מורה רוחני - האם אנו זקוקים לו?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מורה רוחני - האם אנו זקוקים לו? 

מאת    [ 28/07/2013 ]
מילים במאמר: 3442   [ נצפה 2255 פעמים ]

 
 

על הגורו, התלמיד ומה שביניהם

 

קנגורו לא-גורו?

שאלה שמחפשים רוחניים הופכים בה רבות, היא האם אדם צריך למצוא מורה דרך רוחני, גורו, או שמא עליו למצוא את ההדרכה וההכוונה בתוך עצמו, כפי שאמר הבודהא, "היה אור לעצמך"?
נראה שהקונפליקט לכאורה הזה היה קיים משחר החיפוש הרוחני של האדם. אם נתבונן במסורת עתיקה כגון היהדות, נראה גם שם את הסתירה הזו. מצד אחד מדגיש הבעל שם טוב ש"נשמת אדם תלמדנו" (הוספות לכתר שם טוב רכג), כלומר שאור הנשמה הפנימי הוא הוא המורה האמיתי של האדם. אך מצד שני, התלמוד מדגיש פעמים רבות ובחריפות נחרצת את ההכרח לא רק במורה ("עשה לך רב"), אלא בתקופה ארוכה (אידיאלית, ארבעים שנה...) שבה התלמיד צמוד לרבו בכל אשר זה ילך והוא משרתו בכל, תוך התבוננות ולימוד מתמיד של אורחות חייו ("שימוש חכמים", בלשון התלמוד). לתפיסת חז"ל זהו הלימוד העיקרי, ובלעדיו גם התלמיד בעל הידיעות המופלגות ביותר נקרא "עם הארץ", ו"אין לו חלק לעולם הבא" (שבפירוש פנימי, זהו העולם הנעלה יותר, שחלקים ממנו נחשפים לאדם (באים אליו) כבר בעולם הזה).
"ודלא שמיש חכימיא קטלא חייב" (ירושלמי, נזיר פ"ז), "אף מי שאינו משמש לתלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא" (אבות דרבי נתן, נו"א), "אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ" (בבלי, ברכות מז, ע"ב)

אז היכן נפגשות הוראות סותרות אלה? – דוגמא טובה למפגש הזה הוא ישוע, שצמח מתוך היהדות, אך הפיץ ניחוחות חדשים לחלוטין, ששפכו אור חדש גם על כל תפיסת הסמכות הרוחנית.
אם עד אז רווחה תפיסה של האל כישות וסמכות שהיא חיצונית לאדם, האחר המוחלט, ישוע מיקם אותה בלב האדם, כקרובה יותר לאדם מעצמו. לכן הוא לא לימד באופן של 'אני הולך להגיד לכם', אלא יותר "אתם לא יודעים זאת? – הניחו לי להזכיר לכם. אתם יודעים הכל".
אספקט נוסף שהוא הביא, התבטא באקט הכל כך עוצמתי של רחיצת רגלי תלמידיו. ישוע הכיר בגדולתו ביחס לשאר בני האדם, אך המסר שלו היה שהגדול ביותר מבינינו, נמצא כאן כדי להיות משרתם של כל האחרים. הסמכות הרוחנית קיימת והיא הכרחית, אך השימוש הנכון היחיד עבורה, הוא שירות והעצמה של כל מי שנמצא תחתיה.

ואם לחזור לשאלה של נקודת המפגש שבין "עשה לך רב" לבין "נשמת אדם תלמדנו", נראה שהיא בדיוק בתפקידו של המורה לסייע לאדם לעמוד על הרגליים של עצמו. לפגוש את האמת שבתוכו. להשיל את כל הקליפות שמכסות ומחשיכות על "אור הנשמה", על המורה הפנימי שבנו. שכן כל זמן שאני תפוס ואחוז בהתניות, הרגלים, נורמות ודעות קדומות, כיצד אוכל לגעת במשהו אמיתי? כיצד אוכל להיחלץ מהביצה של המוגבל והידוע ולפרוץ אל החדש? אל השדה של היעדר כל מגבלה? אל החופש האמיתי, שהוא החופש מעצמי?

