אבא יש רק אחד - עליית מעמדם של האבות בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה 

                                                     מאמר - אבא יש רק אחד

עליית מעמדם של האבות בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה

לפני שנים לא רבות, קשה היה מאד, אם לא בלתי אפשרי, למצוא בקרב התקדימים של בתי המשפט לענייני משפחה פסקי דין שהעניקו לאב משמורת על ילדיו הקטינים. הילדים היו נמסרים באופן קבוע למשמורתה של האם. לא למשמורת האב, ולא למשמורת משותפת. כך היה אפילו כאשר הילדים היו מעל גיל שש שנים, באופן שהחוק הקובע קדימות לאימהות כבעלות המשמורת לא חל כלל לגביהם. פסיקה כזו הייתה ניתנת בין אם ישבה לדין שופטת, או שישב לדין שופט ממין זכר. גם לחילוניותם או לדתיותם של היושבים לדין לא הייתה השפעה על התוצאה. כול המותבים החזיקו בדעה כי במקרה של פירוד בין ההורים או גירושין, הילדים יישלחו לגור עם אימם.

אפילו כאשר הצדדים עצמם, הבעל והאישה, היו מסכימים ביניהם בהסכם גירושין על מנגנון של משמורת משותפת, לא היה זה נדיר למצוא שבתי המשפט יתערבו בנושא ביזמתם, ויסרבו לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק-דין. סירוב כזה היה עומד בתוקפו, וזאת עד אשר תוצג בפני השופטים חוות-דעת פסיכולוגית הקובעת כי סידור כזה ישרת את טובת הילדים, ולא להיפך.

כך היה בעבר, אך לא זה המצב היום. בד בבד עם פרסומן של המלצות ועדת שניט, התהווה בפסיקה גל גדול וסוער, אשר העלה את קרנם של האבות עד מאד, הכיר בהם כהורים שווי זכויות לחלוטין לאימהות, ולמעשה ביטל בפועל את "חזקת הגיל הרך" המפורסמת.

מה גרם לשינוי הזה? האם באמת המלצותיה של הועדה שכלל טרם ניתן להן תוקף משפטי מחייב? אולי השינויים החברתיים והרוחות הקוראות ל"שוויון בנטל", שהביאו עימם את ההבנה כי כיום אימא ואבא חד-הם, ושניהם עובדים מחוץ לבית, מפרנסים, מטפלים בילדים ומחנכים אותם, ונהנים מאותם כישורים הוריים, אלא אם כן הוכח אחרת. 

כיום, בכל תיק משמורת, נשקלת בכובד ראש וכדבר שבשגרה האפשרות של הפקדת המשמורת בידי האב, או שלכל הפחות נבחנת הדרך של משמורת משותפת, וזאת ללא קשר לגילאים של הילדים, או למינם. לא עוד נמצא אחדות דעים כי יש להעניק את המשמורת לאם כאקסיומה מוצקה.

במה דברים אמורים? בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה, כלומר הערכאות החילוניות-אזרחיות. אצל עמיתיהם, בתי הדין הרבניים, ניתן למצוא עקביות, הנובעת מן היישום של ההלכה הדתית עתיקת היומין, שאינה משתנה חליפות לבקרים בהשפעת תיקוני חקיקה, חידושי פסיקה וועדות מקצועיות. בזירה זו ניתנת עדיפות לאם כמשמורנית על שני המינים עד הגיע הילדים לגיל 6 שנים, ולאחר מכן קיימת התפלגות לפי מינם של הקטינים – הבת אצל האם, כמעט לעולם, ואילו הבן אצל האב, כדי שהאב יוכל ללמדו תורה.

בעבר, תנאי בלעדיו אין לכך שבית המשפט יסכים לשקול בכלל סידור של משמורת משותפת  ושוויונית, היה ששני ההורים מצויים ביחסים טובים ותקינים, פחות או יותר, ושקיימת ביניהם תקשורת בלתי מופרעת. כיום אין זה עוד תנאי הכרחי, וגם במצב ההפוך, קרי כאשר האב והאם, אשר כזכור מתגרשים זה מזו, עוינים האחד את האחר, ואפילו אינם מדברים ביניהם, עדיין יתכן שבתי המשפט ישתכנעו שמוטב לקטינים לחלוק את זמנם בין שני הבתים, ולא להפסיד את האפשרות לקשר אינטנסיבי עם אחד מההורים.

