מניפולציה בקליניקה - דרגה גבוהה של אהבה? 

ההודעה בפורום:

באחד האמשים בהם שוטטתי לתומי באינטרנט, צדו עיניי באחד הפורומים, שעניינם 'פסיכולוגיה', הודעה תמימה בזו הלשון:

'חברתי הטובה ר' החליטה לראשונה בחייה לגשת לטיפול פסיכולוגי. היא בת 28, רהוטה ואינטליגנטית, שבשנתיים האחרונות עברה מספר חוויות קשות, ורצתה להתחזק ולהתעודד. היא קיבלה כמה המלצות, וקבעה עם פסיכולוגית די ידועה. מכיוון שחברתי היא בחורה שתקשורת מילולית באה לה בקלות, לא היה שום דבר שיכין אותה לתסריט הבא:

ר' נכנסה לקליניקה המטופחת, חייכה והציגה את עצמה. הפסיכולוגית אמרה: נעים מאוד אני אורית. ר' התיישבה, והפסיכולוגית הביטה בה בשתיקה. לאחר כמה שניות של שתיקה, ר' אמרה: או.קי, אז איך מתחילים? הפסיכולוגית עדיין שתקה. ר' חייכה אליה במבוכה ושאלה: להתחיל לספר? הפסיכולוגית שתקה.

מופתעת ונבוכה, החלה לספר על עצמה ומה הביא אותה לטיפול הפסיכולוגי. לאחר כעשרים דקות של דיבור, ללא שום פידבק, היא נתקעה. לא היה לה יותר מה להגיד. היא והפסיכולוגית הביטו אחת בשנייה ושתיהן שתקו. הסיטואציה הייתה מגוחכת ומביכה. עברו כמה דקות שנראו כמו נצח, ואז ר' אמרה- טוב, זה לא מה שאני מחפשת, תודה על הזמן שהקדשת לי, אני זזה. או אז, הפסיכולוגית נעורה לפתע לחיים (ר' אמרה: כאילו מישהו מתח לה את הקפיץ), ושאלה: זה קורה לך בעוד מקומות בחיים?

תסמונת הפסיכולוג השותק מוכרת לי מעוד סיפורים, ותמיד מעצבנת מחדש. מה זה הקטע הזה? איזה דפוסים נסתרים נראה למישהו שהשתיקה הזאת יכולה לחשוף? זה לא עומד אפילו בכללי הנימוס האלמנטארי, ובוודאי מבריח מטופלים רבים. (ר' קרוב לודאי לא תלך למטפלת אחרת).'

עד כאן לשון ההודעה בפורום ומיד בסופו עלו וצפו בתודעתי שאלות וקושיות לרוב. להלן חלק מהן:

* האם הפסיכולוגית הזו פשוט השתגעה?
* אם לא השתגעה, אז הייתכן שהיא פשוט סדיסטית?
* אם אינה סדיסטית, האם יתכן שזו איזושהי שיטת טיפול 'קצר מועד'?
* מה יכולים להיות מניעיה וכוונותיה בהתנהגות שכזו?
* האם יתכן שפתאום היא פיתחה שנאה כלפי ר' למרות שמעולם לא ראתה אותה קודם?
* איך זה השפיע על ר' בטווח הבינוני והארוך? הקיימת גם אפשרות שהשתיקה הזו עזרה לה בסופו של דבר?
* האם שתיקתה המתמשכת והבוטה של המטפלת עומדת בכללי האתיקה המקצועית?
* האם היא רשאית לבקש תשלום עבור שתיקתה?

חרף העובדה שהטיפולים שעברתי על בשרי היו טיפולים 'אכזריים' לא הם לב הבעיה, שהרי למיטב הבנתי הם בוודאי לא נעשים מתוך אכזריות לשמה. גם ניתוחים פיזיים עלולים להיות 'אכזריים' ולגרום נזקים מרחיקי לכת ואפילו עד מות המנותח. האם יעלה על דעתו של מישהו להאשים את המנתחים בכל פעם שניתוח היה קשה ואכזרי ואפילו גבה מחיר כואב?

