כל ילד נמצא בחוויה של חסר ומלאות. כאשר הוא רוצה משהו, כאשר כואב לו משהו – הוא נמצא במצב של חסר. במידה והרצון שלו מקבל סיפוק – הוא חווה מלאות.
לדג' אם הילד רעב הוא חווה חסר וכאשר ניגשים ומאכילים אותו – הוא חווה מלאות. חייב להיות איזון בין החסר והמלאות שהילד חווה כאשר המלאות צריכה להיות גדולה יותר מהחסר. במידה והילד חווה יותר מלאות מחסר הוא גדל עם ביטחון עצמי. במידה וחוויית החסר גדולה מהמלאות, הילד גדל עם חוסר ביטחון עצמי.
ככל שהחסר גדל, הביטחון העצמי של הילד קטן. זה ממש לא משנה מה האדם משדר. ברגע שהוא מגיע לבגרות, המחשבות שלו הופכות להיות מחשבות של חסר. הוא כל הזמן חושב על מה שאין לו ועל מה שחסר לו. והוא מתחיל לחיות את חייו מתוך חיפוש דרך למילוי חוויית החסר בחייו. הוא הופך להיות צרכן.
כאשר אדם מגיע לבגרות עם חוויה של מלאות, הוא ממוקד במה שיש לו ושמח לגביו. הוא לא מחפש תמיד את הדרך לספק לעצמו עוד ועוד צרכים וחסרים.
ילד שעבר ילדות בעייתית, שסבל מחסר, חווה טראומות מסוימות או שהתנהגו אליו לא בסדר (לפחות בחוויה שלו) זה גרם לו להרגיש מאוים רגשית. וכתוצאה מכך התחיל להסתיר את הרגשות ולהפוך אותם לסוד.
כאשר הרגשות נשארים כסוד הם נשארים רגשות של ילד קטן. וכאשר הבן אדם מתבגר והרגשות שלו הם רגשות של ילדים קטנים זאת בעיה.
הבן אדם מרגיש את הרגשות שלו. הוא מרגיש בעולם הרגשי חוסר ביטחון כמו ילד קטן. בתחום העשייה הרציונאלית יש לו ביטחון כבוגר. הוא מפגין ביטחון אך בתוך תוכו אין לו ביטחון. חוסר הביטחון נובע מהפער בין העולם הפנימי לעולם החיצוני.
חוסר ביטחון עצמי מייצר גאווה. גאווה = ביטחון עצמי מופרז שמקורו בחוסר ביטחון. גאווה זה חוסר ביטחון עצמי שמוצג כעודף. אדם עם גאווה שפוגעים לו בחשיבות העצמית באמצעות ביקורת או האשמה הוא יתפוצץ. כיוון שהמקום הפנימי, החלש, חסר הביטחון מאיים לגלוש החוצה.
לאדם עם ביטחון עצמי תקין, אין צורך בביטחון עצמי מופרז. אין לו צורך בגאווה. כבני אדם אנחנו מנסים להפגין משהו שאין לנו ולא משהו שיש לנו וטבעי לנו.
על מנת לרכוש ביטחון עצמי אנחנו צריכים ללמוד להביא את הפנימיות שלנו החוצה. לבטא את האני הפנימי שלנו בצורה מלאה בלי להסתיר כלום.
בשביל ללמוד לבטא את האני הפנימי שלנו, אנחנו צריכים להתחיל ללמוד להכניס את עצמנו לדיבור שלנו. להתחיל להכניס את עצמנו לחיים.
ואת זה אנחנו עושים באמצעות שימוש בביטוי "אני רוצה" להתחיל להכניס את הרצון שלנו ואת עצמנו לחיים. להתחיל לבקש. להתחיל לומר אני רוצה. להתחיל להודות ולהסכים לחשוף את הרצונות הפנימיים שלנו. בקיצור, להפסיק להסתתר ולחיות באמת.
לאט לאט ובהדרגה היכולת שלנו לבטא את עצמנו תגדל. הפער בין האני הפנימי לחיצוני שלנו ילך ויקטן בהדרגה ותחושת הביטחון העצמי הפנימי שלנו תהפוך ליותר ויותר תקינה ואמיתית.
לחיי התפתחות אישית של כולנו,
חני
חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית בואו לקבל אבחון מדוייק לכמות האהבה בחייכם - לחצו כאן לאבחון בחינם!
