היעד המרכזי של מערכת חינוך הוא להכין את הלומד לחיים שלאחר הלימודים, ולתת לו את הידע והכלים הדרושים כדי לתפקד טוב במובן האישי, להשתלב טוב מבחינה חברתית בקהילה בה הוא חי ולהשתלב טוב במעגל התעסוקה אם כשכיר ואם כעצמאי.
לקראת סוף המאה ה-20 החלו להתגלות ברחבי העולם קשיים לבוגרי בתי ספר עיוניים למצוא תעסוקה (ברוב המדינות בתי הספר המקצועיים כבר נעלמו באותה תקופה). באותה תקופה לא התגלו קשיים כאלה לבוגרי חינוך אקדמי והתגובה של מערכות החינוך
ברחבי העולם היתה להגביר את החינוך האקדמי. לכן חל גידול במספר האוניברסיטאות וגדל מספר הסטודנטים הלומדים בחינוך הגבוה. בתחילת המאה העשרים ואחת החלו להתגלות קשיים במציאת מקום עבודה גם לבוגרי חינוך אקדמי. המשבר הכלכלי של שנת 2008 עוד העצים את התופעה. בהקשר זה כדאי לציין כי המצב בגרמניה הוא טוב בהרבה מזה של כלל המדינות ושם יש מערכת חינוך ייחודית: בצד חינוך עיוני בבתי ספר וחינוך אקדמי (בהיקף קטן בהרבה מזה של מדינות אחרות) מתקיימת גם מערכת חינוך נוספת, מעשית באופייה והמעניקה תארים שאין להם מקבילים בארצות אחרות. קישור אל מאמר המתאר את המצב בגרמניה.
בסקרים שנעשו בארצות הברית בשנת 2013 להבנת מקור הבעיה אמרו מעסיקים כי הכישורים שהם מחפשים אצל עובדים אינם מצויים אצל האנשים הצעירים (גם בקרב בוגרי חינוך אוניברסיטאי). בסקרים אחרים שנעשו בארצות הברית ובישראל הרבה שנים קודם לכן אמרו מעסיקים כי הם מצפים שהמועסק אצלם יהיה בעל יכולת להסביר לאדם שני בכתב ובע"פ מה הוא מתכנן לעשות, מה הוא עשה ומה היו התוצאות וכן מה המלצותיו להמשך. לדבריהם חלק ניכר מהבוגרים נעדר כישורים כאלה. הכישורים שתוארו כאן אינם זהים לכישורים של כתיבת חיבור (הנלמדים בהיקף קטן) אם כי שניהם עוסקים בתקשורת של חילופי מידע בין אנשים. הכישורים שהוזכרו על ידי המעבידים רחבים הרבה יותר ובנוסף כוללים גם התיחסות לאספקטים לוגיסטיים של פעילות, הנדרשים לשם ארגון וביצוע של כל משימה שהיא בחיים.
מה שמאפיין את תקופה הנוכחית הוא שדברים משתנים ובקצב מהיר ממה שהיה מוכר בעבר. פרופ' קן רובינסון גורס שבמצב הזה הכישור החשוב ביותר לאדם הוא יצירתיות, המאפשרת לאדם להסתגל למצב משתנה. הוא טוען שהחינוך העיוני מדכא את התכונה הזאת אצל הלומדים (מחקרים שהוא מתיחס אליהם מראים, שבגיל הגן ילדים יצירתיים מאוד וככל שהם מקבלים יותר חינוך עיוני היצירתיות שלהם פוחתת). יצירתיות אצלו נמדדת ביכולת למצוא הרבה תשובות טובות לבעיה, בו בזמן שבחינוך העיוני יש לכל בעיה רק תשובה אחת נכונה, ולכן היצירתיות מתנוונת במהלך החינוך. לדבריו גם חוויות רגשיות הן חלק מהלימוד הנדרש לאדם כדי להתמודד עם החיים. למשל מאוד חשוב ללמד אנשים צעירים איך להתמודד עם כשלון.
בנוסף למסרים של רובינסון ברור שבמצב של עולם שמשתנה מהר כל אדם צריך ללמוד איך לומדים נושא חדש למשל תוך כדי עבודה. מתודולוגיה יעילה למצב כזה היא ללמוד במקביל מהיישום אל היסודות ומהיסודות אל היישום. לימוד רק בשיטה המקובלת (מהיסודות אל היישום) מחייב השקעה הרבה יותר גדולה של זמן, ובתקופתנו זמן הוא משאב יקר מדי שאין לו תחליף.
הדרך הנכונה להתמודד עם העתיד היא קודם כל להגדיר את הצרכים העתידיים (בעזרת מעבידים - את הכישורים הנדרשים לעבודה, בעזרת סוציולוגים, אנתרופולוגים וכו' - את הכישורים החברתיים הנדרשים להשתלבות טובה בקהילה ואת הכישורים האישיים הנדרשים לחיים מלאים במסגרת האישית). לאחר מכן יש להתאים את תכניות הלימודים כך שיענו לצרכים. התהליך שתואר כאן דומה מאוד למה שנעשה במיגזר העסקי בשעת פיתוח מוצר (מוצר חמרי או מוצר בעל מאפיינים של שירות): לפני הפיתוח מגדירים מפרט דרישות, ובסוף התהליך מוודאים שהמוצר אכן עונה לדרישות.
הציבור צריך להיות מודאג מאוד מהעובדה שכיום התוצר של מערכת החינוך אינו עונה לדרישות. המשמעות היא שהתקציב הגדול של משרד החינוך אינו השקעה נושאת פירות בעתיד כמצופה וחלק נכבד ממנה הוא פשוט הוצאה. עובדה זאת אושרה במחקרים שערך הכלכלן הא-ג'ון צ'אנג. הוא בחן את הקשר בין השקעה בחינוך לבין צמיחה כלכלית במדינת שונות ולא מצא קשר מובהק בין מידת ההשקעה הכספית בחינוך לבין הצמיחה הכלכלית של מדינה. במדינות אחדות הוא מצא אפילו קורלציה שלילית בין הפרמטרים האלה. ניסיון החיים בעבר (לפני עשרות שנים ויותר) היה שצריך לצפות לכך שהשקעה בחינוך מחזירה את עצמה בעתיד. ההסבר של צ'אנג למימצאים שלו הוא, שתכני הלימוד כיום אינם תואמים את הצרכים הנוכחיים (ולכן מחטיאים את המטרה של החינוך).
יוסף יעלי הינו בוגר הטכניון, ובעל תואר Ph.d בפיזיקה מהטכניון. עבד ברפאל ובאלביט כמנהל, כמהנדס מערכת וכמדען בכיר. לימד בבתי ספר ובמוסדות אקדמים בארץ ובחו"ל ( מורה מוסמך ). כעת גימלאי, מומחה בניתוח מערכות חברתיות וכמו כן מתנדב בקהילה.
