הוראות צוואה מול הוראות מוטבים מכוח קופת גמל, ביטוח חיים וכיוצא בזה - מי גובר 

פעמים רבות נשאלת השאלהמהו הדין ואיזו הוראה תגבר במקרה של סתירה בין הוראות קופת גמל, חוזה ביטוח וכד' אל מול הוראות צוואה, בנוגע לקביעת זהות הנהנה/המוטב בכספים המופקדים באותה קופת גמל/חברת ביטוח.

שאלה זו תתעורר מקום בו המוריש איננו עוד בין החיים, ואין ביכולתו להביע את רצונו, ליישב את המחלוקת ולתקן את הסתירה.

המחוקק התייחס לסוגיה זו בחוקקו שני סעיפי חוק בשני חוקים שונים, כדלקמן:

לשון סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965קובעת כי "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון".

סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע בזו הלשון: "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב ולהעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".

הסעיפים לעיל מלמדים כי ניתן להתנות שכספים על פי חוזה ביטוח, חברות בקופת גמל או קצבה, יהוו חלק מהעיזבון. סעיף 147 אינו קובע את הדרך בה ניתן להתנות כי כספים אלו יהיו כלוליםבעיזבון, אולם מנוסחו של סעיף 36(ב) עולה כי על הנושה עצמו להודיע לחייב בדבר השינוי. עלתה השאלה בפסיקה, האם קיימת חובה כי הודעה זו תתבצע בחייו של הנושה, והאם ניתן לקיימה גם לאחר פטירתו. לעניין זה, ניתן למצוא בפסיקה שתי תפיסות מנוגדות.

התפיסה החוזית כלכלית - תפיסה זו מחייבת הודעה ברורה לנושה, והנימוק לכך נעוץ בצורך להגיע לוודאות של הנושים ולמנוע ניהול הליכים משפטיים, על כל העלות הכלכלית וחוסר הוודאות הנלווה להם. לתפיסה זו, אין בכוחה של צוואה בלבד להוות הוראה שכזו, והוראה שכזו תתקבל אך ורק אם נמסרה לנושה בחיי המוריש או שהופיעה במסגרת התקנון הרלוונטי של קופת הגמל, חוזה הביטוח וכד'. לעניין זה ר' ע"א 5027/90 מילשטיין נ' אקוה, ע"א 3807/90 פישר נ' תמר.

התפיסה הירושתית - תפיסה זו שמה דגש על תפקידם הירושתי של הסדרי הפטירה, ומעניקה חשיבותרבה לעיקרון אוטונומיית רצון המת, שמקורו במשפט העברי ואשר קיבל משקל יתר לאחר חיקוק חוק יסוד: כבוד האדם חירותו, התשנ"ב-1992. לפי תפיסה זו, האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה, ואין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים או של כל אדם אחר. לעניין זה ר' ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, רע"א 3130/05 יורשי המנוחה א.ר. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עיזבונה של מ.ר. ז"ל.

בעברעמדת בתי המשפטהייתה כי בתחרות בין מוטב מוקדם, שנקבע על ידי המוריש בקופת גמל, לבין מוטב מאוחר, שנקבע על ידי המוריש בצוואה מאוחרת, עדיפה זכותו של המוטב המוקדם. זאת, כאשר ההודעה על הצוואה הגיעה לקופת הגמל לאחר מות המוריש. מאידך, אם ההודעה הגיעה לקופת הגמל לפני מותו של המוריש, תגבר זכותו של המוטב המאוחר שנקבע בצוואה.

למרות שטרם נפסקה הלכה סותרת לתפיסה זו של בתי המשפט, אנו עדים בשנים האחרונות לשינוי תפיסתי מהגישה החוזית כלכלית אל עבר הגישה הירושתית. כך, קיבלו בתי המשפט במספר מקרים הוראות צוואה מאוחרת להוראות קופת גמל וכד', גם כאשר הצוואה נמסרה לקופה רק לאחר מות המוריש. יצוין, כי מדובר במקרים בהם הצוואה כללה הוראות ברורותוחד משמעיות בדבר הפיקדונות אשר יצורפו לעיזבון על פי הצוואה, ובמקרים מסוימים גם תקנון הקופה/חוזה הביטוח אפשר את קיום הוראות הצוואה גם מקום שנמסרה להם לאחר פטירת המוריש.

מכל מקום, דרך המלך במקרים מסוג זה תהיה כמובן לתקן מראש את פרטי הנהנים בקופה/ביטוח ו/או לכל הפחות למסורלקופה, עוד בימי חייו של המוריש, הודעה פשוטה בנוסח "הסכומים שיש לשלם עקב מותי יועברו לעיזבון". לחילופין, ניתן לפרט את כל פרטי הפיקדונות ו/או חוזי הביטוח של המוריש בעיזבון במסגרת הצוואה, ולמוסרה אל הקופה הרלוונטית בימי חייו של המוריש.

?

?

*נכתב בסיוע עו"ד עידן חוברס ממשרדנו.