דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


הנבחרים 

מאת    [ 22/09/2012 ]

מילים במאמר: 1171   [ נצפה 3107 פעמים ]

יש אנשים, אני קורא להם The Chosen People, שכל מעשה זניח וקלישאתי יקדם אותם בעוד מילימטר.
יש אנשים, ואלה הרוב, שבשביל מילימטר, הם משתינים דם וכל חייהם לא יתקדמו יותר ממטר.
אלף מילימטר לחיים שלמים, זו לכל הדעות אינה תוצאה מכובדת.
אולם אצלם, אצל האנשים הרגילים, כל מילימטר מרגיש כמו מטר.
ואילו אצל ה"נבחרים", או The Chosen People, כל מטר הוא רק צעד אחד במסע נצחי שאין לו סוף ולעתים גם לא תוחלת.

***

אדמונד הילרי, הניו זילנדי הכחוש והסגפני למראה, היה הראשון לכבוש את פסגת הר האוורסט.
כך כתוב בספרי ההיסטוריה שמלמדים בבתי הספר.
במציאות, הילרי מעולם לא היה מגיע לפסגה בלי עזרתו של טנזינג נורגיי, הסבל והקומפניון, בן שבט השרפה, שהיה גם ה- Scout שלו בדרך.
הילרי היה אחד מן ה-Chosen People.
טנזינג נורגיי, השרפה שאפשר לו לכבוש את פסגת העולם, היה אחד מן ה-Ordinary People, אלה שמשאירים חותם, אם בכלל, לא בזכות עצמם אלא בזכות הנבחרים, כמו אדמונד הילרי נניח.
עד לנקודה זו זה נשמע כמו וריאציה על סיפורי האחים גרים, למשל סינדרלה. למרות שטנזינג נורגיי מעולם לא זכה לתהילה, ואילו שותפו לעשייה, הילרי, קיבל טונות מן המוצר הזה, כולל תואר אצולה של האימפריה הבריטית, שפסקה להיות אימפריה בינתיים, ללא שום קשר לשניהם.
אולם הסיפור מורכב הרבה יותר.
מסתבר שסינדרלה שכולנו מכירים, נכתב במקור על ידי אלמוני בשם Charles Perrault, צרפתי שפרסם את המעשייה במאה השבע עשרה.
פרו היה סוג של הוגה דעות, שכתב גם כמה מעשיות אחרות, כמו "כיפה אדומה", "כחול הזקן" וגם "היפיפייה הנרדמת". בנוסף למסות פילוסופיות שתאמו את זמנו, או את העת של וולטר והחברים, שהתפכחו מן התרדמת שהכנסייה כפתה עליהם כאלף שנים, וחיפשו מנוע חדש למחשבה האנושית ולכוח שיניע את גלגלי ההיסטוריה האירופית.
וגם זה לא הפשט של המעשייה הזאת. כי סיפוריו של פרו היו בעצם מעשיות עממיות שהוא אסף ופרסם, וזה ההישג היחיד שלו בעצם.

***

אז בואו נבדוק מה יש לנו עד כאן?
בראש וראשונה יש ייחוס של תהילה לכול מיני טיפוסים שאינם ראויים לה, כמו האחים גרים או אדמונד הילרי נניח.
האומנם?
העניין הוא שזה לגמרי לא כך.
כי כל הידע האנושי, על הגילויים הגדולים וההמצאות שמיוחסות למתי מעט בדרך, אינם אלא הצטברות של מיליוני פרטים, שנאספו על ידי אנשים אלמונים. אלה שיודעים להתקדם מילימטר אחרי מילימטר, כדי שיבוא "האספן", הנבחר, זה שיודע למיין ויש לו גם הרבה מזל, והוא זה שמוציא את המוץ מן התבן.
(ועד כאן רבותיי, הרעיון המרכזי של הפוסט. כי זה שמם של פרסומים במרחבי הרשת, שמעבר להיותם קלישאות, מוטלת עליהם מגבלה של אורך וזה אומר בעצם בעיקר קוצר).

***

כל חיי ניסיתי ללכת בתלם.
מה שהכשיל אותי בדרך כלל, אינו היעדר הנכונות ללכת שם כמו כולם, אלא סוג של נכות, שמנעה ממני לראות את התוואי המדויק שבו צריך ללכת.

***
בין שלל העבודות שעשיתי בחיי, אולי השנואה ביותר, הייתה העבודה בשדות עמק יזרעאל, בפלחה.
למרות הקונוטציות הרומנטיות לכאורה, של "לחרוש את האדמה הבתולית" של העמק הפורה הזה, לקראת הזריעה לעונת החורף, זו אולי העבודה הכי משעממת שעשיתי בחיי.
אתה יושב על גרוטאה בת כמה עשורים, D2 מיושן מתוצרת קטרפילר, רועשת ונוהמת, שעושה לך ויברציות שטוחנות לך את השכל. ואילו המחרשה שאתה גורר מעלה אבק בכמויות בלתי נתפסות, אחרי היובש הממושך של הקיץ הישראלי. ואתה, עם הוויברציות ועוד אלף תסכולים, כולך עטוף בו, וכל נקבובית בעור הפנים שלך סתומה בבוץ שנוצר מן הזיעה שמתערבבת עם רסיסי האדמה הפורייה הזאת של ארץ הקודש.
הריסים שלך הופכים לפרגולה מחמר צהבהב, השיניים שלך גורסות גרגירים, הריאות שוקלות טון וחצי. ובמצב הזה אתה צריך לא רק ללכת בתלם כאמור, (כלומר להמשיך לשבת במושב הצר של הטרקטור), אלא גם לעשותו – את התלם - ולשמור מכל משמר על מנת שהוא יהיה ישר לגמרי.
וזו, האמינו לי משימה בלתי אפשרית. כי באופק יש רק שדות ועוד שדות, ללא שום נקודת ציון לאחיזה וכוונון הטרקטור והמחרשה, אלא אם אתה בשלב של לפני עילפון ואתה מתחיל להזות. ואז מה שאתה חושב שאתה רואה לא יכול באמת לשמש עוגן כדי ליצור את האזימוט שנחוץ לך בעצם.
מה הפלא איפה, שהתלמים שלי יצאו עקומים לגמרי.