גישה חדשה זו מופיעה גם בשתי מאטריות מקבילות וסמוכות במהותן לסוגיית המשמורת, מחד בתחום של קביעת הסדרי ראייה וביקורים, ומאידך בתחום של אישור להעתקת מקום מגורים.

בתביעות שעניינן הסדרי הביקורים של הילדים אצל אב שאינו משמורן, נתקלים משפטנים כיום בגישה שאף היא אוהדת את האבות ומרחיבה את זכויותיהם. אם בעבר לא היו ילדים נמסרים כלל ללינה אצל האבות לפני גיל שלוש שנים, הרי כיום אין זה כך עוד. בתקדים חדש יחסית התייחס בית המשפט לטענה לפיה צצה בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה אופנה חדשה של מתן לינות בבית האב לפני הגיע הילדים לגיל שלוש, והכחיש כי קיימת אופנה כזו, או כי קיימות אופנות בכלל בנושאים מעין אלה. ואולם, עיון בפסיקה הרבה היוצאת תדיר מתחת ידיהם של שופטי ושופטות בתי המשפט לענייני משפחה מראה כי גם אם לא נכנה זאת בשם "אופנה", עדיין אין ספק כי הגישה השתנתה, וכי כיום בית המשפט עשוי בהחלט להורות על ביקורים הכוללים לינה גם לגבי תינוקות רכים בשנים, ולפני גיל שלוש.

בתי המשפט שינו טעמם והחלו להעניק לאבות שאינם מקבלים את המשמורת ביקורים נרחבים יותר, לרבות לינות של הילדים אצל אביהם בימי אמצע השבוע, ולא רק בלילות שבת או בחגים, כפי שהיה פעם.  

בתביעות הכוללות עתירה של אם משמורנית לשינוי מקום מגוריה, מה שיביא לצמצום הקשר עם האב, גם כן ניתן למצוא שינויים בגישה של בתי המשפט כלפי האבות, והכרה בחשיבותו המכרעת של הקשר של ילדיהם עימם לצורך התפתחותם הנפשית התקינה והבריאה. כך למשל, נדחתה לאחרונה בקשתה של אם להעתיק את מגוריה מצפון הארץ לדרומה, וזאת משום שהדבר יקטע את הקשר היומיומי הקיים בין האב לבין בתם המשותפת, ודבר זה לא יהיה לטובתה של הילדה.  

מעמדו של האב נשקל בכובד ראש בין אם מדובר בתביעה להעתקת מגורי האם והילדים בתחומי מדינת ישראל, או שמבוקש לאשר את הגירת האם ממדינת ישראל לארצות חו"ל.

הצעד האחרון בדרך לשוויון מלא בין אימהות לאבהות ביחס לילדיהם המשותפים, יבוא אם תאומצנה בחוק גם מסקנותיה של ועדת שיפמן, אשר עשויות לחולל מהפכה של ממש בדיני המזונות. אם אכן יינתן להמלצות בסופו של דבר תוקף חוקי, אזי במקום חוקי ההלכה הדתית, אשר כיום שולטים בסוגיית המזונות לא רק בבתי הדין הרבניים, אלא גם בבתי המשפט האזרחיים – דהיינו בתי המשפט לענייני משפחה, יבוא חוק חילוני מודרני, מתקדם ושוויוני יותר. לפי החוק הדתי החל כיום, חובת המזונות העיקרית מוטלת על האב, ואף במקרה שהוא חולק עם האם משמורת משותפת, עדיין אין הם שותפים שווים בחובת תשלום מזונות ילדיהם. יצוין כי גם כאן, ובטרם שינוי החוק, ניתן למצוא פסקי דין רבים אשר באמצעות מתן פרשנות מגמתית לדיני ההלכה, מנסים ליצור שוויון בחלוקת נטל פרנסת הילדים בין שני ההורים, כל אחד בהתאם ליכולתו. מבחינה מעשית התוצאה היא השתת סכומים נמוכים יותר של דמי מזונות על האבות, כאשר מן הסתם האימהות תצטרכנה להשלים את ההפרש ממקורותיהן. 

למידע נוסף אודות עו"ד אודליה אלטמן:

http://www.odelia-altman.com/