 

הבה נתבונן במסורות הרוחניות הרבות שצמחו מתוך האנושות, האם יש ולו אחת שבה האדם הולך לבד? – או שמא זו המצאה של הדור שלנו? – נדמה שתפיסה חדשה זו נולדה כחלק מההתנערות שלנו מהמסורות, הדוגמות והסמכויות שכבלו ורמסו את האינדיבידואל, ומההיבט הזה היא יפיפיה והכרחית. אך אולי התנערנו קצת יותר מדי, וכעת נותרנו תקועים ונבוכים בבורותנו? כלואים בתוך דמיונות השווא שלנו על עצמנו, על החיים, על אלוהים, מבלי יכולת אמיתית להיחלץ מהם?
אם אנו רציניים במידת מה בנוגע לשחרור, אנו חייבים לזהות את המצב הזה, ולבדוק בכנות ובאומץ – מה בעצם נחוץ לאדם כדי ללכת מעבר לכל זה, ולהשתחרר?

האם הצטרפות לסצינת "חובבי הרוח", שניזונה מספרי רוחניות אקלקטיים ומתייחסת לשחרור הרוחני כתחום עניין ועיסוק לשעות הפנאי, באמת יכולה לשחרר את האדם? או שמא דרושה  דרך רצינית ומסודרת? (כפי שטוענים בתוקף בכל המסורות הרוחניות)

ומה בנוגע להדרכה? – האם אני יכול לשחרר את עצמי? או שמא שכשם שאדם זקוק לידע ולנסיון של הרופא כדי להירפא, כך גם כדי להשתחרר הוא זקוק לעזרה? – מדוע בעצם כל כך קשה לנו להודות בברור מאליו, שאנו זקוקים כאן לעזרה מבחוץ? האם אנחנו הגבר הסטריאוטיפי שהסתבך לחלוטין ברחובותיה של עיר זרה, אין לו מושג היכן הוא נמצא ולאן עליו להמשיך כדי להגיע למחוז חפצו, ועדיין הוא מתעקש לא לעצור לרגע את נסיעתו חסרת התכלית, ולבקש הכוונה מהמקומיים?

 

המורה
נראה שנקודת כשל ראשונה בכל נושא היחס לגורואים, שרוב האנשים נחסמים בה עוד הרבה לפני שאלת ה"עם-או-בלי", נובעת ממקום בסיסי הרבה יותר, שהוא משמעותה של ההארה.
אין ספק שהציניות והבורות התהומית בקרב רובם המוחץ של בני המערב ביחס למושג ההארה, מביא באופן טבעי גם לציניות וספקנות מוחלטת ביחס לגורואים. שכן אם איני מכיר כלל בקיומה של ההארה בחוויה האנושית, כיצד אוכל לקבל אפשרות שאדם התמזג עם רטט קיומי שכזה, והפך להיות מקור של סמכות עבור אחרים?  מה גם שגישה צינית נרתעת זו מקבלת חיזוק משמעותי לנוכח שלל גורואים שרלטנים שצצו בתקופתנו.
לעומת זאת, בקצה השני של הסקאלה, קיימים אלה שמכירים ומוקירים את הפוטנציאל האנושי הזה, אך נמנעים מבחינה אמיתית של משמעותה של ההארה, ובאופן זה נמנעים גם מבחינה ביקורתית וכה חיונית של אדם המציג עצמו כגורו. בקרב אלה נפוצה גם הגישה שמשטיחה את כל סצינת ההארה באומרה ש"כל המורים חוו את אותה ההתגלות, מגלמים את אותו הרטט, מדברים על אותו הדבר, ומכוונים אותנו אל אותו המקום" – אנו חייבים לשאול, האמנם זה כך? או שמא ישנם הבדלים מהותיים בין המורים השונים? (אפילו בתוך אותה המסורת)

 

אם כן, בשלב הראשון של מפגש נבון עם כל נושא הגורו, נהיה חייבים לזנוח את המיתוס המעורפל והדעות הקדומות השטחיות שאולי דבקו בנו ביחס להארה, ולשאול מחדש לגמרי – מהי בעצם הארה? מהי משמעות ההארה עבור אדם שהתמזג איתה? מהם ההבדלים המהותיים בין המורים השונים? (האם יכול להיות שיש היררכיה התפתחותית גם בקרב אלו שזכו להתעוררות רוחנית?)
מדוע בעצם אנו מעדיפים להימנע מבדיקה אמיתית ומעמיקה של נושא כה מהותי זה?

