למה כל כך קשה לנו לשמור על רציפות של תשומת לב ממוקדת לאורך זמן 

למה כל כך קשה לנו לשמור על רציפות של תשומת לב ממוקדת לעניין אחד לאורך זמן? מה התהליך שקורה לנו כאשר מתקיים מצב שבו הראש לוקח אותנו למסע של מחשבות ואסוציאציות ותוך שניות מרגע שהחלטנו להתרכז ולהפנות את תשומת הלב לנקודה אחת, התודעה מתפזרת ועוזבת את האחיזה שהייתה לה במיקוד לנקודה אחת ובשמירה רצופה של ריכוז לעניין אחד? מתקיים בתוכנו בלבול בין מחשבה לבין רגש. כך קורה שהתמקדות לנקודה אחת מחזיקה זמן קצר, מיד עולה אסוציאציה, ומיד עוד אחת, ואז מתערבב בנו הרגש שאנו חשים לאותה אסוציאציה. אנחנו עוברים מכלים של מחשבה לכלים של רגש ובאופן כזה אנו מאבדים את הריכוז והמיקוד שהיה בנו למחשבה המקורית ואת ההתכוונות שהייתה בנו להחזיק ריכוז למשהו מסוים. כדי להתמודד עם התהליך הזה שמתקיים בתוכנו באופן חוזר ועל מנת לשנות את הדפוס הבלתי נפסק הזה, אנו נדרשים לצאת החוצה מתוך מערכת ההסתכלות וההתמודדות הרגילה שלנו לנקודה אחרת בתוכנו, נקודה שהיא מצד אחד פנימית אך מצד שני היא נמצאת מחוץ למרכז המחשבה ולמרכז הרגש, נקודה שנקרא לה מרחב הביניים. נקודה זו, באותו מרחב ביניים, היא נקודה שממנה ניתן להביט אל שני מרכזים אלו, מרכז המחשבה ומרכז הרגש ומתוך התבוננות חיצונית בהם ניתן להישאר בעמדת הצופה בלי להניח לעצמנו להתערבב בהם. בלי ליהנות מהתחושות שהרגש משאיר בנו כשגל של רגש עולה, שוטף ומציף אותנו. היכולת שלנו להישאר צופים בתופעה ולא להתערבב בה מאפשרת לנו לצאת מהמלכוד. נשאר לנו בעצם לנשום עמוק, פנימה והחוצה ולשים לב לתחושות פיזיות מכל סוג שהוא שעולות לנו בגוף, לזהות את התהליך שבו המחשבה שלנו מתפזרת, שהאסוציאציה עולה, שהרגש מתחיל לעלות בתוכנו ובנקודה זו לעצור. לעצור ולהמשיך את תהליך הריכוז וההתכוונות שהתחלנו בו קודם לכן. ושוב, לנשום ולשים לב לתחושות הפיזיות העולות ולשים לב לתהליך שבו עולה מחשבה חדשה, לרגע ההשתנות שבו המחשבה מפנה מקום לאסוציאציה, מפנה מקום להקשר, מפנה מקום לעליה של גל נוסף של רגש, לשים לב להתמסרות שלנו לתחושות שאותו גל רגש מעלה איתו ובאותו רגע לעצור. ולחזור אל נקודת התצפית באותו מרחב ביניים. לחזור אל אותו תהליך של מיקוד שמתחיל בנשימה ובתשומת לב לתחושות שמתקיימות באותו רגע בגוף, לאחוז במיקוד לאותה נקודה ולזהות את הרגע שבו משהו משתבש בכוונה שלנו, בהחלטה וברצון. ושוב. המעגל הוא כמעט אינסופי ורק זמן המיקוד מתארך והיכולת שלנו להישאר ממוקדים מתארכת. המיקוד מביא עימו את השקט.