתכלית: "...יראה אותך, ויאמר, שזה אלוה"! שזיו המלכות הפנימית של משה, קורן כל כך, עד שהוא מאפס לחלוטין, את גדולתו החלולה של פרעה, אפילו, ואולי בעיקר, בעיני עצמו גופו.
שיגעון גדלות
כאן המקום לציין את דעת רבותינו במדרש (תנחומא וארא ט) שפרעה היה אחד מארבעה מלכים שעשו עצמם אלהות."ומנין שעשה פרעה עצמו אלוה? שנאמר "יען אשר אמר [פרעה]: לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט, ג) - אני הוא שבראתי את עצמי... לפיכך אמר הקב"ה למשה: ראה נתתיך אלהים לפרעה, לך והפרע ממנו והבא עליו עשר מכות".
פרעה לא הסתפק גם בשיא הכבוד שאפשר לקבל מצד אחרים. לא היה די לו בכך שהוא שליט בכיפה, אלא רצה להידמות לעליון, כביכול. רצונו ושאיפתו לכבוד הביאוהו לשחצנות שלא יוכל לשאת כלל מציאות כבוד נוספת לזה שלו!
העובדה שנהר הנילוס עלה לקראתו, ושמצרים בראשותו היתה המטרופולין של כל מדינות העולם בחכמת חרטומיה, בכוחות הכישוף ובעשירותה - הם שהעבירוהו על דעתו, עד כדי אשליה כי אכן אלוה הוא.
מנגד, מצינו את משה ואהרן, מורה הדרך ומנהיגיו של העם היהודי, עם כל גדלותם ומעלתם אמרו בצניעות ובענווה בל תתואר: "ונחנו מה - מה אנחנו חשובין" (בשלח טז, ח, ורש"י).
"אמר הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר: 'ואנכי עפר ואפר'. למשה ואהרן, אמרו: 'ונחנו מה'. אבל עובדי כוכבים אינם כן; נתתי גדולה לנמרוד, אמר 'הבה נבנה לנו עיר', נתתי גדולה לפרעה, אמר: 'מי ה' אשר אשמע בקולו'..." (חולין פט ע"א).
הרואה דלעת בחלום
פנינה יקרה ביותר מצינו באוצרם של רבותינו זכרם לברכה.
בגמרא (בתוך סדרה ארוכה של דיון בדברי חלומות), מופיעה האימרה: "תניא, אין מראין דלועין [בחלום] אלא למי שהוא ירא שמים בכל כוחו" (ברכות נו ע"ב).
דברי האגדה של חז"ל הינם בדרך כלל אפופי סוד, והנסתר שבהן רב על הנגלה, קל וחומר שכשהם דנים על דברי חלומות, שכמעט אין לנו מבוא לרדת לחקר דבריהם, ואיננו מבינים מהו הקשר שבין הדלעת ויראת שמים.
אולם בפרט זה זכינו לאור מופלא מדברי רב נסים גאון, לאחר הקדמה קצרה שבה הוא כותב:
"כבר שאלני עליה תלמיד מבני ספרד, היש לה טעם? ואני לא קבלתי בה כלום, וגם לא נשאלתי עליה קודם לכן מעולם, ונמתי לו כי זאת קבלה היא ביד החכמים, ולא נודע לי שהזכירו בה טעם".
אולם לאחר הקדמה זו, כותב רב נסים גאון הסבר מפתיע משלו:
"אבל נראין הדברים בעיני, שאפשר שהיו דומים יראי שמים לדלועין. שכשם שהדלועין אין בכל פירות הארץ גדולים מהן, ואף על פי כי אינן מתנשאין על הארץ, אלא כל זמן שהן גדלין ופרין, הן מוסיפין נמיכות בארץ - כך הן יראי שמים, אין בכל הבריות שמעלתו גבוהה ממעלתם ולא עדיף מהם... ואף על פי כן, כל זמן שמוסיף להן הקב"ה גדולה וכבוד ונשיאות חן, הן מוסיפין ענוה ונמיכות..."
