מעדת לתוך חנות כלבו בחלק הצפוני של מרכז העיר. הנעליים מולך הן נעלי לקה אדומות ומבריקות שעיצובן כמעט מושלם. וכן, את כבר יודעת שהמחיר שלהן הוא בהתאם, והוא מסחרר.
קראת את "אדורנו". את מסוגל, לחשוב באופן ביקורתי על הרצון שלך בעבור נעליים. יתר על כן, יש לך שנאה ברמה בריאה כלפי אנשים המתלבשים באופן קבוע בבגדים מהחנות הזאת, ויש לך תחושה שזה לא בסדר שדברים יעלו כל כך הרבה בעולם שבו אנשים לא יכולים להרשות לעצמם קערה של אורז.
את לא, בדרך בסיסית, מוחלת למראה דמוי המוזיאון של החנות, לפעמים את חושבת שאנשים לא אמורים להיראות כך; האסתטיקה משופעת לכיוון רשלנות, לכיוון מקריות, אבל את לא מצליחה, למשל, לצאת מהחנות.
את לא לגמרי מאמינה שנעליים יכולות להפוך אותך למישהו אחר, או לגרסה טובה יותר של עצמך. את יכולה להבין שאת פשוט תהיי את בתוך הנעליים, ולא תהיה פתירה קסומה של הבעיות שלך, ולא יהיה זוהר מיוחד מושלך מהנעליים. (למעשה, את לא לגמרי סגורה לגבי הזוהר המיוחד. את חושדת כי ייתכן שיהיה קצת זוהר מיוחד.)
את מודעת לכך שהנשים שאת הכי מעריצה בעולם לא היו עומדות כאן, את לא יכולה למשל לראות ג'נט מלקולם או סוזן סונטאג מבזבזות 40 דקות של האנרגיה הנפשית שלהן על נעליים אלו בפרט.
המבקרת הפמיניסטית העזה והנפלאה רבקה ווסט כתבה סדרת מאמרי ביקורת על רצונן של הנשים למה שהיא כינתה "אלגנטיות" בשנת 1916. בעיצומה של הבחינה העצמית הנוקבת שלה היא כתבה, "הייתי מבזבזת על דברים אישיים את האנרגיה שהייתי צריכה לשמור לעבודה שלי." היא דיברה על שמלת סאטן סגולה בפרט. היא דיברה על המאמרים קלי הדעת שהיא תיקח על עצמה על מנת לשלם על זה, במקום להתמקד בקריאה וחשיבה ואמנות.
ובמעבק בטוח למאה הבאה, אפשר להעביר נאום מאוד מסודר ומצוחצח על איך כלנשים של היום יש לנו את הלוקסוס של דאגה לגבי נעליים, וגם את ההגשמה של המטרות הרוחניות או המקצועית שלנו.