 

 

אחד מהחלקים המהותיים בבחינת משמעותה של ההארה, עבור האינדיבידואל בכלל, ועבור זה שהפך עצמו לגורו עבור אחרים בפרט, הוא הפאן המוסרי. האספקט של התגלמותו היומיומית של המורה בפועל (כיצד הוא פועל), ביחס לתורה אותה הוא מלמד ולחוויה הפנימית שלו.
בימינו יוצא לנו להיפגש דרך לא מעט מורים, בתופעה המביכה של התגלות רוחנית עמוקה ומרחיקת לכת, הדרה בכפיפה אחת עם התנהגויות ופעולות שלא רק שאינן מתואמות ומבטאות את ההתגלות הפנימית, אלא אף נעדרות אתיקה ויושר אנושיים בסיסיים, וגובלות בניצול גס ואנוכי של התלמידים. מניין נובע הפער הזה? כיצד בכלל יכול להיות שהתגלות רוחנית מעמיקה וישירה ביחס לטבענו האמיתי תדור בכפיפה אחת יחד עם אגו? מה זה בעצם אומר על ה"גורו" המגלם את הפער הזה ועל ה"הארה" שלו? ומהי ההשפעה של מורה כגון זה ופעולותיו על התלמידים הנמצאים במחיצתו?
נדמה שהשאלה המרכזית אליה חקירה זו מכוונת אותנו היא מה צריך להיות הקשר בין ההתגלות הפנימית של מורה והתורה אותה הוא מלמד לבין התגלמותו בפועל? האם הארה אמיתית ואתיקה הם בלתי נפרדים, או שמא אנו פשוט מנסים לכפות על הגורו דימויים מוסריים כוזבים ודעות קדומות על הארה?

 

כאשר אנו פונים אל מורים רוחניים כדי לקבל מענה על תהיות אלו, נקבל מגוון של תשובות הסותרות ואף נוגדות זו את זו.

על קצה אחד של הסקאלה, נמצאים מורים כגון אנדרו כהן, הרואה בהארה כהגשמה השלמה של אי-שניות (Non-Duality). ומהי הגשמה שלמה זו? – הגשמה שהולכת מעבר לחוויה הפנימית של אחדות, ומציפה גם כל אספקט וביטוי חיצוני של האדם. טוהר ושלמות של כוונה ופעולה, שאינם מותירים מקום לבלבול או ספק. הוא דוחק בנו להיענות לקריאה האבולוציונית לנוע לעבר אנושיות מוגשמת ומלאה, ומצביע על נגישותו הממשית של פוטנציאל זה.

גם ביהדות, רבנים מספרים כי אם היום כל אחד יכול לכתוב ולפרסם ספר, פעם המצב היה שונה בתכלית. אדם היה חייב לקבל אישור מהרב (המורה) שלו. ובמה היה מותנה אישור זה? – בכך שהוא מגלם את תוכנו של הספר בחייו. אם התנאי הזה לא התקיים, אז גם הספר העמוק ביותר, לא היה רואה אור. (זאת מכיוון שבעת קריאה בספר אדם מתמזג לא רק עם התכנים, אלא גם עם המחבר, והתמזגות זו היא שיכולה לתת לו את הכוחות להגשים את התכנים בתוך עצמו, שזו בעצם התכלית האמיתית היחידה).
אדרבא, ע"פ היהדות, אחד מהמכשולים שעל האדם להתגבר עליהם בתהליך השחרור שלו (יציאת מצרים), הוא שהתובנות והידיעות שבראש נחסמות במיצרי הגרון, ולא מצליחות להגיע אל הגוף ולהתבטא במעשה (שהוא, לתפיסתה, העיקר). ומי, בין השאר, ממתין לנו שם במיצרים הללו? – פרעה, אותיות "הערף". החלק בנו שמפנה עורף לאמת. לאמת שאנו עצמנו כבר יודעים. כך שבמובן מסוים, הנתק הזה בין התובנה לפעולה הוא הפניית עורף גם לעצמנו.

