''רק תקשיב לי...'' האם זו בקשה מוגזמת? 

כשאתה מתוח וצריך לדבר עם מישהו, מה אתה בעצם מבקש ממנו?

אחד המשפטים שאני נתקלת בהם שוב ושוב בחיים ובעבודתי כמטפלת, הוא: "רק תקשיב/י..." אני מבקש/ת כשאני מנסה לספר לך על מה שאני מרגיש/ה כשמישהו פגע בי, מה אני מרגיש/ה כשכשלתי במשימה, מה אני מרגיש/ה שלנוכח דילמה שהתעוררה, מה אני מרגיש/ה לנוכח תסכול כזה או אחר, מה אני מרגיש/ה לנוכח התרחשות כזו או אחרת שאני מעורב/ת בה, מה אני מרגיש/ה לנוכח חשד שאני עלול להיות מפוטר/ת, וכו'.

כשאנו מספרים על בעיה אמיתית שיש לנו, מה אנחנו באמת רוצים ומבקשים בן/בת זוג, קרוב משפחה או חבר? מה אתה מבקש מהמטפל שלך?

בשלב ראשון אנו זקוקים להקשבה ובאמצעותה לסוג של עזרה במציאת פתרון ביחס לסוגיה המטרידה אותנו. אבל אינך רוצה שמישהו יאמר לך מה הפתרון שלו, גרוע מכך אינך רוצה שמישהו יעמוד על כך שהפתרון שלו הוא הטוב ביותר עבורך. פעמים רבות נותני העצות מרגישים שהאחרים כפויי טובה כשאינם מקבלים את עצתם, את נסיונם ואת רצונם הטוב והם נעלבים ונפגעים.

האמירה "רק תקשיב לי..." נועדה כהתווית נגד הנטיה לתת עצה קונקרטית שתפתור מידיית את הבעיה. כאשר משהו פונה אליך ומבקש לספר את הבעיה שלו או כל דבר אחר, עדיף לא לתת עצות מעשיות אלא, לפחות בשלב ראשון, להנהן ולשדר בתקשורת לא בהכרח מילולית, שאתה מקשיב לו ושאתה איתו בסיפור.המתפתח להקשבה כנה הםקבלה, הבנה ואהבה. קשר טוב מתאפשר כאשר השותפים לו יודעים שהם יכולים לסמוך אחד על השני.

אדם ישאל עצמו: "האם אין זהחלק מתפקידו של המאזין למצוא פתרון...?" האם הקשבה בלבד תקדם לפתרון הבעיה? האם מותר לי להתערב ולומר את דעתי? התשובה היא כן!!!! אבל זו שאלה של עיתוי נכון. ראשית, חשוב לעודד את האדם אשר מעלה את הבעיה, להעלות בעצמו רעיונות לפתרון. רק כאשר הוא מיצה את רעיונותיו, אפשר להציע פתרונות אפשריים נוספים. גם אז, להביא את הרעיונות שלך במקביל לרעיונות של מי שחווה את הקושי.

אחת הדרכים בדיאלוג כזה היא להגיד: " אני תוהה מה היה קורה אם..."? או לשאול ישירות ובכנות אם האדם רוצה את עזרתך במתן עצות ורעיונות לפתרון או הקלת  הבעיה, או הוא רק רוצה שתקשיב לו.

לפני כל מתן עצה או רעיון, במקום "רק להקשיב" אפשר להקשיב ואז לשאול את השאלה הבאה המתבקשת מתוך הדברים העולים. חשוב להגיב על מה שאנו שומעים. כאשר אדם מוטרד מספר לך משהו ואתה מגיב ושואל כדי להבין טוב יותר מה הוא מרגיש, הדבר מקנה לו תחושה שאתה באמת איתו, שאתה מקשיב לכל מילה שלו באופן אמפטי ולא עסוק בלשפוט ולבקר אותו. משפט כמו: "זה בטח נורא מתסכל..." הינו משפט שיש בו אמפטיה ואין בו הבעת דעה או שיפוטיות.

אין ספור פעמים שמעתי דיאלוג שבו אחד מהצדדים מנסה לספר על חוויה כואבת, מתסכלת, מכעיסה ומבטלת והצד השני עונה אוטומית "את/ה אשמ/ה כי... במקומך, הייתי עושה... היית צריך לענות..." זהו דיאלוג שיש בו ביטול של כל אפשרות לדו שיח מכיל ואמפטי. ההיפך הוא הנכון ? הדיאלוג מפסיק ותחושת הכאב, התסכול, הכעס והביטול מתעצמים. אנשים אלה אשר מרגישים שאין מי שיקשיב ממקום אמפטי ומכיל, יבזבזו אנרגיה רבה בהסתרת הרגשותיהם, אנרגיה זו תדלוף החוצה בדרכים שליליות ותחבל במאמצים ובאפשרות ליחסים תקינים.

פעמים רבות העלאת הבעיה מעוררת אסוציאטיבית בעיה שהייתה למאזין. חשוב לחלוק אותה עם האחר אבל לא פחות חשוב לזכור לחזור להקשבה לאדם עם הבעיה. משום  שהוא המרכז ברגע זה וזקוק להקשבה שלך. יש להמנע מהחלקים הנרציסטיים שלנו שבו אנו הופכים את היוצרותומסיטים את המיקוד ואור הזרקורים אלינו ולא לאדם הזקוק לנו. הדבר לא פשוט, בעיקר במקרים בהם מרגישים מאויימים מהדברים שעולים בשיחה, שיש להם השפעה על חייו של המאזין וגם הם עלולים להפגע מהסוגיה.

אם נחזור לתגובה ולהקשבה נכונה, הריי עצה: באופן כללי, התעניינות טובה יכולה להתחיל עם שאלות: כיצד, איך או מה. לדוגמא: "מה הדבר הבא שעשית?...", "מה אתה חושב שהכי פגע בך...?", "מה ניסית לעשות עד היום כדי לשנות את המצב?...", "איך/כיצד ה.. הגיב ל.."? מה, כיצד ואיך הן שאלות פתוחות המזמינות תשובות רחבות יותר, בנגוד ל"האם אתה...?" המזמינות תשובות של מילה אחת כן ולא.

המנע מלפתוח משפט ב"אתה לא...",משפט המתחיל כך, יוצק נימה שלילית לשיחה ונחווה כביקורתי, שיפוטי וחסר אמפטיה אשר לרוב מתסכל ומקצין את הקונפליקט.

שאלות של מה, איך וכיצד גורמות לאדם לחוש שמאזינים ועוקבים אחרי מה שהם אומרים. רובנו רוצים להרגיש שאנו משוחחים עם מישהו שבאמת מקשיב, מתעניין ותומך בעת מצוקה. בנוסף, שאלות אלה גורמות לאדם להמשיך עם הסיפור שלו, להתעמק ולראות צדדים נוספים שאולי היו נסתרים מעיניו כאשר המצוקה הציפה. השאלות עוזרות לאדם עם הבעיה לחקור ולגלות היבטים נוספים של המצב. מידע נוסף מגביר את הסבירות לצמיחת רעיונות חדשים לפתרונות אפשריים של הקושי.

מאמר זה בא להדגיש כי בן זוג טוב, חבר יקר, הורה קשוב, בן משפחה קרוב  או מטפל טוב הם ברכה גדולה בזמנים של קושי.