המטפלים בתחום בריאות הנפש גרמו לי סבל רב וגם נזקים לא מעטים, חלקם בלתי הפיכים. עם זאת, הם הצליחו לגרום לי להתבגר. יצאתי מחוזק ביחס ללחצי המציאות הסובבת ובהתאם מצוי בקבוצת סיכון נמוכה יותר לקבלת התקפים אפקטיביים חוזרים (תנודות חריפות ברגש כגון דיכאון ומאניה). בהתאם, אני מעריך את כוחם, יכולתם והתמדתם של המטפלים כמו גם את כוונותיהם הטובות, ויודע היטב שאהבת המטופל היא המוטו העיקרי בהכשרה הממושכת שהם עוברים. עם זאת, באופן פרדוקסאלי מצאתי מניסיוני הממושך, שלפעמים דווקא 'עודף אהבה' עלול להעביר על אותם על דעתם.

אך מהו אותו 'עודף באהבה'? האם ייתכן שיותר מדי אהבה עלולה להביא לנזק? ואם אכן כך, איך העודף הבעייתי הזה מתפתח בתוך ישותו של המטפל? וכן, איך גודש זה הופך להיות גורם הפוגע בזכויות האדם של המטופל?

מסתבר, שהשאלות דלעיל אינן שאלות מודרניות. כבר רש"י גדול הפרשנים מביא בפירושו לתורה את האמרה: 'האהבה מקלקלת את השורה' ובמקום אחר בפירושו לתורה גם את היפוכה שהיא, מבחינה רגשית, המקבילה סימטרית: 'השנאה מקלקלת את השורה'. במלים אחרות, רש"י מלמד אותנו שרגשות עזים עלולים להביא לחריגה קיצונית מהנורמות (בעברית של הימים ההם המילה 'שורה' פירושה 'נורמה').

בתרבות שלנו יש לכך כמה דוגמאות. כגון הביטוי 'חיבוק דוב' אשר ממחיש יפה מה קורה כאשר אוהבים מישהו חזק מדי. ידועה גם שורת המשורר: 'רק שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי' אשר משקפת נאמנה את הבעייתיות שבאהבת יתר.

גם ספרי ההיסטוריה מלאים בדוגמאות של אוהבים אולטימטיביים, שבלהט אהבתם/ קנאותם היוקדת, חרגו קשות מכל השורות האפשריות. פתגם עממי אף אומר על המטפלים בחצי הומור שהם שואפים לטפל 'בכל מה שזז'.


מניפולציה בקליניקה?

הגדרה מילונית (רב מילים):
מ נ י פ ו ל צ י ה - שימוש מתוחכם בתחבולות, בתמרונים ובתכסיסים (כמו הפעלת השפעה סמויה על אנשים אחרים, משחק ברגשותיהם, גניבת דעת ומרמה) כדי להשיג דבר מה

לפי הגדרה זו טיפול פסיכולוגי אינו בדיוק בגדר מניפולציה, כיוון שמטרת הטיפול, לפחות בהגדרה, הינה טובה ואמורה להטיב עם המטופל בסופו של דבר, חרף נזקים מסוימים, הפיכים ובלתי הפיכים, העלולים להיגרם במהלך הטיפול. לעומת זאת, ההגדרה דלעיל יוצרת רושם של מעשה שלילי.

אם כך, כיצד עלינו לכנות את אותן פעולות טיפוליות המתבצעות באופן יזום על ידי המטפלים, השכם והערב, כלפי מטופליהם?

אולי אפשר לכנותן בשם המקצועי 'התערבויות' ואולי פשוט יש לכנותן 'פעולות טיפוליות' ואולי יש לחפש שם אחר שיהיה מובהק ומדויק יותר. בכל אופן, מתוך נוחיות ובהירות, אמשיך במסגרת מאמר זה לכנותן בשמן העממי והנפוץ יותר: 'מניפולציות', כמובן עם כל ההבדלים והסייגים שציינתי עד כאן.

כיצד יכולה המניפולציה להוות כלי טיפולי?