 

מהצד השני, נמצאים מורים לא מעטים, בעיקר כאלה שמגיעים מתרבות הסטסנג, שטוענים שאין שום הכרח שהמורה יגלם את תורתו בחייו. תיאום מושלם כגון זה, בין התובנה הגבוהה לפעולה היומיומית אינו נחוץ ואף אינו אפשרי. תורה לחוד ומעשים לחוד. לתפיסתם, המסע אל עבר הטוהר והשלמות הוא מסתורי ואינסופי, ולכן, כל ניסיון של האדם לכפות, לכוון או אפילו לשאוף אל אלה, אינו ביטוי של התנהגות חופשייה ומוארת. תפיסת החופש של מורים מסוג זה, כוללת בתוכה גם את החופש לעשן סיגריות, לשכב עם תלמידות ולרכוש צי של מכוניות רולס-רויס (כמו במקרה המפורסם של אושו). כלומר, החופש לבטא אגו, כל עוד החוויה הפנימית שוכנת בריקות הנקייה מהזדהות עם ביטויים חיצוניים אלו. (למרות שעלינו להיזהר ולזכור שלא כל התנהגות שהמיינד המותנה שלנו מפרש כביטוי של אגו, היא אכן כך. יתכן מאד שפעולה הרמונית, שנבעה מתוך המוחלט והיא ביטוי טהור שלו, תפורש על ידי המתבונן מהצד כביטוי צורם של אגו, ולהיפך).
שי טובלי מכניס את שתי התפיסות הללו למבנה היררכי, בכך שהוא מבדיל בין התעוררות (מאמונה לידיעה) להארה (מידיעה להגשמה).
התעוררות, אם כן, היא המעבר מאמונה בשדה המחשבה, שאינה אלא דימוי שיצרנו בנוגע לאחדות, אל הידיעה המוחלטת והשלמה שהעצמי הנפרד אינו אמיתי. ההארה, שמגיעה הרבה אחריה (אם בכלל), היא השלב בו העצמי הנפרד נושר לחלוטין. ברמת הפעולה ולא רק בחוויה הפנימית.

 

נראה שאנו חייבים לשאול את עצמנו מה קובע את טיבו של אדם, האם אלה התובנות והידיעות שלו, או שמא אלו מעשיו?

ואם אמנם נגזר על הטוהר להיוותר כלוא בתוך החוויה הפנימית של האדם, כפי שטוענים אחדים, מה זה אומר עלינו כבני אדם ועל העתיד שלנו כאנושות?

אך מאידך, אם הטוהר הזה יכול ואף משתוקק לפרוץ החוצה ולשטוף כל אספקט בהווייתנו, מה זה אומר לגבי אדם שנחשף לטוהר הזה בחוויה הפנימית? האם יכול להיות שתתעורר בקרבו אחריות להוליך את הטוהר הזה אל העולם באמצעות כל כולו? לגלם את הטוהר הזה בעולם? להיות ההוכחה החיה, נושמת, מדברת ופועלת שהטוהר הזה קיים ושהוא זמין לנו כבני אדם וכאנושות?

ייתכן שאדם ער יעיד על עצמו שהוא לא חש בשום דחף, לא כל שכן אחריות, להוליך את החוויה הפנימית החוצה. אך כאשר הוא מכחיש בתוקף את עצם הקשר בין החוויה הפנימית וההתגלמות, האם אין כאן ניסיון להצדקה עצמית? – שכן אם הדבר "בלתי אפשרי", זה מסיר ממנו כל אחריות. אם הפסגה היא החוויה הפנימית, אז הוא יכול לעצור בדיוק היכן שהוא, כפי שהוא, ורק לנוח בחוויה הפנימית. אין יותר לאן להתפתח.
האם יכול להיות שהדחף האגואי של שימור המבנה הקיים ממשיך לפעול עלינו גם אחרי ההתעוררות לטבענו האמיתי? – השאלה נותרת פתוחה...