רב נסים גאון מסמיך לרעיון זה את דברי הגמרא הנ"ל: "אמר הקב"ה לישראל: חושק אני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעיטין עצמכם לפני". והוא מסיים את דבריו בכותבו: "והיה ישר בעיני השואל זה הפירוש, גם בעיני כל התלמידים שהיו שם, ולפיכך כתבתיו בזה המקום".
למדנו מדבריו שהמעלות הרוחניות ושפלות הרוח הולכות שלובות יחד. המעלות הרוחניות משולות לדלעת שהיא פרי גדול ועצום בנפחו, אולם דוקא רוב הנפח הוא הגורם לשפלותה, וכך נוהג גם מי שקנה יראת שמים וחכמה (מתוך שיחה להרה"ג ר' משה צבי רייס שליט"א).
על אהרן הכהן אמרו חז"ל (עיין רש"י ויקרא ט, ז) שבעת חנוכת המשכן "היה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה, למה אתה בוש? לכן נבחרת!" לא זו בלבד שאהרן לא העיז לבקש גדולה לעצמו, ולא סבר ש"מגיע לו" להיות כהן גדול, אלא שגם כאשר הוא נבחר על ידי ההשגחה לכהונתו הרמה, הוא עדיין היה בוש להתקרב אל מלאכת הקודש.
ה"שם משמואל" (עמוד רנה) הביא בנידון זה את דברי האר"י הקדוש המבאר את פנייתו של משה רבינו הנ"ל לאהרן במובן של "למה אתה בוש! לכך נבחרת", לאמור, שדוקא בשל הבושה הטבעית שהיתה בו, ודוקא בשל רוב ענוותנותו, בחרה בו ההשגחה העליונה לכהונה הגדולה! (וכן כתב ה"שפת אמת" תרנ"ב).
הרי שהגדולה והכבוד לא שיכרו את גדולי ישראל מעולם. הם לא קידשו עצמם ואת חכמתם. כל אימת ששיחקה להם השעה, היו מפארים ומודים ליוצרם על הזכות שנפלה בחלקם להגיע לכל המעלות הרמות והנשגבות.
השאיפה לכבוד - על סף המוות
מפי סופרים וספרים למדנו, כי אדם מטבעו מוכן לספוג מהלומות קשות ויסורים נוראים, ולא לשוב בו מדעותיו הקלוקלות לדרך הישרה - ובלבד שיסתכלו עליו, שידברו אודותיו ושישימו לב אליו.
כך מצינו מפורש בתורה אודות פרעה מלך מצרים. הוא היה מוכן לספוג את כל המכות הקשות שהומטרו עליו... ולא לשלח את עם ישראל לחירות. פרעה ידע שכל זמן שהינו משעבד את בני ישראל הריהו מתפרסם בכל העולם כל "העיתונאים והשדרנים" של אותה העת דברו אז רק אודותיו, ואף זוכה הוא להתגלויות אלקיות... וכביכול נלחם הוא באלקי העבריים!...
הכח העצום שאימץ פרעה לעצמו לעמוד איתן כנגד המכות החזקות ויסורי התופת הנוראים - נבע מחמת הכבוד העצמי שחש הוא אז באותה השעה. כך עולה מהמדרש שהוצב בראש המאמר (שמות רבה כז): "ויהי בשלח פרעה - כששלח פרעה את העם, מי צווח ווי? - פרעה! משל למלך שהיה בנו הולך למדינה אחת. הלך ושהה אצל עשיר אחד וקיבל העשיר בנו של מלך בעין טובה. כיון ששמע המלך מי קיבל בנו ובאיזו מדינה הוא היה משלח אגרת אצל אותו האיש, ואמר לו שלח את בני; פעם אחת וב' וג', היה משלח בכל זמן ובכל שעה ושעה, עד שהלך והוציא לבנו בעצמו. התחיל אותו האיש צועק, אמר להם: כבוד היה לי כשהיה בנו של מלך אצלי, שהיה המלך כותב לי אגרת והיה זקוק לי והייתי ספון בפניו. עכשיו שנמשך בנו של מלך מאצלי אינו נזקק לי בדבר - לכך אני צועק.