(א) כאשר אנו מבצעים גירוי כלשהו כלפי המטופל צפויה לבוא תגובה (וידוע שגם חוסר תגובה הוא סוג מסוים של תגובה). תגובת המטופל לגירוי היזום היא למעשה תשובה על 'המבחן'. תשובה זו יכולה ללמד את המטפל על מצבו של המטופל באותה נקודת זמן וגם בכלל.

(ב) כאשר אנו מפעילים גירוי על המטופל, בו זמנית למצב המבחן דלעיל, אנו בעת ובעונה גם מציבים בפניו 'מכשול' שעליו לצלוח אותו. סדרה של התמודדויות עם 'מכשולים' שהמטפלים יוזמים, משפיעה בפועל על אישיותו של המטופל. כי מה משפיע יותר על אישיותנו מאשר חוויות מתאימות?

אני סבור שלעתים המטפלים בונים מניפולציות יזומות (או אף מאלתרים) שיש בהן דגש על בדיקת מצבו של המטופל (לה אקרא: מניפולציה בעלת סימן שאלה). ולפעמים הם בונים מניפולציות בהן הדגש הוא על ההשפעה שברצונם להביא על אישיותו או התנהגותו של המטופל (ולה אקרא: מניפולציה בעלת סימן קריאה).


במקום שיש אהבה - למה קיימת בעיה?

אם נשוב לענייני האהבה שיש בלב המטפלים למטופליהם, הרי שבתחום בריאות הנפש צצה בעיה לא מבוטלת. מסתבר, שבעיה זו מתחילה לצוץ דווקא כאשר קיימת 'אהבה ענקית' המשנה פניה כמעט מבלי משים והופכת לפטרונות. האחרונה, היא למעשה גישה הגורסת שבעלי המקצוע יודעים טוב מאיתנו, המטופלים, למה אנו זקוקים.

השלב הבא בו המטפלים מממשים את תפיסת הפטרונות עלינו, בלי לשאול אותנו כלל אם אנו מעוניינים ומסכימים, כבר מהווה הפרה גסה של זכויות האדם. אך זה לא סוף פסוק, אלא התהליך נמשך בכך 'שאהבת המטופל' עלולה לפרוץ גם את גבולות החוק. שהרי ככל שהמטפלים יותר מסורים ויותר נחושים לעזור, כמעט בכל מחיר, נוצרת אווירה טיפולית שבה כל המרבה ומעז לבצע מניפולציות אמיצות ונועזות לטובת המטופל הרי הוא משובח.

ואנו המטופלים - אנא אנו באים? וכן, האם בסופו של דבר שכרנו אינו עלול לצאת בהפסדנו?

וכך, מטפלים רבים עושים מעשים קשים ובוטים בשם אהבת המטופל. רוב הזמן הציבור אינו מבחין במה שמתרחש מתחת לאפו. גם כאשר ההדיוטות כבר מצליחים להבחין במעשים חריגים, הם אינם מסוגלים להבין שכוונתם הייתה טובה (מלבד ממקרים חריגים ביותר). כי זאת לדעת, לאנשים ממוצעים שאינם בעלי הכשרה מקצועית אין ידע ולכן אינם מבינים את ה- raison d'etre של הפעילות הטיפולית. זה לא מפליא, שהרי באותה מידה רובנו לא מבינים איך מטוס הכבד בהרבה מהאוויר טס במרומים, מהי מכאניקת הקוונטים, ואפילו כיצד הקולות מגיעים לרדיו והתמונות מוצאות דרכן לטלוויזיה...

המצב הזה - שבו המקצוע הזה (כמו מקצוע הצילום בימים עברו) פועל למעשה 'בחושך' והציבור אינו מכיר ואינו מבין את דרכי פעולתם של המטפלים בתחום בריאות הנפש - הוא מצב בעייתי ואף עלול להיות מסוכן למטופלים. כי אין בתחום זה 'כלב שמירה' חיצוני שיפקח באופן אובייקטיבי ככל הניתן, אלא קיים רק 'כלב שמירה' השומר על עצמו מפני עצמו. בהתאם, אין גורם נטרלי שיבלום חריגות מוסריות וחוקיות, אשר תתרחשנה בהכרח. כי כאשר במטפלים מצויה מנה גדושה של 'אהבה' הגולשת על גדותיה, אין מנוס ממצב בו האהבה תקלקל את השורה. עם זאת, עקרונית, אני מצדד בטיפול תרופתי ובטיפול פסיכולוגי, אך לא באופנים הלא מוסריים ולא חוקיים שבהם נוקטות המערכות שכה להוטות לטפל מאז ומתמיד.

