"תמיד יש מלחמה באפריקה
מזל שהיא רחוקה
שלא רואים ולא שומעים
אותה מכאן"
"ממצרים", עלמה זוהר
השיר, שנכתב בשנת 2008, מייצג את הדואליות בציבור הישראלי אל מול זרם מבקשי המקלט האפריקאים שמגיעים לישראל מאז 2005. ישראלים מתמודדים עם שאלות הזהות הייחודיות לישראל: מדינה יהודית לעם היהודי, או מדינה שנולדה מהשואה, נחושה לקרוא תיגר על רצח עם בעתיד, ולסייע לקורבנותיו.
פליטים ומבקשי מקלט אפריקאים חוצים את מדבר סיני ברגל, תוך סיכון חיים, בדרכם לבקש מקלט בישראל. לעתים קרובות הם נחטפים ומעונים על ידי המבריחים הבדואים למטרת כופר או נקלעים לירי חיילי הגבול המצרים. גם בהגיעם לישראל, מצוקתם נמשכת; פליטים ומבקשי מקלט המתגוררים בישראל הינם חסרי מעמד חוקי או נגישות לשירותים חברתיים, ללא ידיעת זכויותיהם או הדרך למצותן.
הציבור הישראלי, בהשפעת התעמולה הממשלתית השלילית, עוין ברובו את הפליטים ומבקשי המקלט.
קרוב ל-60 אלף מבקשי מקלט אפריקאים, רובם מאריתריאה או מסודן מתגוררים בישראל. עם הגיעם, נכלאו מבקשי המקלט ? גברים, נשים, ילדים וקטינים, במתקנים המנוהלים על ידי שירות בתי הסוהר הישראלי, לתקופה שרירותית (בין ימים לחודשים), המהווה הפרה של חוק הפליטים הבינלאומי.
כליאה זו המענישה את מבקשי המקלט על עצם כניסתם לישראל מנוגדת לסעיף 31 לאמנה בנוגע למעמד פליטים קובע כי אף אדם לא ייענש בגין כניסה או שהות בלתי חוקית אם אותו אדם הוא פליט אשר מגיע ישירות מטריטוריה שבה יש איום על חייו או על חירותו ואשר נכנס או נמצא בשטחן ללא רשות, ובלבד שהתייצב ללא דיחוי בפני הרשויות והציג עילה טובה לכניסתו או לשהותו הבלתי חוקית. (אמנת האו"ם בנושא פליטים, 1951, ס' 31.1).
עם שחרורם, פליטים ומבקשי מקלט נותרו לבדם ללא הגנה, למעט ויזה זמנית (הניתנת לחידוש מדי שלושה חודשים) המונעת גירוש, ובלא גישה למידע רלוונטי, מצב הגורם להם להישאר תלויים בקשרים החברתיים והמשפחתיים שלהם ובארגונים חברתיים.
עד היום סירב משרד הפנים לאפשר למבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה להגיש בקשה למקלט בטענה שממילא הם מוגנים ב"הגנה קבוצתית מפני גירוש" ולכן אין צורך לבדוק באופן פרטני את בקשותיהם. לכן אף לא אחד מהם קיבל מעמד פליט עד היום.
רקע:
פליטים סודנים החלו להימלט ממצרים לישראל ב-2005. הם חצו את חצי האי סיני במסע קשה ומתיש, מונחים על ידי מורי דרך בדואים, שלעיתים קרובות גבו 100-300 דולר עבור שירותיהם. כאשר פליטים החלו לחצות את הגבול המגודר בין מצרים וישראל, קיבלה משטרת הגבולות המצרית הוראה לפתוח בירי לעבר כל מי שתראה, וקיימה הוראה זו בקפדנות. אלו שהצליחו להיכנס לישראל בחיים היו לעיתים קרובות פצועים או מורעבים.