 

 

מאפיין נוסף של הגורואים המודרניים, שיש בו יופי רב אך גם בעייתיות אמיתית, היא שגם אם הם נשענים ושואבים השראה ממסורות מסודרות מסוימות, הם אינם מחויבים, בד"כ, אל המסגרת אותה היא מציבה. מסגרת שכוללת בתוכה את ההקשר של העבודה והשחרור הרוחני יחד עם מערכת כללים נוקשה וברורה. השילוב של שני אלה יוצר מעין נתיב התפתחותי שגם שומר את האדם בתוך גבולות מוסר מסוימים, וגם מעניק לסובבים אותו סוג של אינדיקציה לגבי מידת ההגשמה של אדם זה. כלומר, לא רק שהאדם יבטא את השחרור שלו בכלים ובשפה של המסורת ממנה צמח, אלא שגם המורה הגדול ביותר בתוך מסורת מסוימת, יהיה כבול כל חייו, מתוך בחירה חופשית מודעת ומלאת חדווה, למסגרת של כללי המסורת, ומתוך כך גם לנצח כנוע למשהו גדול יותר ממנו.

כך שגם חוויה פנימית מרחיקת לכת של היעדר כל מגבלה ושחרור מוחלט ממושג המוסר, לעולם לא תתורגם בתוך מסגרת מסורתית לדבר מה שפוגם באופן כלשהו בכללי היסוד של מסגרת זו.
זו הסיבה שהדלאי לאמה לא יעלה על דעתו לגעת באלכוהול, והצדיק היהודי המוגשם ביותר לא יעלה על דעתו לפרוק מעליו עול תורה ומצוות, למרות שהם הלכו הרבה מעבר לצורך במסגרות או כללים מעין אלה.
להיפך, אנשים אלה הופכים מחויבים להדגים בחייהם את האידיאל האנושי הנשגב ביותר אליו מכוונת המסורת שלהם, ולעורר השראה באחרים לצעוד לעבר אותה הגשמה.

אך מה קורה כאשר אדם צועד מעבר למושג המוסר ולתוך השדה של היעדר מגבלה, ללא כל מסגרת שתעניק לחוויה הפנימית הזו הקשר או גבולות?
נראה שלמרות שזו הליכה מעבר לעצמי הנפרד, עדיין נותר שם דבר מה מאד אישי של האדם, שקובע את מידת האכפתיות שלו בנוגע לאופן התגלמותו בעולם והשפעתו על סביבתו. רק להט ואכפתיות מעין אלה יניעו את האדם להמשיך ולהתפתח, למזג את החוויה הפנימית שלו יותר ויותר עם מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו. לטהר יותר ויותר את עצמו, על ידי היענות רק לפעולות הנובעות ממניע שהוא מזהה כטהור, והימנעות מאלה הנובעות מדחפים ורגשות אגואיים שעדיין פועלים עליו.

האם אדם יכול להפוך להיות משרתו של מניע אחד בלבד? של אותו מניע טהור וראשוני שגרם לחיים עצמם לפרוץ לראשונה מתוך הריק? האם אפשרות כגון זו היא בגדר פוטנציאל אנושי? – יהיו שיגידו "כן" ויהיו שיגידו "לא", אך האם לא עצם השאיפה הכנה של אדם להגשמה מעין זו, אינה כבר ביטוי של טוהר אמיתי?

 

אם כן, לאחר שבחנו מעט את נושא ההארה ומידת ההגשמה שלה באדם, עלינו לשאול, מהי בעצם המשמעות של מידת ההגשמה זו של המורה עבור תלמידיו? בראש ובראשונה, קיים ההיבט הגס והברור מאליו, של אפשרות שהתנהגות המורה תביא לפגיעה ממשית בתלמיד, מבחינה רגשית, נפשית וכו' (כמו למשל מורים שניצלו תלמידים מבחינה מינית או כלכלית, או שבאופן אחר התנהלו בחוסר תום לב בתוך מקומות רגישים, והותירו אחריהם תלמידים נבגדים, פצועים וציניים).

