אתיקה שבחטא יסודה 

מה דעתכם? האם זה מוסרי?

אני מתקומם!

אינני מצליח להבין כיצד אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש דנים ב"אתיקה מקצועית" בלי לשתף אפילו נציג אחד של בעלי הדבר - אלו המתמודדים עם מצוקות נפשיות... הרי סוגיות אלה אינן מקצועיות במהותן, אלא קודם כל מוסריות, כלומר אוניברסליות!

כאשר למדתי פילוסופיה הכריז פרופסור מכובד וחכם במיוחד, כי בענייני מוסר תארים אקדמיים אינם רלוונטיים, כי ייתכן בהחלט שפלאח ואנאלפבית יהיה אדם מוסרי לעילא ולעילא, ואילו מומחה לפילוסופיה או לפסיכיאטריה עלול להיות מושחת עד לשד עצמותיו. אם מדובר באנשים שעליהם לשקול ולהכריע בסוגיות אתיות סבוכות, מן הדין שיהיה גוף משותף לשופטים, אנשי מקצוע, והכי חשוב של מתמודדים ובני משפחות. כי אומנם האתיקה היא של המקצוע, אך השלכותיה באות לידי ביטוי, שלעתים הוא אף קשה וכואב, על מאות אלפי מטופלים במדינת ישראל. לפיכך, אם המטופלים מושפעים באופן משמעותי ממנה, גם להם צריכה להיות זכות להיות שותפים לאופיה וקביעותיה המגולמות בקוד האתי המקצועי.

לדעתי, דווקא אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש לבדם, אינם מתאימים כלל לקבוע את האתיקה המקצועית של עצמם. חתול לא יכול ולא ראוי לשמור על השמנת. אני סבור כי ל-140 אלף האנשים נפגעי הנפש החיים במדינת ישראל (2% מהאוכלוסייה - סטטיסטיקה גלובלית) יש זכות להשמיע את קולם (ע"י נציגיהם הנבחרים) בכל פורום שבו דנים מעל לראשם השחוח ב"אתיקה המקצועית".

בזמנו, פניתי בעניין זה בכתב לפרופ` גבי שפלר הנחשב לבר סמכא ומוביל בנושא, אך תשובותיו אכזבו אותי מאוד.

תהילים פרק קמו

פסוק ג: אל-תבטחו בנדיבים, בבן-אדם שאין לו תשועה