בימים האחרונים הדיון לגבי האסיר X נסוב סביב 3 סוגיות בערבוביה:
א. האם ישראל פעלה כשורה כשכלאה את האסיר בתנאים החשאיים והמגבילים – ב-2010? אולי
ב. האם ישראל פעלה כשורה כשבלמה בצורה כה כוללת ואגריסיבית את הידיעות על עצם קיומו של אסיר כזה (גם ללא פרטים מזהים) ואת דבר מותו – ממועד המעצר ועד לפני חשיפת הפרשה בתחקיר ערוץ ABC האוסטרלי? לא
ג. לאחר הפרסום ב-ABC - האם הייתה צריכה המדינה להתיר פרסום בהיקף שפורסם בסופו של דבר, והאם פעלו חברי הכנסת גלאון, טיבי וחנין כשורה כאשר היפנו שאלה בנושא לשר המשפטים? ודאי
שלא מן העניין, הדיון הפך לפוליטי. זאת כאשר מדובר בעצם בעקרונות חוצי קשת פוליטית של ליברליזם ודמוקרטיה. כמו-כן, נוצר בלבול בין הסוגיות, ומשקל רב מדי הושם על סוגיה ג' בעוד שסוגיות הליבה הן א' וב'. הדבר מהווה אתגר משולש עבור תומכי העקרונות הדמוקרטיים והליברליזם.
כיצד זה שרוב השיח עד כה עסק בפעולות חסרות כל משמעות פרקטית? אם ברחבי העולם, כולל בארץ, חשופים כבר למידע ממילא, איזה ידע חדש יופק מהופעת הפרטים שוב בעיתונות הישראלית? בעידן הגלובלי, הרי אין לדיון כזה כל משמעות.
תומכי הסתרת עצם קיום המקרה, אלה שתשובתם לשאלה ב' שבפתיחה תהיה "כן", הצליחו לטשטש בין סוגיות א', ב' וג', לייצר מראית עין של מחלוקת, וכפועל יוצא גם שיח ענף, לגבי נושא ג' הלא רלוונטי - הפרסום של המפורסם, החשיפה של החשוף. כעת במקום להיחשב לעמדה לא רלוונטית, הפכה שאלת ההסתרה-שלאחר-הפרסום לסוגיה בפני עצמה. החזרת מרכז הכובד של השיח לסוגיות א' וב' הוא האתגר הראשון.
אתגר מס. 2 הוא יצירת אבחנה ברורה בין סוגיות א' וב'. רבים, וביניהם גם ליברלים, שוגים בטענתם ש"אינם יכולים לבקר את אופן הסתרתו ותנאי כליאתו של האסיר X, כיוון שלא ידועים כל פרטי המקרה". טענות אלה קושרות ומבלבלות בין עצם נסיבות כליאתו, ובין בחינה של הלגיטימיות של אופי המאסר. אלה הסומכים על אותם המשתיקים והמסתירים שהם פועלים בצורה עניינית ונכונה – ללא כל גורם חוץ מפקח שיאשר זאת, הופכים את זכויות היסוד של האזרח ליחסיות, ופותחים בכך פתח לדיכוי זכויות אלה באופן אנטי דמוקרטי.
בעוד שחשיפת שמו של אסיר ונסיבות מעצרו יתכן שיחשפו פרטי מבצע בטחוני זה או אחר, ולכן יכולים להתקיים מקרים בהם איסור פרסום הפרטים מוצדק, חשיפת עצם קיומו של אסיר כזה, תנאי אחזקתו, דיווח על קיום זכויותיו הבסיסיות – אלה הם חובת הממשל במשטר דמוקרטי. גם על מותו ונסיבותיו חייבת להיות חובת דיווח, ביקורת, פיקוח. הממשל חייב להוכיח לאזרחיו קיומו של מינהל תקין. הדרך בה הוא יכול לעשות זאת היא לדווח על עצם קיום ופעולה של מנגנוני בקרה ולהוכיח את אי תלותם.
אמנם בעקבות הפרסום למדנו על קיומם והפעלתם של מספר מנגנונים משפטיים כאלה, אולם הדבר אינו מספק ממספר טעמים: א. למדנו עליהם לאחר הפרסום הזר, ורק עבור המקרה הזה. האם היינו יודעים שהוחזק אסיר במחשכים מסיבה לכאורה מוצדקת ותוך שמירת זכויותיו אלמלא הפרסום? ב. הם חלקיים ופסיביים במהותם. ללא פניה יזומה ווולנטרית לבית המשפט – האם היה המקרה מפוקח? איננו יודעים זאת.
מבלי שפרטי האסיר והמקרה יחשפו, חייב הממשל לשכנע את אזרחיו שגורמי ביקורת ופיקוח מקצועיים, שהציבור נותן בהם אמון, כגון משרד מבקר המדינה ומערכת המשפט, מעורבים באופן יזום בהליך הרגיש ומוודאים את תקינותו. והאזרחים צריכים שיהיו להם הכלים לוודא קיום פיקוח של גופים מקצועיים אלה. על ווידוא קיומם של הכלים הללו במשטר דמוקרטי להיעשות באמצעות התקשורת ובאמצעות נבחרי הציבור אשר בכנסת.
האתגר השלישי של הדוגלים בליברליזם ובערכים דמוקרטיים היא הצגת דרישה זו כברורה ומובנת מאליה במדינה דמוקרטית.
המחלוקת היחידה צריכה היתה להיות בנושא חשיפת הפרטים הביטחוניים – פרטי הפרשה, זהותו של האסירX וסיבת מעצרו. שם יש אולי במקרי קיצון מקום לקיומן של נסיבות מיוחדות. באופן פרדוקסלי, דווקא סוגיה זו, הנפיצה והקונטרוברסלית ביותר, הייתה הופכת להרבה פחות בוערת, לו ידע הציבור על קיומם של גורמי פיקוח וביקורת בלתי תלויים שהיו זוכים באמונו.
במדינה שאין פיקוח וביקורת בלתי תלויים, שקיומם מפורסם פומבית, איזה ערובה ואיזה ביטחון יש לאזרח שזכויותיו נשמרות? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שבישראל של 2013 אין עוד אסירי XYZ? כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שסיבת אחזקתם של אסירים במחשכים מוצדקת ושזכויותיהם נשמרות? חובת חברי הכנסת והעיתונות לוודא קיומו של מינהל תקין, על מנת לאפשר לאזרח הפשוט לישון בשקט מבלי לפחד שיועלם באישון לילה.