***
אבל בכל זאת בכל הסיוט הזה, הייתה גם נקודת אור.
בלב החלקה של הקיבוץ, סמוך לכפר הערבי לג'ון, נותרו מעיין וכמה תלי חורבות ומיליוני זיכרונות של אנשים שהתאיידו מן ההוויה הישראלית ומנסים לעשות כיום סוג של קאמבק.
מי המעיין, שפעם נוקזו למבנה אבן שנהרס, יצרו שלולית של כמה עשרות מטרים. לצדה צמחו קני סוף ובתוכה התמקמה להקה של דגי גמבוזיה.
***
יום העבודה בפלחה של אותם ימים התחיל בשעה 04:00. אפילו בימי שיא הקיץ בשעה הזאת עדיין חושך.
ערפל סמיך ורטוב רובץ על השדות, הראות אפס.
המתכת הצהובה של ה- D2רטובה מטל, קרה. אתה מניח את הצידנית של ארוחת הבוקר ליד המעיין, שולף את מוט המתניע ומנסה להעיר את המנוע הרדום והקפוא של הטרקטור לעוד יום עבודה.
הוא מסרב.
עוד סיבוב.
נאדה.
אתה מנסה ברע. מכניס בעיטה עם נעלי העבודה המגושמות והכבדות מתוצרת קיבוץ עינת, חלק מן המדים שלך כעובד בפלחה. אולם חוץ מכאב חד באגודל שום דבר לא קורה. הרי מדובר בפלוס מינוס שני טון של פלדה שהותכה ועובדה באילינוי שבאמריקה, ושם, חברים, פעם ידעו איך ליצוק פלדה.
אתה מנסה בטוב, מלטף את המכונה ומשחרר כמה מילות חיבה, והנה בסיבוב הבא המנוע מתעורר משינה ואתה יוצא למלאכה.
היעד הראשון הוא השעה 07:00, ארוחת בוקר של הצוות ליד המעיין. סוג של היילייט יומי שהציפייה לו הופכת לחוויה הכי חזקה בקטע הראשון של יום העבודה.
טקס פתיחת הצידנית. האם האקונומית הניחה שם את השוקולד המריר שהוקצב לך, כי אתה חולה בקוליטיס, וזה מה שאמר לך הדוד שהוא גם רופא והוא לכאורה קובע.
אתה הראשון להגיע למעיין, (כי עבדת בקרבתו, כך יצא). אין לך סבלנות, אתה מסיר את המכסה. השוקולד שם.
ליתר דיוק, חמש חפיסות בנות 100 גרם של שוקולד מריר תוצרת עלית. אתם רק ארבעה. אתה מחליט שכולן שלך. הרי הבהרת לאקונומית שרק את זה מותר לך לאכול.
אתה מחסל את כול החמש.
אתה מלא, שבע.
נייר העטיפה של חצי קילוגרם שוקולד מונח לצדך. אתה מודה לאל, לרופא ולקוליטיס שמזכה אותך בסוג של בונוס שלא קיים בשגרת היום שלך.
האחרים מגיעים. מביטים בצידנית הפתוחה, בניירת המרשיעה, בפרצוף השבע שלך ומסיקים את הבלתי נמנע. אכלת את השוקולד שלהם, הרי היו שם כמה.
אתה מנסה להסביר. מראה שלא נגעת בכלום חוץ מהשוקולד. שאסורים עליך הלחם, הגבינה הצהובה, הירקות, הביצים הקשות. כי כך קבע הרופא, כי אתה חולה במחלה.
הם כועסים. הכעס הופך מהר מאוד לשנאה ואתה זוכה באות קין שמתלבש עליך בכל מקרה. הרי לא רק שלא ידעת לייצר תלמים ישרים, גם לא ידעת ללכת בהם, כפי שציפו ממך.
וכך, במעשה של עוולה סתמית, כזו של רגע שבו לא נזהרת מספיק ולא הקדשת די מחשבה לסיטואציה ולתפקיד המשני שיועד לך, הפכת ללא כוונה לשחקן ראשי במחזה שהוא ההפך מסינדרלה.

***
שנים חלפו. המעיין יבש. אולם הרגע שבו הלבינו את פניך, יישאר צרוב בחוויה שלך.
אתה פוגש אותם מדי פעם. אתה מנסה לחייך חיוך מתנצל, שובב, אבל לא יעזור לך. לעולם לא ימחלו לך על התלם העקום או שמא זה השוקולד שאכלת.

***
אה, הסיפור הזה מספר את סיפורם של אלה שלא רק שלא עושים יותר ממטר במהלך החיים שלהם, אלא גם רוב הזמן מתקדמים אחורה. (אבל מי יקבע במרחב סתמי מה זה קדימה ומה זה אחורה. הרי בסופו של דבר רק המרחק שגמעת קובע).

כותב, מבקר ומייחל.




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב