כשהתגרשתי, הילד שלי היה בן שלוש. אחרי שהתאוששתי מהגרושים רציתי זוגיות חדשה. פגשתי גבר נחמד שמצא חן בעיני ויצאנו. היה לנו מאד נחמד ביחד ואפילו הפגשתי אותו עם הילד שלי. הם שחקו והסתדרו מצוין.
אחרי 5 שבועות שהיינו ביחד הוא הזמין אותי לבוא אתו להשתלמות באילת. זה יצא בסופשבוע שאני עם הילד שלי, אז אמרתי טוב, אבל נבוא שנינו. הוא אמר שאין בעיה. אבל כבר בדרך התחילו הבעיות.
סופשבוע רומנטי עם בן זוג וילד בן 5
בזמן הנסיעה הוא רצה שקט כדי לשמוע מוסיקה והילד שלי קשקש כל הנסיעה ושאל 200 פעם מתי מגיעים. כשהגענו למלון, הוא רצה שנעלה לנוח והילד שלי רצה לברכה. כשהיינו בברכה הוא רצה שנשב מחובקים על מיטת שיזוף בפינה מבודדת, ולי היה ברור שאני משחקת עם הילד שלי בברכה. כשהסתובבנו בטיילת הילד שלי ראה חנות צעצועים ורצה להיכנס להסתכל, כי מעניין את הסבתא שלו לטייל בטיילת ולהסתכל על הים. בערב הוא רצה לצאת לבלות ואני אמרתי שאני לא משאירה את הילד שלי לבד. אחרי יומיים החבר שלי כבר ממש כעס.
הילד שלי באמת התנהג מהמם. הוא לא הפריע, הוא לא נדנד, לא נשכב על הרצפה בצרחות כשאמרתי לו לא. וגם לחבר שלי לא הייתה בעיה עם הילד שלי. הוא חיבב אותו, הם שיחקו ביחד, אבל הוא לא רצה שהוא יפריע ל-ביחד שלנו.
היתה תחרות על תשומת הלב שלי בין בן הזוג שלי לילד שלי. כל אחד רצה אותי רק לעצמו.
כשחזרנו מאילת הייתה ביננו מריבה גדולה.
הבנתי שאני צריכה ללמוד לתאם ציפיות
אפשר היה למנוע את ההתנגשויות ביננו, אם היינו מתאמים ציפיות. החבר שלי ציפה לבילוי רומנטי של סופשבוע באילת. לא היו לו ילדים והוא לא ידע מה זה אומר לנסוע לחופשה עם ילד בן 5. ואני לא אמרתי שזה לא משתלב, רומנטי וילד. לא הגדרתי מראש מה אני מוכנה, לא הצבתי מראש את הגבולות שלי. לשניהם.
חשוב לעשות מידי פעם תאום ציפיות עם בן הזוג לגבי ההתנהלות עם הילדים (גם כשגרושים וגם כשנשואים). לא רק לפני שיוצאים לחופשה, אלא גם בהתנהלות היומיומית. להגדיר כללים.
להסביר שכשהילדים אצלי, אני איתם. לפעמים גם לי בא לקחת מהם חופש, אבל – אני אימא 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.
יש הרבה מצבים של התנגשות בין הצרכים והרצונות של הילדים לאלו של בני הזוג.
למשל, יום שני קבעתם ללכת להצגה והזמנתם כרטיסים. שבע בערב, אתם מתכוננים לצאת, ואבא שלו מתקשר. אומר שהילד חולה ובוכה ורוצה רק אותך. מה את עושה???
לך אין שום ספק אבל החבר שלך מתאכזב. הוא כועס ובא אליך בטענות. התגובה הטבעית שלך היא להתגונן או לתקוף בחזרה. בדיוק בנקודה הזו – תעצרי! קחי נשימה! - ותביני את האכזבה שלו.
כמובן שתתפני לילד שלך אבל אל תדרשי מהחבר שלך שלא יכעס. דברי אתו, תני לו את התחושה שאת "רואה אותו". אל תתגונני, כן תסבירי - "אני מבינה שאתה מאוכזב. גם אני רוצה ללכת להצגה, אבל הילד שלי חולה, ואני רוצה להיות איתו".
לכל זוגיות יש את המצבים במורכבים שלה. זה מושפע ממספר הילדים, הגיל שלהם, הקשר בינכם וכדומה.
ניתן להיעזר באיש מקצוע כדי למצוא את הפתרון האופטימלי לזוגיות שלך.
הדס
