מה הקשר בין העיסוק במדיטציה ליצירת עבודות אמנות? 

לאחרונה יצא לי לקרוא מאמר בו מדובר על היתרונות, הנפשיים והבריאותיים, שמביאה לנו פעילות במדיטציה. מסתבר שאנשים שעוסקים במדיטציה באופן קבוע מרווחים עוד דברים מהצד: הם בריאים יותר ושמחים יותר.
תוך כדי קריאה, חשבתי על כך, שפעמים רבות בעבר טענתי בפני חברים שהעיסוק באמנות הוא המדיטציה שלי. שמעתי טענה דומה גם מאנשים אחרים שהתנסו בחוויית היצירה האומנותית. אכן, רבות מהנקודות שהועלו לדיון במאמר על המדיטציה, נכונות גם לגבי העיסוק ביצירה אומנותית.

כאשר אני מרוכזת בציור או בפיסול, נוצר מצב נפשי שמקביל, ברמות שונות, למדיטציה: אני נכנסת כולי לעולם אחר, עולם בו שום דבר לא חשוב מלבד היצירה שמונחת לפני ברגע זה.

בזמן שאני עוסקת ביצירה אומנותית, אני מרוכזת בהווה, בכאן ועכשיו. כדי לצייר נכון, עלי להתבונן בתשומת לב במודל ממנו אני מציירת, לשים לב לכל הפרטים, הגדולים והקטנים, ולא לחשוב על שום דבר אחר. בעת תהליך היצירה, אין מקום למחשבות על נושאים אחרים. כולי נתונה בתוכו.

בדומה לאלה שמתרגלים מדיטציה, גם אלה מאיתנו שעוסקים ביצירה אומנותית, מפתחים יכולות וכושר ריכוז ממושך במשימות תפיסה הדורשות אבחנה בין פרטים קטנים. אצל מודטים, לפי המאמר, נצפתה פעילות פחותה ברשת המוחית המכונה "דיפולט". מערכת זו מוכרת כמערכת-המוחית הפועלת כשאנו חושבים על עצמנו. כלומר: כשאנו עוסקים בסיכום העבר ובתכנון העתיד.

בזמן שאני עוסקת ביצירה, גם אינני זקוקה לחברה נוספת. הקנווס והצבעים ממלאים את כל צרכי. כמו בזמן מדיטציה, טוב לי עם עצמי ואינני משתעממת לרגע. עבודת היצירה ממלאת את כל צרכי באותם רגעי קסם. אין לי גם צורך לתכנן מראש ובפרטי פרטים את מהלכי. תוך כדי מהלך היצירה מתחוור לי מה בעצם אני רוצה לעשות. פרטים מתבהרים, לובשים ופושטים צורה, עד שמתגבשת הישות האומנותית עלייה אני עובדת. לעיתים אני מרגישה שאני משמשת צינור לכוונות נסתרות שלא הייתי מודעת להן. לא היתה לי תמונה מוקדמת על איך היצירה עליה אני עובדת תראה בסוף התהליך. זה קורה, כאילו מעצמו, בלי הכוונה רבה-מדי מצדי.

כפי שמציין המאמר, העיסוק במדיטציה מביא גם לירידה ברגישות לדיכאונות. ככל הידוע לי, זה נכון גם לגבי העשייה האומנותית: מאז שהתחלתי לעסוק בציור, הנטייה שהייתה לי להיכנס לדיכאון ירדה פלאים. טוב לי, ואני מאושרת רוב הזמן. בעיקר כשאני עסוקה בתהליך היצירה האומנותית.

בהסתכלות מזווית כזו, אין זה מפתיע כלל, שציירים שסבלו מבעיות נפשיות ודיכאונות, מצאו מפלט מרגיע ביצירה ובאמנות שלהם. מוכרות לנו דוגמאות רבות, אך אולי הידועה והבולטת מביניהן היא סיפורו של וינסנט ואן-גוך. הצייר ההולנדי המוכשר וה"משוגע". הוא צייר מה"בטן", ממקום שלא הייתה לו עליו שליטה. בעודו בחיים, רק מעטים הכירו בכישרונו, אך כעבור שנים, הפך לאחד הציירים המוכרים בעולם.

ואן-גוך הוא אחד הציירים האהובים עלי אתם מוזמנים לראות עבודה שעשיתי בהשראתו כאן