"כך אמר פרעה: כשהיו ישראל אצלי היה הקב"ה זקוק לי והייתי ספון בפניו, והיה משלח לי אגרת בכל שעה, ואומר (שמות ט): "כה אמר ה' אלקי העברים שלח עמי", והיה פרעה שומע מפי משה 'שלח את בני' - ולא היה מבקש לשלחם. כשירד הקב"ה למצרים והוציא את ישראל... התחיל פרעה צועק: ווי ששלחתי את ישראל. לכך נאמר ויהי בשלח פרעה", ע"כ.
הרי שלפרעה לא כאבו המכות שספג, שכן לא צעק והצטער על מות בנו בכורו, ולא בכה על אובדן רכושו ביציאת בני ישראל מארצו, כי אם על אובדן הכבוד והרגשת החשיבות.
?
בעלי נפשות מעוותות מוכנים לבצע מעשה פשע מרעיש ובלבד שיתפרסמו. כליאתו של אדם עד סוף ימיו בבית סוהר, ואפילו הושבתו על הכסא החשמלי, כדאיות לו כאשר יחזה בדמיונו את רבבות הקוראים עליו בעתון ושומעים את שמו בחדשות. "הפושע הצעיר הממוצע בימינו" - אומר פ.א. מאלרוני, מי שהיה נציב המשטרה של העיר ניו יורק - "מלא באגו, והבקשה הראשונה שהוא מבקש, לאחר מעצרו היא: כי יביאו לו את העתונים בהם מתארים אותו כגיבור; הסיכויים הלא-נעימים שיושיבו אותו בסופו של דבר בכסא-חשמלי נראים בעיניו רחוקים, כל עוד הוא יכול להתענג על כך שפרצופו מוצג לראווה לצד תצלומיהם של חברי הכנסת, גדולי שחקני הספורט והבידור".
התשוקה להיות חשוב
בשעתו פורסם, על ילדה בת שבע שהטיסה בכוחות עצמה מטוס והוא נפל והתרסק בארה''ב, ונהרגו בו הילדה שהטיסה את המטוס ואביה, וכן מדריך הטייס האישי שלה.
מדהים! וגם מעציב. אבל לא מובן בשביל מה ילדה בגיל כזה צריכה להטיס מטוס? אזלו הטייסים? הוריה רצו שהילדה תירשם בספר השיאים כטייסת הצעירה ביותר, שהטיסה מטוס מקצה אחד של יבשת אמריקה לקצה השני.
שיגעון של הורים. במקום שתשחק עם בנות-גילה בבובות, הלבישו עליה קסדת טייס ועיסוק אחראי ומסוכן, כל זאת כדי שהם יכנסו להיסטוריה כהוריה של הטייסת הצעירה ביותר. אגואיזם אכזרי!
ולא זו בלבד, אלא שהאמא האוהבת אמרה לעתונאים כי "הילדה מתה מאושרת!". זה מה שהיא אמרה.
קשה להאמין שאדם מסוגל להקריב בצורה כה מסוכנת ונפשעת את ילדו כדי לזכות בחסדו של מולך הפרסום. כדי לזכות בשורותיים וחצי בספר השיאים של גינס מוכנים הורים להעסיק את ילדתם בלימוד קשה וממושך של מקצוע הטייס ובאימונים ארוכים, וזאת בגיל כה צעיר שאינו מתאים לכך משום בחינה שהיא. וכי הילדה ביקשה זאת? זה מה שמונח בראש של ילדה בת שבע? רק צורך נפשי עמוק של ההורים יכול להסביר זאת.
בלילות, כאשר כל אדם רגיל נם את שנתו במטתו, ערים ברחבי עולם אלפים רבים של צופים בכוכבים. בעיניים מאומצות הם יושבים מאחורי הטלסקופים וסורקים את השמים. חלומם הגדול הוא שהם יזכו להיות הראשונים שיראו איזה כוכב, או כוכב שביט, וידווחו עליו ראשונים. אז מובטח מקומם באחת השורות הראשונות של הנצח, כי הכוכב הזה יקרא על שמם בכל אטלס אסטרונומי. כך יקבע שמם בשמים לנצח, ככוכבים לעולם ועד.