אלא ששוחררו ממעצר והורשו להישאר בישראל נתקלו במציאות קשה. עבודה נמצאה בקושי, ותנאי החיים היו עלובים. אלו מהם שמצאו מקום בקיבוצים או במלונות באילת, מצבם טוב מזה של אלו שבתל אביב, מקום בו מספר המשרות זעום ותנאי המחייה קשים. מקלט אקראי מול התחנה המרכזית בתל אביב הפך לביתם של אפריקאים רבים עד שיוכלו למצוא עבודה או דיור הולם. לאחר שניתנה למבקשי המקלט האלה אשרת שהייה (זמנית), מאמצי הממשלה לסייע לקליטתם של האפריקאים בחברה היו מינימליים. לעומת זאת, ארגוני צדקה ישראליים, כנסיות, בתי כנסת, ארגוני סיוע משפטיים ורפואיים, כמו גם עיריית תל אביב, התגייסו לעזרה בנדיבות.
בשנים הראשונות, הציבור הישראלי פתח את ליבו אל המהגרים, מתוך תחושת מחויבות לקלוט אותם, בזכרנו את הפליטים היהודיים שביקשו מקלט לאחר השואה. פעילים ישראלים קיימו פעולות הומניטריות לטובת הפליטים, יחידים ומשפחות ארחו פליטים, תמכו במשפחות ובקטינים, ועזרו להם לנהל חיים בכבוד ? למצוא עבודה, דיור, הזדמנויות ללימודים וכו'. עם זאת, המדיניות הישראלית ראתה במבקשי המקלט שבאו מסודן "אויבים" (סודן מוכרזת כמדינת אויב בישראל) ועצרה את כולם במסגרת החוק למניעת הסתננות.
מאז אותם ימים, עלה מספרם של מבקשי המקלט המגיעים לישראל והגיע באמצע 2012 לכמעט 60 אלף מבקשי מקלט (על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה). הרכבם הדמוגרפי השתנה אף הוא וכעת רובם הם גברים ונשים מאריתריאה.
בשנים האחרונות, נתיב ההגעה לישראל נעשה קשה יותר ויותר. קבוצות פליטים, בעיקר מאריתריאה, מוחזקות בשבי על ידי מבריחים במחנות עינויים באזור אל-עריש, תוך כדי המסע לישראל. המבריחים הבדואים מחזיקים בהם בשבי במשך חודשים ארוכים, מענים אותם ודורשים סכומים המגיעים עד כדי 40 אלף דולר ככופר בתמורה לשחרורו של כל שבוי. השיטות שבהן משתמשים להפעיל לחץ על קרוביהם של השבויים לשלם את הכופר כוללות הפעלה של אלימות שיטתית ועינויים על השבויים. המבריחים מתקשרים אל קרובי המשפחה של השבויים כדי שיוכלו לשמוע את זעקות הכאב בטלפון.
ניצולים מדווחים על שימוש באלימות שיטתית, לרבות מכות, סטירות, בעיטות והצלפות. עינויים כוללים קבורה בחול, מכות חשמל, תלייה מהידיים והרגליים, צריבה במתכת מלובנת וכן אונס והתעללות מינית: "הם מתקשרים אלי כאשר הם מכים אותה. ידיה ורגליה קשורות כך שהם מקרבים את הטלפון אל פיה כאשר היא צורחת" אומר אסמרון, אוחז בטלפון הנייד שלו. הוא נראה מבועת כאשר הטלפון מצלצל. "תקשיבי, היא עדיין בוכה: 'תעזור לי, תעזור לי', מה אני יכול לעשות?"
אלו שהשתחררו ממחנות העינויים והצליחו להגיע לגבול הישראלי נעצרים במתקני כליאה ישראליים המנוהלים על ידי רשויות הכליאה עד אשר מאמתים את ארץ המוצא שלהם. אריתראים וסודנים מוגדרים כ"ברי הגנה קבוצתית" (הגנה מפני גירוש) משום שעל פי ארגונים בין-לאומיים כמו נציבות האו"ם לפליטים חייהם, אם יחזרו, נתונים בסכנה, ולפיכך אין לגרשם חזרה לארצם, אך לא מוענק להם כל מעמד בישראל.
עד יוני 2012 פליטים ומבקשי מקלט היו משוחררים ממתקן הכליאה מקבלים כרטיס אוטובוס חד כיווני לתל אביב, שם הם נעזבו לנפשם. לעיתים קרובות הם נאלצו לישון ברחובות ובגנים בתל אביב עד אשר מצאו, באמצעות הרשתות החברתיות הבלתי רשמיות שלהם, עבודה, מקום לגור וגישה לארגונים חברתיים אזרחיים, אשר מציעים עזרה ותמיכה כלשהי.
החברה הישראלית 2012
בשנת 2012 חלה התדרדרות חדה במצבם של מבקשי מקלט בישראל. אף שישראל היא מדינה דמוקרטית ומפותחת, גישתה למבקשי המקלט הפכה לדרקונית יותר ויותר. מבקשי מקלט "תלויים באוויר" בנוגע לזכויותיהם ומעמדם, מנועי גישה להיתרי עבודה קבועים ושירותי רווחה ובריאות בסיסיים ועליהם להתמודד עם גזענות ואלימות.
אמצעי הענישה המתגברים בישראל בשנים האחרונות כלפי פליטים ומבקשי מקלט באים לידי ביטוי גם בתכניות הממשלה להקים את מתקן הכליאה הגדול ביותר בעולם (10,000 מיטות). למתקן הכליאה יש כבר עכשיו השפעה על רווחתם הפסיכולוגית והרגשית של הפליטים ומבקשי המקלט, שכן הוא מעורר בקהילה רמות גבוהות של פחד וחרדה. מתקני כליאה כבר קיימים כאמצעים לקליטת פליטים חדשים ואולם המתקן החדש שנבנה מיועד לאכלס הן פליטים ומבקשי מקלט חדשים והן כאלה שכבר נמצאים בישראל שנים, לרבות ילדיהם שנולדו כאן. עדיין לא ידוע אם אלפי בני אדם יוצאו מבתיהם, עבודתם ובתי הספר שלהם ולמעשה ייכלאו באותו מרכז. מרכז הכליאה ינוהל על ידי שירות בתי הסוהר הישראלי וימוקם בלב המדבר. בפועל, מתקן הכליאה יאכלס באורח שרירותי נשים, ילדים וגברים אשר לא ביצעו כל פשע פרט להיותם מבקשי מקלט.
השיח של קובעי המדיניות הישראלית בנוגע למבקשי מקלט מפשיט אותם מאנושיותם ומאפיין אותם כאיום בטחוני. אנשים אשר נמלטו מזוועות במולדתם, רצח עם בדארפור, או שירות צבאי כפוי באריתריאה, מוקעים על ידי אנשי ציבור כ"אויבים", "מסתננים", "סרטן", "עבריינים עם איידס" ו"איום דמוגרפי ובטחוני". ההסתה כנגד מבקשי המקלט מבוססת על טענת הממשלה כאילו כל מבקשי המקלט בישראל הם מהגרי עבודה, ולא פליטים.
מאז יוני 2012 עת נחקק התיקון לחוק למניעת הסתננות, נכלא כל מי שמגיע בגבול מצרים ללא אשרה בכלא סהרונים במעצר מינהלי ללא משפט, לתקופה של שלוש שנים לפחות. כיום יש קרוב לאלפיים מבקשי מקלט, רובם המוחלט מאריתריאה, בבית הכלא. בהם נשים וילדים, וכן קורבנות סחר ועינויים.