אך קיים גם היבט מעודן ונסתר יותר, שהוא בעל חשיבות עצומה עבור התלמיד הרוחני. ברגע שהתלמיד בוחר להיכנס לתהליך רציני עם מורה, מתחיל מעין תהליך של פעפוע (אוסמוזה) מהמורה אל התלמיד. פעפוע זה אינו רק הפנמת תורתו הנלמדת של המורה, אלא בעיקר הטמעה וחיקוי, גם ברבדים פנימיים ולא מודעים, של מצבו והתגלמותו (המודעת והלא-מודעת) של המורה כבן אנוש, מבחינה רגשית ופסיכולוגית. מכאן שיש חשיבות עליונה ומהותית לא רק לעומקה ועוצמתה של התורה הנלמדת, אלא בעיקר למידת ההגשמה וההתפתחות אליה הגיע המורה כאדם.
ניתן לזהות בקלות את התהליך הזה בקרב הורים וילדיהם. שהרי הילד מתעצב לא על פי הכללים והמוסריות שמלמדים אותו ("צריך לומר אמת", "צריך לחלוק עם אחרים" וכו'), אלא על פי מה שהוא סופג מההתגלמות של הוריו בפועל, כבני אדם. וגם שם, תהליך הפעפוע הזה מתרחש בעיקר ברבדים עמוקים ולא מודעים.

על פי אנדרו כהן, זוהי בדיוק הסיבה שכל תלמיד רציני מחפש מורה שיגלם עבורו את "האדם המושלם", או לפחות מושלם-ככל-האפשר-במגבלות-אנוש. חיוני עבור התלמיד להאמין בשלמות הגשמתו של המורה, כדי למצוא בתוך עצמו את האמון הנדרש שיאפשר לו את החופש הנדיר להיכנע למורה ברבדים העמוקים ביותר של הווייתו. כניעה זו למורה, להגשמה שהוויתו מגלמת, היא אחת עם הכניעה לחיים.

זו הסיבה שאידיאלית, האמון הנדיר הזה המתעורר בקשר שבין המורה לתלמיד, הוא הוא הגשר שיכול להוביל מחוויה של בידוד ונפרדות להתגלות ישירה של אחדות הדברים. להתעוררות.
מהבחינה הזו, המורה הוא השער לשחרור הרוחני.

 

 

התלמיד

אם כן, יכולה להגיע נקודה כלשהי במסע, בה המחפש הרוחני בוחר להיפתח להכוונה של מורה דרך רוחני, ולהפוך עצמו לתלמיד.
ודאי רובנו שמענו את הסיפור על המחפש הרוחני שבילה את חייו בחיפושים אחר המורה המושלם, וכאשר סופסוף מצא אותו, דחה אותו המורה מעליו ואמר לו שגם הוא, ממתין לתלמיד המושלם, והוא אינו זה...
אם כן, איזה מן תלמידים אנחנו? האם אנו מוכנים לגשת באומץ וכנות לחשבון נפש מעין זה? האם אנחנו בכלל רוצים לדעת את האמת בעניין הזה? מה בכלל הופך מחפש רוחני ל"תלמיד טוב"?

 

 

מאפיין אחד שניתן להתייחס אליו בתלמיד הרוחני, הוא אינדיבידואליות.
מה מקומה של האינדיבידואליות של התלמיד מול המורה? האם צעידה משותפת עם מורה, תוך קבלה מוחלטת של סמכותו הרוחנית, היא פגיעה באינדיבידואליות? או שמא רק אינדיבידואל אמיתי יוכל להגיע להישג אמיתי עם מורה רוחני?
נראה שאינדיבידואליות אמיתית היא תנאי כה יסודי במסע המשותף הזה, מפני שהיא מתבטאת בראש ובראשונה בכך שהתלמיד האינדיבידואל לוקח אחריות מלאה על השחרור של עצמו. רק לקיחת אחריות מלאה על השחרור, יחד עם להט אמיתי וכנה לשחרור, יכולים ליצור שילוב מנצח שיאפשר לדבר מה מהותי להתרחש. ללא האחריות התלמיד לעולם לא ילך מעבר ליחסי תלות עם הגורו, או יקבל על עצמו את ההשלכות מרחיקות הלכת של ההליכה מעבר לעצמי הנפרד, וללא הלהט לא תהיה לו האנרגיה האדירה הדרושה עבור שני אלה, ועבור התעוררות ברת-קיימא.

 

אם כן, מאפיין נוסף וללא ספק מהותי ביותר, הוא להט אמיתי וכנה לשחרור רוחני. אך מהו בעצם שחרור רוחני זה שאנו כל כך "להוטים" אליו? כיצד אנו תופסים אותו? - כל עוד אנו שואבים את ההשראה והידע הרוחני שלנו מספרים ומפגשים מזדמנים עם מורים, סביר מאד שהדימויים שיצרנו בנוגע לשחרור הרוחני וליחס שלנו אליו יהיו מעורפלים במקרה הטוב, ומופרכים לחלוטין, במקרה השכיח יותר...
אך מה קורה כאשר אדם נפגש באמת עם מורה חי ונושם, שמגלם בגופו ובחייו את השחרור הזה, את היעדר האני הנפרד, את המוחלט? – אם המפגש הזה מספיק אינטנסיבי, אז לא רק שיתחיל תהליך התפוררות כואב של כל הדעות הקדומות בנוגע לשחרור שאספנו בדרך, אלא שיתחיל להיבנות מתח (כואב לא פחות) בין ההגשמה המוחלטת של השחרור הרוחני הקיימת במורה, לבין מידת הרצון שלנו להגשים בתוכנו את השחרור הזה. האם אני באמת רוצה להשתחרר? – מהי מידת העניין שלי בשחרור מעין זה? – נראה שרק נוכחות חיה וממשית של מורה יכולה להציב בפני את האתגר הזה כמות שהוא באמת, וכך ליצור את המתח המתמיד הזה. זו הסיבה שפעמים רבות אדם מגיע למורה כשהוא מאמין בכל ליבו שהוא חדור להט אמיתי וכנה לשחרור, רק כדי לגלות, כאשר הוא נפגש פנים אל פנים עם הפוטנציאל של שחרור אמיתי, שהוא לא באמת רוצה להשתחרר. לפחות לא כפי שהוא רצה להאמין. ואם העמידה המתמדת מול מידת הרצון שלנו לשחרור, תשבור מפעם לפעם את רוחנו, ושוב ושוב את ליבנו, הרי שהמתח הזה עושה את עבודתו.

אם כן, נשאלת השאלה, למה אנשים שלא באמת רוצים להשתחרר מגיעים למורה רוחני? – מה יש להם לחפש שם אם לא את השחרור הרוחני? - אולי כאן המקום לעצור לרגע ולבחון בתוך עצמנו, אילו אינטרסים נסתרים, הזרים ללהט הכנה לשחרור, דוחפים אותנו להיפגש עם מורים רוחניים? – אנו חייבים לזהות אותם בתוכנו.
אולי אנו פשוט מחפשים מפלט מהמועקה של השגרה הארצית והריקה מקדושה של חיינו? צמאים לטבול מעט באנרגיה הנעימה, המרפאה והמבורכת של הגורו? -  או אולי אנחנו שם מתוך ניסיון עקר להעביר את האחריות על השחרור שלנו לגורם חיצוני כלשהו ואז לתלות בו את התקווה לכך שמשהו מהותי יקרה לנו? (וכך גם ליצור יחסי תלות..), או אולי לא רק שאנו לא מעונינים בשחרור, אלא אנו מחפשים דווקא חיזוק עבור האישיות והחיים שלנו כפי שהם עכשיו? - שיגידו לנו שאנו נפלאים ואלוהיים ושהכל מושלם בדיוק כפי שהוא? – כל אלה ועוד מניעים רבים אחרים דוחפים אנשים להתחכך בגורואים (ונדמה שאת כולם נוכל לזהות גם בעצמנו, במידה זו או אחרת, אם רק נסכים להתבונן פנימה בכנות).

