הפוסט הזה נכתב במטרה להודות לאלה שתמכו בישראל במהלך השריפה המפלצתית שהשתוללה ביערות הכרמל בשנת 2010 והותירה אחריה הרס רב באזור שכה יקר לליבי. השריפה של שנת 2010 התחוללה ביערות הכרמל בצפון הארץ, מעט דרומית לעיר חיפה. היא החלה בסביבות השעה 11:00 בבוקר ב 2 לדצמבר 2010 והתפשטה במהירות כשהיא מכלה חלק נרחב מהחורש הים תיכוני שכיסה את האזור. השריפה גבתה את חייהם של 44 קורבנות, מה שהפך אותה לשריפה הקטלנית ביותר בהסטוריה של ישראל.
אני כותב שורות אלה מנקודת מבטו של עולה חדש מארצות הברית שהיגר לחיפה לפני כשש שנים. זכיתי לקחת חלק בפעילות בין דתית עם חברינו מארגון הפוקולר (התנועה הקתולית הגדולה) ומספר דתות אחרות בינהם אחינו הדרוזים.
אני מתגורר בחיפה. דלית אל כרמל ועוספיה הם שני כפרים דרוזים סמוכים לעיר חיפה באזור יערות הכרמל. הדרוזים שוכנים בגליל ובאזור הכרמל כבר קרוב לאלף שנים. אף על פי שהשפה הדרוזית המדוברת היא למעשה ערבית, הדת והמסורת הדרוזית היא נפרדת וייחודית. הדרוזים מחשיבים את האמונה שלהם כפרשנות חדשה לשלוש דתות מונותיאיסטיות: היהדות, הנצרות, והאיסלאם. הם מדברים בניב מיוחד של ערבית שנשמע קרוב יותר לניב המגיע מסוריה. הם מונים קרוב למיליון וחצי נפש בעולם. יחד עם זאת, רוב האוכלוסיה מתגוררת בגליל, בדרום לבנון ובדרום סוריה. לדרוזים אין שאיפה פוליטית להפוך להיות לאומה עצמאית. הדגש שלהם הוא רוחני ולא בנושאים חילוניים. הם מהווים אזרחים נאמנים של המדינה. הדרוזים בישראל משרתים בשירות החובה בצבא הגנה לישראל. רבים מהאזרחים הדרוזים לצערנו הרב נפלו במהלך שירותם הצבאי ובמלחמות בהגנה על המדינה.
הדת הדרוזית נוסדה בערך מלפני אלף שנה. באופן כללי הדרוזים מעדיפים לשמור בסוד את רוב העובדות הקשורות לדתם. אני יכול לספר לכם רק על מעט מהפרטים שהיו מוכנים לשתף אותי. ארבעה נביאים נושאים את הבשורה המשיחית של הדרוזים. השלושה הראשונים אלה הם משה, יתרו והנביא המוסלמי מוחמד. בהתאם לאמונה, הנביא הרביעי חמזה בן עלי היה החזק מבין הארבעה, הוא הגיע לשיח חשוב במצרים עם הבשורה שלו בשנת 1017. השיח מייד קיבל אותו ומינה אותו למנהיגה הורחני של מצרים באותו הזמן. חמזה היה המנהיג הרוחני למשך 22 שנה. בתקופת כהונתו זו היתה ההזדמנות האחרונה להצטרף לדת הדרוזית. מאז, יש להיוולד לתוך הדת בכדי להיות חלק ממנה.
אני מאד נהנה לבקר אצל שכנינו הדרוזים. האוירה בכפרים היא חמה ופתוחה. כולם, כולל התושבים עצמם, יכולים לבחור באם להתלבש בלבוש המסורתי או בבגדי מעצבים. הכפר, כמו בשאר העולם, החל כחברה חקלאית. כיום ישנו מגוון של אנשי מקצוע מרועי צאן ועד למפתחי תוכנה. האזור הכפרי הוא יפהפה ופסטורלי, ויחד עם זאת ניתן להבחין פה ושם במרצדס בנס, בבתים יפים ובמסעדות נהדרות וחנויות.
גולת הכותרת של הביקור שלי בכפר דלית אל כרמל הוא מרכז יד לבנים. מרכזים כאלה נמצאים ברוב הישובים בישראל כולל בחיפה. הם משמשים להנצחה של הבנים שנפלו במערכות ישראל. בדלית אל כרמל 330 מבני העדה הדרוזית מונצחים על הקרבת חייהם בהגנה על המדינה.
אנדרטת הזכרון הוקמה בשנת 1980. הדרוזים קיבלו אישור להקים את יד לבנים בסמוך לאתר ההיסטורי של הבית שבו הסופר וראש הממשלה הבריטי סיר לורנס אוליפנט ואשתו התגוררו. אוליפנט היה הסופר אשר שירו הפך בסופו של דבר להמנון הישראלי התקווה. השמועות אומרות שהוא קיבל את ההשראה לכתיבת השיר מהשאפתנות הציונית בתקופתו.
לשכת ראש העיר ומשרדי ממשלה נוספים ממוקמים באזור מרכז יד לבנים בכפר. במהלך הסיור שערכתי, פגשתי בהרבה מתושבי הקהילה וביקרתי בבתיהם. אירוח וקבלת אורחים הם חלק חשוב מאד במסורת הדרוזית. אני שמח שהייתה לי האפשרות לחוות זאת. אני אפילו הוזמנתי לחתונה קרובה במהלך ביקורי הראשון באחד מהכפרים.
השריפה הנוראה שפקדה את האזור ושרפה מילויני עצים הרסה לא מעט בתים והנורא מכל גבתה את חייהם של 44 נשים וגברים. אך יחד עם זאת טוב לב ואדיבות הקיפו אותנו מכל עבר. הכפרים הדרוזיים היו בין האזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר. התושבים בכפרים וכולנו בצפון ישראל מודים לכל מי שהציע את עזרתו בתמיכה ובהפגנת סולידריות. הבנייה מחדש מתקדמת במהירות. לתושבים יש מסורת רוחנית ארוכת שנים, בסיס משפחתי נרחב ויכולת חזקה להתאים עצמם לשינויים במהירות רבה שאיפשרה לשוכני האזור בכפרים להשתקם ולהמשיך בחייהם.
אני מרגיש שזו ברכה להתגורר בחיפה שבה יהודים, נוצרים, מוסלמים ושכנינו וידידינו הדרוזים כולם חיים יחד ומסתדרים לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב במהפכות שמתחוללות באזור הזה של העולם.
זוהי דוגמא לצד בחיים בישראל שלרוב כלל אינו מוצג בתקשורת מסביב לעולם.
ארל שוגרמן עלה לארץ לפני כשש שנים מקולורדו בארה"ב ומתגורר בחיפה. הוא מנהל בלוג שבו הוא מתאר את חוויותיו כעולה חדש בארץ, מנקודת מבט ייחודית ומתוך התנסותו ומעורבותו בפעילות בין-דתית לקידום דיאלוג בין עמים. הוא מספר על החיים בישראל מפרספקטיבה שלרוב פחות שומעים עליה בכלי התקשורת בעולם.