פרופסור ג'ון דואי, הפילוסוף המעמיק ביותר של ארצות הברית, היה אומר: "הדחף העמוק ביותר בטבע האדם הוא - התשוקה להיות חשוב"!
תשוקה זו היא המביאה את האדם לכלל רצון ללבוש בגדים אופנתיים, לנהוג במכונית החדשה ביותר, ולדור בדירה הרחבה והיפה ביותר. יש מי שסבור כי אם תמונתו תופיע בעתון ותחתיה שמו, הרי תקע בזה יתד בנצח ושוב לא יעלם לאחר מותו כבן בלי שם. הוא ביצר לו מקום לעולמים בעשרות ספריות עתונות השומרות על כל עותקי העתונים, כולל העתון הזה ששמו מופיע בו.
העתונים בהם הונצחו אישים מסוימים, שמשו עוד באותו שבוע לעטיפת דגים מלוחים בשוק, או לייצור תבניות ביצים. העיר סטלינגרד ששמה נועד להנציח את סטלין, שינתה את שמה ושוב לא תמצאנה בשום מפה מעודכנת! המבקשים בספריה לקרוא את ספר השיאים, אם ישנם כאלה, הם כנראה אנשים משועממים מאד. מי יודע ואת מי מעניין שמו של הספורטאי שזכה במקום השני בהדיפת כדור ברזל באיזו תחרות אי שם בשנת 1931. אבל אותו ספורטאי הקדיש נתח נכבד מחייו כדי לזכות בדריסת רגל זו בטריטוריה של הנצח.
כה סיפר הגאון רבי סעדיה אבן דנאן זצ"ל ("דברי הימים" לר"ש סירירו זצ"ל, עמוד מה):
המלך מולאי ארציד מלך חסד היה, וליהודי מרוקו היתה הרווחה. קם הצורר מוחמד אדרידי, יישחקו עצמותיו, והניף את נס המרד. קטל את חיל המצב והשתלט על העיר פס. חמס את הקהילה היהודית במסים וארנונות כבדים מנשוא, ואנשיו הפקיעו את כד הקמח האחרון ופשטו בגדי האנשים מעליהם. מחמת המציק נמלטו מן העיר, והצורר זמם להפקיע את הבתים הנטושים. באו הגולים לפני המלך ושיוועו לעזרה. אמר להם: "ידוע הפתגם, סופו של השיכור שיפול מעצמו. הן שערי העיר סגורים. הטילו על עצמם, ובסופו יסופו בעצמם!"
אמרו: "מה אשמים תושבי העיר, מדוע ימותו ברעב בגין המורד שכפה עצמו עליהם!"
ענה כנגדם: "ומה אשמים חיילי, שאטילם למערכה שתהרוג בהם רבים!"
אמרו לו: "יודעים אנו פשפש בחומה הגובלת במלאח, שכונת היהודים, דרכו אפשר להתגנב העירה, כפי שנמלטנו בעדו והגענו הלום!"
מה עשה המלך, התגנב באישון ליל בעד הפתח, ועם שחר פתח בעצמו את שערי החומה מבפנים וצבאו חדר בהמוניו ומיגר את המורדים. מנהיגם נתפס חי, והמלך הורה לשפדו על כלונס גבוה, למען ישמעו וייראו. אות לכל בני מרי. כל בני העיר נצטוו להתכנס ולחזות במותו הנורא.
וכתב רבי סעדיה: "בוא וראה כמה גבה לבו של אותו רשע, שבהיותו משופד בכלונס הבוקע את מעיו, הביט ממרומיו על הקהל הרב ואמר: תמיד הייתי גבוה מכם, וגם עתה אני גבוה מכם"...
הזלזול והעלבון - כואבים יותר מהכאבים
עיקר הכאב של המכות הוא בזלזול ובעלבון העולה מהן. והרי קטעים מספרו של הפסיכיאטר הנודע ד"ר ויקטור פראנקל - ("האדם מחפש משמעות" עמוד 37), המתאר את אשר חזה וחש במחנה העבודה בזמן השואה:
" ...עובדה מוזרה למדי היא שבנסיבות מסוימות מהלומה שהחטיאה את מטרתה עשויה להכאיב יותר ממהלומה שקלעה אל המטרה. פעם אחת, בשעת סערת שלג, עמדתי על פסי רכבת, למרות מזג האוויר נאלצה קבוצתנו להמשיך בעבודה. עבדתי קשה בכיסוי המסילה בחצץ, שכן רק בדרך זו יכולתי לשמור על חום גופי. רק לרגע קט הפסקתי מעבודתי כדי לשאוף רוח ולהישען על המעדר שבידי, לרוע מזלי הסתובב הזקיף אותו רגע לידי, וסבר שאני מתבטל ממלאכתי. לא דברי העלבון ולא המהלומות גרמו לי כאב. בעיני אותו זקיף לא הייתי כדאי שיאמר לי משהו, הוא לא מצא לנכון אפילו לפלוט מלה של קללה אל הדמות הכחושה, הממורטת העומדת לפניו אשר ודאי העלתה לפניו רק זכר עמוס של צלם-אדם. תחת זאת עמד והרים אבן מן הארץ - כמו דרך משחק - והשליכה לעברי. בעיני הדבר כנסיון לעורר את שימת לבו של בעל חיים, לקרוא לבהמת בית שתשוב אל עבודתה, כמנהג שאדם נוהג ביצור שאין לו שום דבר משותף עמו, עד שאפילו אינו מטיל עליו עונש"...
... "פעם אחרת כשהיינו ביער והקור הגיע למינוס עשרים מעלות, התחלנו לחפור בשכבת האדמה העליונה, שהיתה קפואה, כדי להניח צינורות מים. באותם ימים כבר הייתי חלוש מאוד. והנה ניגש אלי מנהל עבודה בעל לחיים מלאות וורדרדות פרצופו דומה היה עלי כראש חזיר. ראיתי שעל ידיו היו כסיות חמות בקור החורף. שעה קלה הסתכל בי, בלי לומר דבר, חשתי שצרה מתרגשת לבוא על ראשי, שכן גבשושית של עפר הייתה מוטלת לפני, ולפיה אפשר היה לראות בדיוק, כמה חפרתי.
פתח וצווח: "חזיר שכמותך! הסתכלתי בך כל הזמן עוד אלמד אותך לעבוד! חכה עד שתחפור בשיניך - אתה תמות ככלב! אגמור אתך במשך יומיים! בחייך לא עשית חתיכת עבודה. מה היית חזיר, סוחר?"
שוב לא היה אכפת לי כלום, אך היה עלי להתייחס ברצינות אל האיום להרוג אותי. לכן הזדקפתי והבטתי ישר לתוך עיניו, "הייתי רופא מומחה"!
"מה? רופא? אני בטוח, שסחטת ממון רב מן הבריות"
"במקרה, עשיתי את רוב עבודתי חינם אין כסף, במרפאות לעניים". אבל אמרתי יותר מדי, הוא התנפל עלי והפיל אותי ארצה, כשהוא צווח כמטורף. איני זוכר עוד מה צווח.
"בסיפור זה, סיפור הנראה חסר חשיבות, אני רוצה להראות, כי יש רגעים שבהם הזעם יאחז אפילו אסיר מחוסן, לכאורה. זעם לא על גילויים של אכזריות ושל כאב - אלא על העלבון הכרוך בהם. באותו מקרה עלה הדם אל ראשי, משום שנאלצתי לשמוע אדם שלא ידע עלי כלום, חורץ את משפטו על חיי..."
מכות - כן, בזיונות - לא
ראיה לדברים למדים המפרשים מהעובדה, שבד בבד עם המכות הכואבות שנחתו על ראשו של פרעה, נדרש משה רבינו מפי הקב"ה לשמור על כבודו של פרעה.
הנה לאחר המכה התשיעית, מכת חושך, מטיח פרעה בפני משה: "לך מעלי! השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני - תמות" (שמות י, כח).
משה משיב לפרעה: "כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך" (שם, פסוק כט). ואז לפני צאתו מבשר לפרעה על מכת בכורות, מתי תחול, וכיצד תראה, כשהוא מתאר באזניו את הצעקה הגדולה שתעלה מכל ארץ מצרים בחצות הלילה, כאשר ימותו ברגע אחד כל הבכורים. ובתוך כדי דיבור הוסיף משה את הדברים הבאים:
"וירדו כל עבדיך אלה אלי, והשתחוו לי לאמר: צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא. ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שם יא, ח).
מדוע אמר משה שרק עבדיו יבואו להשתחוות ולהתחנן לפניו, אחרי מכת בכורות הנוראה, הלא המציאות היתה בפועל שפרעה בעצמו קם לילה הוא וכל עבדיו, וביקש ממשה ואהרן שיקומו ויעזבו את ארצו (ראה שם, יב ל-לא)?
התשובה לכך מובאת ברש"י, שכתב בשם רבותינו: "חלק כבוד למלכות, שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה... ולא אמר לו משה מתחילה 'וירדת אלי והשתחווית לי'!"
מדוע לא אמר לו משה לפרעה את האמת המבזה במלואה, את האמת שהמלך עצמו יבוא וישתחווה בפני משה בשעת מצוקתו הגדולה. ובמקום זה עוטף משה גלולה מרה זו במילים רכות יותר - "וירדו כל עבדיך... והשתחוו לי"? מדוע נהג כך? מה ראה צורך באותו רגע לשמור על כבודו של מלך רשע זה?
?
הגאון רבי ליב חסמן זצ"ל (בספרו "אור יהל", שמות), מביא את השקפת התורה בנושא:
"נורא ונפלא למתבונן - ללמד לאדם דעת בכמה אופנים. ראשית דבר, אנו רואים כאן, עד כמה מדויקת בתכלית הדיוק מידת העונש לאדם - כחוט השערה, לא פחות ולא יותר... עונשים אלו (מכות מצרים) ראוי הוא (פרעה) להם על ידי פשעיו הרבים. אבל שישמעו אזניו דיבורים אלו מפי משה "וירדת אתה אלי" - לבזותו עד כדי כך, אין מגיע לו, כי מלך הוא, ויש לחלוק לו כבוד מלכים".
מכות רבות ילקה פרעה שכל אחת מהן היתה מופלאה מקודמתה. אולם כל זה לא הרשה לפגום בכבודו. שורת הדין הורתה להנחית עליו את מכות מצרים, אולם בזיון לא נגזר עליו, ועל כן נצטוו משה ואהרן להיזהר בכבודו במלוא הזהירות.
יחד עם זאת, מוסיף הג"ר ליב חסמן בתורף דבריו, שיש בעניין זה לקח רב עבורנו, במה שנוגע לכבוד האדם, כלשונו:
"ויש לנו ללמוד מכאן דבר לעצמנו בכבוד האדם! יש לדקדק עליו אפילו בשעה שמענישים אותו, והוא ראוי לעונש, ומוכיחים אותו בדברים קשים כגידים. מכל מקום, כל דיבור ודיבור צריך להיות במידה ובמשקל, מה מותר ומה לא. צא ולמד: אם לפרעה הרשע כך, קל וחומר לאדם מישראל... מה מאד יש לדקדק בדיבור אתו לתת לו כבוד הראוי, והרי כן תובעים מאת האדם ליום הדין ושואלים אותו: 'המלכת את חברך עליך בנחת רוח'".
דברים אלו יהיו נר לרגלינו, כיצד הפיקו גדולי המוסר לקח חשוב לכל אדם לאור השמירה על כבודו המלכותי של פרעה, על רקע הפלתו מכס שלטון הרשע: "אם לפרעה הרשע כך, קל וחומר לאדם מישראל..." - - -