עלינו להבין שהתלמיד מוצא ומתחבר למורה, בהתאם לדבר אותו הוא מחפש. המורה יהיה שיקוף של המניע שלו לחיפוש.
אם כן, איזה מן מורה ימצאו לעצמם תלמידים מסוג זה? אילו איכויות יהיו גלומות בו? – מן הסתם, אותן איכויות שאינן מהוות איום ממשי על האדם ואישיותו כפי שהם עכשיו. ומהצד השני, אדם שמחפש בכנות אחר שחרור רוחני אמיתי, בהכרח גם יחוש את גודלו העצום של האתגר שהוא מקבל על עצמו, ולכן יבחר לעצמו מורה עם איכויות שונות לחלוטין, מאשר אלה שפשוט מחפשים אישור וחיזוק למי שהם כבר. במילים אחרות: אמור לי מי המורה שלך, ואומר לך מה אתה מחפש באמת.

 

דוגמא יפה לגורואים "בטיחותיים" במיוחד, היא שלל הישויות המתוקשרות שכל כך נפוצות בעידן החדש. הם מעניקים עצות נפלאות, חום, תמיכה, מידע רב  ואפילו השראה אמיתית. אין ספק שישויות אלה ממלאות בקרב האנושות את תפקידן האלוהי המדויק, שהוא בעל משמעות עצומה בחיי רבים. אך האם תפקיד זה הוא דחיפת האינדיבידואל לטרנספורמציה ממשית והליכה מעבר לאגו? ספק רב. Da Love-Ananda מסביר את הסיבה לכך בפשטות קולעת:

 “Dead gurus can’t kick ass"...

 

"החיים הם המאסטר שלי", אומרים אחרים, שנפתחו לקסם ולתבונה המקודשים שעוטפים אותנו בתוך התגלות החיים. סימנים, שיעורים, חניכות, מסרים, מפגשים מסונכרנים עם האנשים הנכונים...כל אלה אכן קיימים ואין להתכחש אליהם. אבל מאידך, אל לנו לזלזל ביצר ההישרדות רב העוצמה של האגו, שפועל נמרצות וללא הפסק לשימור המבנה הקיים. כל מפגש שלנו עם דבר מה נתקל קודם במסננת תפיסתית צפופה, ומה ששורד את המסננת, מגיע למתורגמן עמוס הפניות שלנו, שמפרש את הדברים על פי האינטרסים המאד מסוימים שלו. רק אחרי התהליך המסלף הזה נוצר בהכרתנו מושג כלשהו בנוגע למה שנפגשנו איתו. זו הסיבה שפעמים רבות אנו יכולים לשמוע מורים רוחניים מתלוננים שלמרות שהם מתבטאים בבהירות ובפשטות, ההקשבה הסלקטיבית של תלמידיהם נוטה להשמיט בעקביות חלקים רבים, ולפרש באופן תמוה ושגוי לחלוטין חלקים אחרים. אז מה יאמרו החיים, שמתבטאים באופנים מעודנים הרבה יותר? – כיצד הם יכולים להעביר לנו מסר מדויק, או גרוע מכך, להגיד לנו משהו שאנחנו פשוט לא רוצים לשמוע? – הם לא יכולים. לאו צה מעיד על עצמו בספר הטאו שהוא "יונק ישירות מהחזה של הטבע". אבל נראה שרק אדם ער כמוהו יכול להיפגש עם החיים באמת ולא רק עם ההשתקפות של דמיונות השווא שלו ביחס אליהם. מפגש אמיתי מעין זה, שאינו נצבע בצבעי האני הנפרד, יתאפשר רק אחרי שניפטר מהמסננת ונעביר את המתורגמן שלנו זיכוך ושדרוג מהפכניים. בהצלחה לנו! :)

ערן קורן, חבר לשעבר בקהילה עם מורה רוחני. המאמר נכתב בשנת 2005 עבור העיתון של הקהילה.
קרדיט: גליון בנושא זה של מגזין WIE, ממנו הובאו כמה ציטוטים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב