דניאל, בן ה- 13, חוזר שוב ושוב על אותו משפט "בכל מקרה אני אכשל". עוד לפני שבדק מה הוא צריך לעשות, עוד לפני שהתחיל לקרוא. זה הקול הקטן בראש שלו ששולף באופן אוטומטי ומזין אותו. הפחד מהקושי עוצר אותו עוד לפני שהוא יודע מה שמבקשים ממנו. משותק מהמכשול, לעתים קרובות הילד נכשל עוד לפני שהתחיל.
מול היריב – שיעורי בית, מבחן – הילד יכול לבחור בין שתי עמדות:
• הוא יותר חזק ממני, לא אצליח להכניע אותו. חבל על הזמן, זה אבוד מראש. בשביל מה להסתכן בכלל.
• נכון הוא חזק. אז מה? אני לא מפסיד כלום. מקסימום אני אכשל אבל לפחות ניסיתי. ואולי הוא לא כל כך חזק כמו שהוא נראה. מי יודע. אולי אוכל למצוא איזו נקודת תורפה שלו ואוכל לנצח.
כאשר מחליפים למשקפיים ורודים יותר, אנחנו רואים את היריב כהרבה פחות גדול ממה שהוא נראה. הניצחון יכול לאתגר את המוח. לעתים מספיק להחליף את המושג של חובה או קושי במושג של אתגר. לאתגר את עצמך. במקום שהילד יפחד מהמכשול העומד בפניו, בואו ניתן לו להבין שהוא יכול לפרק את המכשול הזה, צעד אחר צעד.
מה אתה מפסיד כבר?
נבחר מקצוע שבו הילד מקבל ממוצע ציונים גבולי. "מה אתה מפסיד כבר?" אמרתי לדניאל "אתה יכול לקבל אותו ציון או גבוה יותר, אבל לפחות ניסית. הציון הזה הוא הציון הבסיסי שלך, ואתה רק צריך לקפוץ מעליו, כמו בקפיצה לגבוה".
אם הוא לא מצליח לעבור את הציון הממוצע, זה לא הצליח אבל הוא גם לא הסתכן ולא הפסיד כלום. הוא קצת למד ובפעם הבאה, הוא כבר יידע טוב יותר.
אם הוא מקבל ציון גבוה יותר, הוא כבר מרגיש אחרת. זה היה בלתי אפשרי בשבילו אבל בכל זאת הוא הצליח. כמו גיבור של סרט שהצליח לכבוש את האויב. בפעם הבאה הוא יצטרך להכניע לגמרי את הציון שהוא בטוח בו.
האתגר הזה שהילד קובע לעצמו הוא סודי ולא מדברים עליו. זהו הקרב האישי שלו.
התירוצים והאחריות
הילדים אינם אשמים בכישלון שלהם אבל הם אחראים על חוסר הלמידה שלהם. להצלחה אין קשר למזל. היא התוצאה הישירה של הלמידה. לכן, צריך להילחם בתירוצים המיותרים של הילדים.
התירוץ הנפוץ של הילדים נשמע כמו "המורה הזאת מטורפת! היא סתם נותנת ציונים!". וזה בדרך העדינה מה שעוד כאלף ילדים יגידו בצורה הרבה יותר בוטה. אז בואו נבחן את המבחן. מה הוא כתב ואיך הוא ענה. אז נכון, הוא ענה כמו שצריך אבל חסר חלק מהתשובה, הניסוח לא מי יודע מה, וכאן הוא לא בדיוק ענה על התשובה...
בעזרת הכוונות הטובות של ההורים להבין במקום לשפוט, הילד יוכל לזכור בפעם הבאה איך הוא יכול לעשות טוב יותר. "אוי זה באמת חבל, המבחן הזה באמת שווה יותר, חסר רק את החלק הזה. כנראה לא היה לך מספיק זמן" אמרתי לדניאל.
התירוצים שהילדים נותנים הם בעצם ניסיון שלהם לא לקחת אחריות. זו האסטרטגיה של "זה לא באשמתי! זה לא אני זה המורה".
אף אחד אינו מוגן מההצלחה
הכישלון, או אפילו הרעיון של הכישלון, הוא מפחיד. הוא מפחיד גם מבוגרים וגם ילדים. אנחנו מחפשים כל הזמן שירגיעו אותנו. לעתים קרובות, תחת הפחד הזה אנחנו מתקדמים מכופפים, מביטים שמאלה וימינה כדי לוודא שאין סכנה מתקרבת, אמיתית או דמיונית. הכישלון נתפס כיד הגורל - "זה נופל עלינו".
ואם במקום לומר לעצמנו "מה כבר יקרה לי" נתרגל להגיד "איזו הפתעה טובה מצפה לי היום?". אני לא חסידה גדולה של כל השיטות לחשיבה חיובית למיניהן, הטוענות שאם תחשוב חיובי הכול יסתדר בחיים, שאם תרצה באמת משהו תקבל אותו וכו'. כאן, אני מדברת על הכנה מנטלית לקבל משהו טוב – אף אחד אינו מוגן מההצלחה!
ההצלחה אינה סכנה
עבור הילד, להתחיל ללמוד זה להסתכן. הוא לוקח סיכון להיכשל, להתאכזב, לאכזב, להיות במקום לא נעים. לעומת זאת, אם הוא נכשל כי הוא לא למד, אין סיכון. לילד זה הגיוני וקל להבין. הילד שלא לומד ונכשל נתפס בעיני הילדים האחרים בצורה חיובית יותר מאשר הילד שלומד ונכשל. מי שלא לומד לא מסתכן.
אם לא מסתכנים, הכישלון ידוע מראש. כאשר מסכימים לשאול שאלות על הסיבות לכישלון – מה פיספסתי, מה לא עשיתי נכון – זה משפיע על ההתנהגות. זהו שלב מאוד חשוב. הילד עובר מ"הזהות שלי זה להיכשל" ל"לא למדתי ולכן נכשלתי". לכן חשוב שהילד יבין שאם הוא לומד הוא לוקח סיכון. הסיכון הוא להצליח או הסיכון להשתפר. לא שוללים כישלון אפשרי אבל הופכים אותו להזדמנות. כמו כן, לא נשלול את הקושי של המבחן כי אז שוללים ממנו את הסיפוק מההצלחה ומההתגברות על הקושי
ד"ר יעל אלמוג פסיכולוגית, חברה בארגון הבינלאומי לפסיכולוגיה חיובית, מתמחה במוטיבציה והצלחה בלימודים ובעלת שנים של ניסיון בטיפול בילדים. מייעצת להורים, מטפלת בילדים עם קשיים בבית הספר, מטפלת בנושא מוטיבציה.