הסתכלו סביבכם בחברה הישראלית ובחנו אנשי מקצוע בתחום - האם אתם מוצאים שהם 'פושעים, מרושעים והסדיסטים'? או לחילופין אינטליגנטים, מסבירי פנים, ששים לסייע ומטיבים.

אז אם לא מצאתם סביבכם את הדמונים והדרקולות, אז מאיפה צצים בדמיוננו כל אותם סטריאוטיפים של פסיכולוגים רודפי בצע, וצוותי בתי חולים פסיכיאטריים 'ברוטלים ומרושעים'? אולי בכל זאת אינם מרשעים אלא פשוט בלתי מובנים לחלוטין לרחוב הישראלי?


התגובה להודעה

נחזור להודעת הגולשת שכה התרעמה על התנהגות הפסיכולוגית. יומיים אחרי שכתבה הודעתה על הפסיכולוגית השותקת, נמצאה להודעתה תגובה בזו הלשון:

'ראי נא, כולנו במלחמה - מלחמת קיום בה האדם הבוגר נדרש להתמודד אל מול פני המציאות. לפעמים אנו מתעייפים מאוד מההתמודדות, ומבקשים להישען על אחרים. אז קיימת סכנה של כניסה לתלות באחרים. בנקודה חולשה שכזו, השאלה החשובה היא: האם באמת אנו לא מסוגלים להתמודד, או שזו רק הנחה מוטעית שלנו, ומספיק פוש קטנטן אך מדויק שיחזיר אותנו למסלול.

ברשותך, נניח לרגע קל שאת פסיכולוגית קלינית. ובאה אלייך אישה צעירה אשר מתחילה לדבר ולדבר בלי סוף, וככל שהיא מדברת עוד ועוד את הולכת ומשתכנעת שהאישה הצעירה הזו אינה זקוקה באמת לטיפול כלשהו (כי הבעיות שלה הן כולן במסגרת הנורמה ויש לה כוחות להתמודד).

עם זאת ברור לך שכרגע באמת קצת קשה לה לסחוב את עגלת החיים ולכן כרגע היא פשוט 'בוחרת להתחבא מתחת לשמיכה במיטה'. את חושבת שחבל מאוד אם היא תיכנס לטיפול שלמעשה כלל אינו נחוץ, כי את מעריכה שהיא בהחלט יכולה להתגבר על בעיותיה בכוחות עצמה בלי להיסמך על אחרים...

אז בואי נניח שזו אכן ההתרשמות המקצועית שלך ממנה. מה עלייך לעשות?

* לקבל אותה להמשך טיפול (ובכך לגנוב את כספה)
* להגיד לה שהיא לא זקוקה לטיפול (ואז היא תמשיך לכתת את רגליה בניסיונות בלתי נלאים לחפש טיפול אחר)
* ליצור חוויה פיקטיבית (מלאכותית) שתנסה לגמול אותה מחיפוש מטפלים ותוביל אותה להמשך ההתמודדות עם חייה באופן עצמאי

אני חוזר ושואל: במצב זה, מה היית עושה, אם אכן היית רוצה מכל הלב ועם כל יכולתך המקצועית, לסייע בגדול לאותה שיה תמימה שהלכה לאיבוד?'

אכן, לרבים מאיתנו קשה להבין ולהשלים, שגם בתחום הטיפול הנפשי לפעמים יש צורך להכאיב למטופלים כדי להיטיב עימם בסופו של דבר. ואולי אף קשה עוד יותר, להבחין ולקלוט - שלהכאיב למטופלים ואחר כך לחטוף קיתונות של שופכין מהסביבה בלי יכולת להסביר ולהתגונן - זו דרגה גבוהה מאוד של אהבה.