האם יש קשר בין מצב למצברוח?
האם יש קשר בין מצבו האישי של אדם למצב רוחו?
הרי רואים אנו אנשים שבעיות עוטפות אותם כמו יום מעונן וסמיך - ופניהם מחייכות כשמש בצהריים.
האם זוהי אינפנטיליות או כוח התגברות והתחזקות לעומת קשיים?
לעומת זאת אפשר שנפגוש מכר שהכל ברוך השם יופי - הפרנסה, הבריאות, הזוגיות, הילדים, רק מה? הוא כולו חפוי וירוד. יש לו כל מיני סיבות.
ואתם עם הבעיות הקשות שלכם מקשיבים ומסרבים להאמין...
כבר לימד אותנו שלמה המלך, החכם מכל אדם, ש"ברוב חכמה, רוב כעס, ויוסיף דעת, יוסיף מכאוב" (קהלת א יח)
והנה דומה שהיום ככל שאנו נעשים חכמים יותר - אנו עצובים יותר.
ככל שאנו עצובים - מתרבים יותר היועצים למיניהם.
ואנו לומדים ולומדים - והשמחה אינה מגיעה.
ככל שאנו מתייעצים יותר - אנו מבינים כמה קשה מצבנו.
וכשאנו מבינים זאת - אנו מחפשים גם תרופה מתאימה - רצוי טבעית.
אז מה גרם למה?
האם העצב הביא את היועצים למיניהם, או שהיועצים לימדו אותנו שמצבנו רע ועלינו להצטער?
ובכלל - מה יותר טוב שמחה פשוטה או שמחה המגיעה לאחר שנות עמל וחיפוש?
ולא חבל על הזמן שביזבזנו?
בסיפורי ילדותנו קראנו על אנשים "פשוטים" העמלים לפרנסתם, יש להם קשיים שונים ומשונים והם משתדלים לשמוח בחלקם. ולעומת זאת הסיפורים הקלאסיים הידועים על נסיכות יפות ועשירות בארמונות פאר שהן עצובות וכל המדינה מתגייסת לשמחם.
האם זה אומר שהשמחה היא נחלת פשוטי העם בגלל שאין הם מבינים את הקשיים שבחיים?
או אולי זוהי תכונה מבורכת המפצה על הקשיים?
ובהחלט יתכן שהשמחה מגיעה מתוך המצוקות, מתוך הרעב האמיתי שמלמד לשמוח בכל רגע במה שיש.
את זה קשה ללמד לאנשים שהם שבעים כל העת.
אולי משום כך זקוקים ליועצים למיניהם.
כל אדם יכול בכוחות עצמו לעשות ספירת מלאי לעצמו. לבדוק מה יש לו וליהנות מזה. החיים הם עכשיו והיום. העבר כבר איננו, העתיד עדיין רחוק. למה שלא נלמד לשמוח היום? עכשיו?
עם קצת מאמץ, תרגילי נפש עצמיים, זה יגיע.
כעצתו הידועה של רבי נחמן: "אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך, התנהג כאילו אתה שמח.
והשמחה האמיתית...בא תבוא".