חיי היום יום בישראל, תחת שנאת זרים ואיבה
ממשלת ישראל, בכך שאינה מעניקה מקלט לאלו המבקשים אותו ואף אינה מכירה בזכויותיהם, כושלת בהגנה על אלו שזקוקים לה ביותר. ביולי 2009 נטלה מדינת ישראל את הסמכות בנוגע לקביעת מעמדם של פליטים מנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR). מאז, לא ניסחה ממשלת ישראל כל הגדרה ממצה של הגדרת מעמד, ומשאירה את הפליטים ומבקשי המקלט בישראל נטולי גישה לשירותי רווחה או בריאות, חינוך או הכשרה מקצועית, ונעדרי כל הזדמנות לחיות בכבוד ולתכנן את העתיד.
הציבור בישראל חשוף למסרים עמומים, לא נכונים ומבלבלים מצד הממשלה, אשר לעיתים קרובות מתייחסים אל הפליטים ומבקשי המקלט כאל איום ביטחוני או דמוגרפי, או כאל מהגרים כלכליים. משום כך הציבור הישראלי אינו מודע לחובתה החוקית והמוסרית של ישראל כלפי הפליטים ומבקשי המקלט משום שהם אינם מוצגים כמבקשי מקלט.
ממשלת ישראל מגבירה את אמצעי הענישה שהיא נוקטת כדי להרתיע את מבקשי המקלט והפליטים, ואלו המסייעים להם. בנוסף למתקן הכליאה וגדר ההפרדה המוקמת על הגבול הדרומית בוצעה לאחרונה חקיקה נוספת אשר מונעת ממבקשי המקלט מלשלוח כסף למשפחותיהם בבית, וכן "נוהל פלילי" ייחודי למבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן שבאמצעותו אפשר לכלוא אותם לשנים ארוכות אם רק נחשדו בעבירה כלשהי, גם עבירה פעוטה כגון "הפרת סדר" או גניבת אופניים, בלי ראיות ובלי משפט.
הממשלה מצהירה כי מטרתם של אמצעי הענישה הללו, היא להפוך את ישראל ליעד פחות אטרקטיבי עבור פליטים ומבקשי מקלט, ולמנוע את הגעתם של פליטים ומבקשי מקלט נוספים לישראל ובאופן עקיף "לעודד" אותם לבקש מקלט בארצות אחרות - זאת אף שמאז השלמת הגדר בגבול מצרים הפסיקו למעשה להגיע לישראל מבקשי מקלט מאפריקה - במחצית הראשונה של 2013 נכנסו רק 34 בני אדם, רובם הגיעו במצב אנוש לגבול.
חברי כנסת מאשימים את הפליטים ומבקשי המקלט במצבם הקשה של תושבי השכונות בדרום תל אביב וכן בבעיות ביטחון ומעשי שוד. במספר הופעות בציבור כינו חברי כנסת את הפליטים ומבקשי המקלט "סרטן בגוף האומה" וקראו "להעלים" אותם על ידי מעצרים וכיוצא בזה.
מעשי הסתה אלו מעוררים מיעוט בציבור הישראלי למעשים אלימים הבאים לידי ביטוי בהתפרעויות והתקפות על גופם של פליטים ורכושם, הצתת חנויות ודירות, השלכת בקבוקי תבערה, דקירות ותקיפות של בני אדם ברחוב, הטלת אבנים בילדים, השפלות, התעללויות ברחוב וכו'.
אלימות זו מופעלת כנגד האוכלוסיה הפגיעה ביותר בישראל, אנשים אשר עברו סבל בלתי ישוער במולדתם ובדרכם לישראל, אשר שורדים בקושי בארץ הזרה ובתרבות הלא מוכרת ונאבקים לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם וכעת חווים גל נוסף של שנאה והתנכרות, איומים לשלמות גופם ולהערכה העצמית שלהם, ונמנע מהם לחיות חיים בטוחים ומוגנים או לתכנן את עתידם.
מרב בת-גיל, מנהלת תחום משאבים בא.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל
