פרשת חיי שרה - יצירת יסודות האומה העברית
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת חיי שרה - יצירת יסודות האומה העברית 

מאת    [ 13/01/2008 ]
מילים במאמר: 7356   [ נצפה 4501 פעמים ]

 
 
בס"ד כ"ד חשון התשס"ו
פרשת חיי שרה - יצירת יסודות האומה העברית
מבוא:
פרשת "חיי שרה" חותמת את תאור קורות חייו של אברהם אע"ה החל מיום מותה של שרה אמנו בגיל מאה ושלשים ושבע שנה לחייו, ועד ליום מותו של אברהם בגיל מאה שבעים וחמש שנה. התורה מתארת בהרחבה את השפעתה של התנהגות שרה אמנו על מורשת אברהם אע"ה לכל אורך קורות חיי אברהם, ובפרשת חיי שרה התורה מלמדת על השפעת מותה של שרה אמנו על אברהם ומורשתו. פרשת חיי שרה פותחת בתאור מותה הטראגי של שרה (בשנת ב"א פ"ה) ובתהליך קבורתה במערת המכפלה אשר נרכשה ע"י אברהם אבינו, מתוך תאור זה עולה דמותה המגוונת של האם העבריה הראשונה אשר גם בחייה ואף במהלך מותה וקבורתה, היא הנציחה כללים ומורשת ייחודית לכלל זרעה. לפיכך הגמ' למדה מתאורי התורה את מהלך חייה ומותה של שרה מספר הלכות אשר נחקקו ביהדות לדורות עולם, כגון: שינוי השם, צניעות האשה, שמירת הלשון, בקשת רחמים, קידושי אשה, ירושת הארץ, קבלת הטוב והרע בברכה, יכולת ההתגברות על מגבלות הגיל ויצר היופי, גילוי הכלל הגדול לפיו רק על המקיים את המצוה בפועל ה' מגן מכל רע, קדושת קבורת המת וחשיבות הספדו, ירושת הארץ, וכו'. על כן הפרשה נקראה בשם "חיי שרה" למרות שלמעשה הפרשה מספרת על מותה וקבורתה של שרה, אולם משום שהצדיקים אפילו "במיתתן קרויין חיים" (ירושלמי, ברכות, טו:), ואף אמר "חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין, ז:), לפיכך נקרא הפרשה בשם חיי שרה. וכן מצאנו ששמה של "שרה" אשר נקבע ע"י ה' הוא מלשון "שר ומושל", ע"מ להודיע לדורות עולם את רום מעלתה של שרה אימנו. על כן התורה מתארת בהרחבה את השפעתה של שרה אמנו הן בחייה והן לאחר מותה, משום שאישיותה הרב גוונית משמשת כלפיד המאיר גם את צדיקותן, חוסנן, נחישותן, וצניעותן של כלל הצדיקות של עם ישראל לכל אורך הדורות. כתוצאה מאישיותן זו של נשות ישראל עם ישראל שרד את כל תלאות הדורות והתעלה מעל לכל העמים, דהיינו, תאור מהלך חייה ומותה של שרה אמנו הוא בבחינת הפרט שהוא מעיד על כלל הצדיקות של עם ישראל לכל אורך הדורות, כשם שכתב הרש"י: "כלן שוין לטובה". נמצאנו למדים כי שרה אמנו חיברה באישיותה בין יצירת גשמיות האומה הישראלית באמצעות הולדת יצחק וטיפוחו, לבין יצירת רוחניותה של האומה גם בטרם לידת יצחק ואף לאחר התגבשות בני ישראל לעם, משום שבמהלך קורות חייה שרה אמנו חיברה בין ארץ ישראל ועם ישראל לבין תורת ה', ובכך הפכו חיי שרה אשת אברהם לחיי יצירת יסודות האומה העברית, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. חיי שרה - בעיני שרה היו חייה כולן שוין לטובה למרות כל תלאותיה.
ב. יופיה של שרה - יופיה של שרה לא פגם ברצף צדיקותה אלא פרח והתעצם לנוכח צניעותה.
ג. אי עמידת שרה בנסיון העקדה - רק על המקיים את המצוה בפועל ה' מגן מכל רע.
ד. הספדה של שרה - ההספד מועיל להחזרת החי בתשובה וגם מחיה את רוחניותו של המת.
ה. קבורת שרה - מורשתה הרוחנית והגשמית של שרה התבטאו גם מתוך תהליכי קבורתה.
ו. רכישת מערת המכפלה - ירושת הארץ הובטחה לאברהם להתגשם בשלבים ולאורך זמן.
ז. ייחודיותה של שרה - אם האומה הישראלית בלבד וסמל לכלל נשות ישראל הצדקניות.
ח. נחמתו של יצחק - יצחק התאבל על אמו שלש שנים עד שנשא את רבקה אשתו והתנחם בה.
ט. מקום מגורי אברהם ושרה - אוהליו של אברהם היו פרושים מחברון עד באר שבע ועד לארץ פלשתים.
חיי שרה:
פרשת חיי שרה פותחת בפסוק: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית, כ"ג, א'), הרש"י פירש מדוע התורה פרטה את שנות חייה של שרה ולא כתבה מאה עשרים ושבע שנים ברצף?, ותשובתו היא: "לכך נכתב 'שנה' בכל כלל וכלל, לומר לך: שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי". בהמשך לכך הרש"י מפרש מדוע התורה כפלה את המלים 'שני חיי שרה'?, ותשובתו היא: "כלן שוין לטובה". פירוש זה של הרש"י מעורר את השאלה: וכי כל חיי שרה היו טובים באופן שווה? והרי מצאנו שעברו על שרה צרות רבות, כגון: לקיחתה לפרעה, צרותיה עם הגר וישמעאל, לקיחתה לאבימלך, עקרותה רבת השנים, ועמידתה בעשרת הנסיונות שנתנסה בהם אברהם אשר שיאם התבטא בעקדת יצחק?.
אלא נלענ"ד שכוונת הרש"י לומר ששרה קבלה את כל תלאותיה מתוך אהבה ובטחון בה' יתברך, עד אשר היא לא הרגישה כלל בקשיים אלה לא בפנימיותה ולא ביופיה החיצוני, משום שכל חיי שרה היו שוין לטובה בעיניה, וכן מובא בגמ': "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות, ס:). כלומר, פירוט שנות חייה של שרה בתורה נועד להעביר לדורות ישראל את המסר הקובע: כי יש לקבל את כל גזרות ה' כמתנה טובה, מתוך אמונה ובטחון שזהו הדבר הטוב ביותר עבור האדם. וכן מובא במדרש: "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם, בקש לעוררן אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה?, אלא תבוא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע" (מד"ר, בראשית, פרשה נח), דהיינו, אף מספר שנותיה של שרה השפיעו על זרעה, וכל שכן שמעשיה הטובים של שרה יש בכוחם להשפיע על כל אחד מדורותיה לעולם. נמצאנו למדים כי התורה הודיעה לדורות עולם את מעלותיה של שרה הן ברוחניות והן בגשמיות דרך כתיבת מספר שנותיה בפיצול, דהיינו, התורה מלמדת כי אישיותה של שרה היא: שילוב של צדקת "בלא חטא" עם יופי חיצוני מיוחד, אשר קבלה את כל תלאותיה מתוך אהבה ובטחון בה' יתברך.
יופיה של שרה:
הרש"י פירש כי התורה מנתה את שנותיה של שרה בנפרד ע"מ לציין את יופיה: "ובת עשרים כבת שבע ליופי", וכן מובא בגמ': "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם" (ב"ב, נח.), וכן "אמר רבי יצחק: 'יסכה' זו שרה, ולמה נקרא שמה 'יסכה'?.. דבר אחר: 'יסכה' שהכל סכים ביופיה" (מגילה, יד.), ועוד "תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה, ואביגיל, רחב, ואסתר" (מגילה, טו.). לכאורה ניתן לשאול האם יופיה של שרה הוא שבחה? והלא נאמר: "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי, ל"א, ל')?
אלא נלענד כי חז"ל לימדונו שיופיה של שרה גרם לה לנסיונות קשים יותר מכל אשה אחרת, משום שבעקבות יופיה שרה נלקחה בעל כורחה לפרעה ולאבימלך, וכו', ולמרות כל זאת שרה נותרה צדקת ויראת שמים, דהיינו, ציון יופיה המיוחד של שרה נועד ללמדנו ששרה היתה שלמה בכל המידות הן בחיצוניותה והן בפנימיותה. מטעם זה לגבי אברהם הרש"י כתב: "בן מאה כבן שבעים ובן שבעים כבן חמש בלא חטא" (בראשית, כ"ה, ז') מבלי להזכיר את ענין יופיו, משום שיופיו החיצוני של אברהם לא עמד בנסיון כלשהוא, אך מבחינת צדיקותו אברהם חש תמיד שהוא צעיר וכשיר לקיים את כל המצוות מבלי לחטוא. על כן הרש"י שיבח בפרושו רק את שרה באומרו: "כלן שוין לטובה", דהיינו, שרה היתה בכל קכ"ז שנותיה גם יפה וגם כצעירה בלא חטא. כלומר, פרוש הרש"י מלמדנו שמגבלות הגיל ויצר היופי לא פגמו ברצף צדיקותה של שרה אמנו ע"ה. וכן מצאנו שתרגום אונקלוס לא התיחס לתוספת המילה שנה המופיעה בפסוק פעמיים, ככתוב: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית, כ"ג, א'), ואונקלוס תרגם: "והוו חיי שרה מאה ועשרין ושבע שנין שני חיי שרה", דהיינו, ע"מ ללמדנו בפשטות כי כל שנות חייה של שרה היו "כלן שוין לטובה".
נמצאנו למדים כי התורה וחז"ל הפליגו בתיאור יופיה של שרה, כפי שנאמר: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה... כי יפה הוא עד מאד" (בראשית, י"ב, י"א, י"ד), משום שיצר הרע מסית את האשה להראות את יופיה גם מחוץ לביתה, אך שרה אמנו הקפידה לשמור על צניעותה לאורך כל חייה למרות יופיה הרב. וכן מובא בגמ': "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל', להודיע ששרה אמנו צנועה היתה" (ב"מ, פז.). לפיכך יופיה של שרה התעצם גם בעיני אברהם לנוכח הקפדתה על צניעותה, שנאמר: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית, י"ב, י"א), ופירש הרש"י: "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם". צניעותה של שרה אמנו מהוה סמל לכלל נשות ישראל אשר הן בבחינת הפרח שבגן, ואברהם מסמל את בני ישראל שהם בבחינת הגן, והשכינה היא בבחינת הגנן בגנו, לכן ביופיו ובהפצת ריחו של פרח צלם האלהים ראוים להשתבח רק הפרח, הגן, והגנן, שנאמר: "דודי ירד לגנו לערוגות הבשם" (שיה"ש, ד', ט"ז). לפיכך מהצלחתה של שרה אמנו לשמור על צניעותה לאורך כל שנות חייה למדות כלל בנות ישראל לדורות עולם, כי ניתן להתגבר על יצר הרע מסית את האשה להראות את יופיה החיצוני והפנימי גם מחוץ לביתה, וכל שכן שניתן להתגבר על עצת יצר הרע המסית את האשה בעלת יופי חיצוני בלבד להראות את יופיה גם מחוץ לביתה, דהיינו, בחינת הקוצים שבגן. על כן הרמב"ם פסק (הלכות אישות, פי"ג, י"א): "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמים בחודש לפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה".
וכן מצאנו שכבודה של האשה הוא גם כבודו של יוצרה, כמובן מתוך מעשה שארע בזמן חרבן בית המקדש: "אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, צפנת שהכל צופין ביופיה, בת פניאל בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה, בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה. אמר לו: ריקא, אם אתה רוצה ליקח קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו: אף על פי כן. הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיה: 'בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו' (ירמיה, ו', כ"ו), עליך לא נאמר אלא 'עלינו', כביכול עלי ועליך בא שודד" (גיטין, נח.).
אי עמידת שרה בנסיון העקדה:
שרה אמנו לא עמדה לכאורה אף בנסיון המחשבה של עקדת יצחק בנה, כפי שפירש הרש"י: "לספד לשרה ולבכתה', ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (בראשית, כ"ג, ב'). כלומר, ע"פ פשט פירוש הרש"י: שרה לא עמדה אף בנסיון המחשבה של העקדה, ולעומת זאת אברהם אע"ה עמד לכל אורך זמן נסיון העקדה בגבורה עילאית. לפיכך נשאלת השאלה: מדוע הרש"י כתב: "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" (רש"י-בראשית, כ"א, י"ב)?, וכן נשאלת השאלה על מובא במדרש: "ויבא אברהם לספוד לשרה' מהיכן בא?.. מהר המוריה. ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה ל'ויהיו חיי שרה" (מד"ר, בראשית פרשה נח), הלא "א"ר חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. א"ר אסי ואיתימא ר' חנינא: אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה" (שבת, סג.), אם כן מדוע ע"פ המדרש אברהם התבשר על מות אשתו בבואו מהר המוריה, לאחר קיימו את מצות העקדה בשלמות?
נלענ"ד להשיב כי דרך סיפור תגובות אברהם יצחק ושרה לעקדת יצחק התורה מלמדת כלל גדול בתורה, לפי כלל זה רק על המקיים את המצוה בפועל ה' מגן מכל רע, כפי שנאמר בתורה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא, י"ח, ה'), כלל זה נשנה גם בנביא, שנאמר: "ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל, כ'- י"א, כ'-י"ג, כ'-כ"א), כלל זה שולש גם בכתובים, שנאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת, ח', ה'), וכן מובא במשנה: "אמר רבי חנניא בן גמליאל: מה אם העובר עברה אחת נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו" (מכות, פ"ג, ט"ו), ואף מובא בגמ': "אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן" (קידושין, לט:). לפיכך על פי הכלל הגדול של התורה אברהם נשמר ע"י השמירה האלהית מכל רע, משום שרק על אברהם בלבד חלה מצות הפעולה המעשית של בצוע העקדה, מטעם זה רק אברהם שנצטוה לפעול עמד בנסיון העקדה מבלי להפגע כלל. לעומת זאת יצחק שהיה שותף סביל למצות העקדה נפגע, אך שרד את מצות העקדה בדרך נס, כמובא במדרש: "ר' יהודה אומר כיון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים: 'אל תשלח ידך אל הנער', חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר: בא"י מחיה המתים" (ילק"ש, בראשית פכ"ב, סימן קא). וכן מצאנו שהעקדה פגעה בבריאותו של יצחק לאחר זמן, כמובא במדרש: "יהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו'... שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת... ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו" (מד"ר, בראשית, פרשה סה). לעומת עמידת אברהם והצלת יצחק בנסיון העקדה, שרה אמנו היתה הנפגעת העקרית ממצות העקדה משום שהיא לא נטלה שום חלק במצות העקדה ולכן היא נפגעה מיידית עקב הפתעת הבשורה הרעה, כמאמר רש"י: "פרחה נשמתה ממנה ומתה". כלומר, מאחר ושרה אמנו לא היתה שותפה ואף היא לא ידעה כלל על מצות העקדה, לכן לא חלה עליה השמירה האלהית עקב ביצוע מצות העקדה, אלא ניתן לה להתמודד עם קושי מצות העקדה בכוחות הנפש של עצמה. וכן מצאנו שה' יתברך העמיד את אברהם בנסיון העקדה באיטיות ובהדרגה, כפי שפירש הרש"י: "קח נא' אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו: בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (סנהדרין פט). 'את בנך' אמר לו: שני בנים יש לי, אמר לו: 'את יחידך', אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו: 'אשר אהבת', אמר לו: שניהם אני אוהב, אמר לו: 'את יצחק'. ולמה לא גילה לו מתחלה? שלא לערבבו פתאום ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה וליתן לו שכר על כל דבור ודבור" (רש"י- בראשית, כ"ב, ב').
וכן מצאנו שנשמתה של שרה פרחה בחברון בעת עקדת יצחק, אך אברהם נתבשר על כך רק שלשה ימים לאחר מכן בעת שחזר מהר המוריה לבאר שבע, וזאת משום ששלמות מצות העקדה נפגמה ע"י כך שאברהם העלים משרה את ציווי ה' על עקדת יצחק, כמובא במדרש: "אמר לה... ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם. אמרה לו: לך לשלום, מיד 'וישכם אברהם בבקר' ולמה בבקר? אמר: שמא שרה תחזור בדבורה ולא תניחני אקום בהשכמה קודם שתקום היא" (תנחומא, וירא, סימן כב).
נמצאנו למדים שאברהם הראה בעקדת יצחק בנו כי ניתן לעשות את הבלתי אפשרי - לאפשרי (אפשרות השמדת זרע ישמעאל במדבר, ויצחק בעקדה) מתוך דבקות ואמונה בצו האל, לעומת זאת תגובתה של שרה לעקדת יצחק הראתה כי ניתן לעשות את האפשרי (אפשרות השמדת זרע יצחק ח"ו) - לבלתי אפשרי מבחינתה האישית, וגם זאת משום אמונתה בהבטחת ה' שאמר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית, כ"א, י"ב). כלומר, מהתנהגותם של אברהם ושרה ביחס לעקדת יצחק התורה מלמדת כי כאשר האדם מנסה לבחון את דרכי ה' בשכל וברגש האנושי, סופו שיצה"ר יטעהו מאמונתו התמימה בשלב זה או אחר, אולם כאשר אדם מבטל את דעתו בפני צו האל אין יצה"ר יכול להטעותו מאמונתו התמימה כלל.
הספדה של שרה:
שרה אמנו זכתה להיות המוספדת הראשונה בתולדות האנושות, שנאמר: "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית, כ"ג, ב'), לפיכך גם מותה של שרה אמנו הנחיל לעם ישראל לדורות עולם את חשיבות ההספד והקבורה המיידית של המת אשר הם נעשים בעיקר לכבודו של המת, כמאמר הגמ': "שמע מינה יקרא דשכיבי הוא" (סנהדרין, מז.). חז"ל למדו את חשיבות כבוד המת דוקא מן העובדה שהספדה וקבורתה של שרה אמנו התעכבו במספר ימים, כמובא בגמ': "משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה (רש"י-עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק)? שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם" (סנהדרין, מו:). כלומר, נשמתה של שרה פרחה בעת עקדת יצחק לפיכך גופתה היתה מונחת לפחות שלשה ימים עד שאברהם חזר מהר המוריה בכדי להספידה. אך חז"ל לא ראו בהשהיית גופתה של שרה משום בזיון המת אלא אף למדו מכאן את שבחה, בהסבירם כי רצונה של שרה היה שגם אברהם אע"ה יתכבד במותה ואף הרבים יזוכו, כלשון הגמ': "דמייקר בה אברהם". מאמר זה של הגמ' מעורר את השאלות: מה היה תוכן הספדו של אברהם?, ועוד, וכי אברהם היה רודף כבוד לעצמו?, ועוד, כיצד הספדה של שרה גרם לאברהם יותר כבוד?, ועוד, מדוע אברהם הספיד את שרה ואח"כ בכה בניגוד לסדר שקבעו חז"ל: "שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת" (מועד קטן, כז:)?
נלענ"ד להשיב כי מותה של שרה בעקבות עקדת יצחק נבע מכך ששרה חשה במפתיע כי אברהם אינו מעריך נכונה את אמונתה בה', עד כדי כך שאברהם לא האמין שיש בכוחה הרוחני לקבל את מצות העקדה, ובנוסף לכך אברהם אף מעל באמונה לאחר דורות של נישואין ופעילות משותפת. עומק אכזבתה של שרה מאברהם אע"ה מתבאר מן המדרש: "וירא את המקום מרחוק', אמר אברהם: מה אעשה?: אם אגלה לשרה נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן כל שכן בדבר גדול כזה, ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה. מה עשה? אמר לשרה: תקני לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח. אמרה לו: מה היום מיומים?, ומה טיבה של שמחה זו?, אמר לה: זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח. הלכה ותקנה המאכל, כשהיו בתוך המאכל אמר לה: את יודעת, כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם. אמרה לו: לך לשלום, מיד 'וישכם אברהם בבקר', ולמה בבקר? אמר: שמא שרה תחזור בדבורה ולא תניחני אקום בהשכמה קודם שתקום היא" (תנחומא, וירא, סימן כב). על כן שרה הופתעה מאוד מהתנהגותו של אברהם, כאשר לאחר מכן המלאך סמאל "הלך ואמר לשרה: לא שמעת מה נעשה בעולם? אמרה ליה: לאו. אמר לה: לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו והקריבו על עולת מוקדה. התחילה בוכה ומיללת שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה" (ילק"ש, בראשית, פרק כ"ג, סימן קב). כלומר, שרה בכתה שלש בכיות: בכי של עצבות כקול התקיעה על חוסר האמון של אברהם בכוחה הרוחני, ובכי של עצבות כקול השברים על כך שאברהם מעל באמונה, ובכי של שמחה באורך שלש יבבות כשיעור התרועה, ומתוך כך "פרחה" נשמתה של שרה מתוך השמחה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה להקריב את בנה קרבן לה'.
לפיכך נאמר במדרש: "ויבא אברהם לספוד לשרה מהיכן בא?.. מהר המוריה, ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה ל'ויהיו חיי שרה" (מד"ר, בראשית פרשה נח), דהיינו, אברהם החל את הספדו על שרה "מהר המוריה" שבו יצחק מסר את נפשו למען קידוש ה' בזכות קבלתו את חינוכה של הרוחני של שרה, ואף מותה של שרה נגרם מצער אי שיתופה במצות העקדה. לפיכך אברהם הספיד את שרה במילים: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית, כ"ג, א'). כלומר, אברהם אמר בהספד כי שרה היתה "בת מאה כבת עשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת ז' ליופי", וסיים את הספדו שכל חייה היו "כלן שוין לטובה". בהספד זה אברהם לא בוש להודות כי טעה בהערכת תגובתה של שרה לעקדת יצחק, ובכך אברהם שיתף גם את שרה בנסיון עקדת יצחק וגרם לכך שהספדה יהיה בבחינת "יקרא דשכיבי הוא" (סנהדרין, מז.). לפיכך נאמר בגמ': "שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם" (סנהדרין, מו:), דהיינו, משום שמתוך הספדו של אברהם הוכחה צדקתה של שרה לרבים, וגם אברהם התכבד מהספדה של שרה בכך שהוא הוכיח לעולם כי הוא איש החסד והאמת וזכותו עומדת לעד, כמאמר הגמ': "יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא" (סוטה, ז:), וכן נאמר במדרש: "כבוד חכמים ינחלו' (משלי, ג', ל"ה) זה אברהם" (תנחומא, צו, סימן ט'). כלומר, כבודו הרוחני של אברהם התבטא בכנות הספדו את שרה, כמאמר הגמ': "דמייקר בה אברהם" (סנהדרין, מו:).
וכן מצאנו שלאחר מותה של שרה אברהם הודה כי כל כוחותיו הגשמיים והרוחניים נבע מחיותה של שרה, כמובא במדרש: "אשת חיל עטרת בעלה' (משלי, י"ב, ד') זה אברהם שהיה מקונן על שרה... התחיל אברהם לבכות עליה ולומר: (משלי, ל"א, י') 'אשת חיל מי ימצא בטח בה לב בעלה" (תנחומא, חיי שרה, סימן ד). "משל לחובל (ספן) גבור שהיה לו ספינה, כבש את המים ואת הרוחות, בא עליו פירטין (שודדי ים) ועמד (הספן) והרג כולן. לאחר זמן הגיע לפתח הליון (הנמל) ובא עליו רוח קשה ונשברה ספינתו, התחיל מבקש רחמים מבני אדם: בבקשה מכם, הצילו אותי!, אמרו לו: אתמול היית מכבש את המים והורג את הפירטין, ועכשיו אתה מבקש אחרים שיצילו אותך?!, אמר להם: כל זמן שהיתה ספינתי קיימת הייתי גבור ולא הוצרכתי שיסייעוני, ועכשיו מנשברה ספינתי נשבר כחי. כך אברהם גבור היה, וכשבא עליו פירטין ועמד והרג כולן שנאמר: 'ויחלק עליהם' וגו' (בראשית, י"ד, ט"ו), ומל עצמו ולישמעאל ולילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו ביום אחד, ראה גבורה שהיתה בידו שנאמר: 'בעצם היום הזה נמול' וגו' (בראשית, י"ז, כ"ו). אמרו לו (בני חת): אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב: 'ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ' (בראשית, י"ד, י"ט), ועכשיו עתה אומר 'גר ותושב אנכי עמכם' וגו' (בראשית, כ"ג, ד')?!, אמר להם: ומה אעשה שמתה אשתי, שנאמר: 'ואקברה מתי' וגו' (בראשית, כ"ג, ד'), מיד 'ואברהם זקן' (תנחומא, חיי שרה, א- שהלבין שער ראשו וזקנו)... כיון שמתה קפצה עליו זקנה והזקין, מיד 'נודע בשערים בעלה" וגו' (אגדת בראשית, פרק ל"ד). כלומר, לאחר מותה של שרה אברהם הודה ברבים כי כל כוחו נבע מחיותה של שרה, לפיכך נאמר בגמ': "שרה גופה ניחא לה" (סנהדרין, מו:).
מטעם זה כשאברהם הגיע לחברון לאחר שגופתה של שרה היתה מונחת לפחות שלשה ימים, ובשל כך עברו ימי הבכי, לכן אברהם הקדים את ההספד על שרה לבכי האישי על מותה, דהיינו, בכדי להדגיש בתחילה את ייחודיותה וצדיקותה של שרה לרבים, משום שע"י ההספד הצדיק מונצח לרבים ולאורך זמן, ולעומת זאת הבכי על הצדיק הוא אישי ובר חלוף, וכן "א"ר יוחנן: כל שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו" (סנהדרין, כב.). על כן מפאת העדר מספיד ראוי יותר, אברהם רצה בתחילה לזכות את הרבים דרך הספדתו את שרה, ע"מ שקהל משתתפי ההלויה יהרהרו ויפשפשו במעשיהם, ורק לאחר מכן אברהם נפנה לצערו האישי, כנאמר בגמ': "אין אשה מתה אלא לבעלה" (סנהדרין, כב:). נמצאנו למדים כי דברי הגמ': "שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת" (מועד קטן, כז:), מכוונים למותו של האדם הפשוט, אולם במותו של הצדיק אורכם של ימי האבל וההספד משתנים "לפי חכמתן", וכן הרמב"ם פסק (אבל, פי"ג, י): "אין בוכין על המת יתר משלשה ימים ואין מספידין יתר משבעה, במה דברים אמורים: בשאר העם אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן, ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום... וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש".
הטעם לכך הוא משום שהספדו של הצדיק מעורר את השומעים לחזרה בתשובה ולמעשים טובים, וע"י זה "הצדיקים קרוין חיים במיתתן" (מד"ר, קהלת, פר' ט), ואף אמר "חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין, ז:). כלומר, ההספד מועיל לחזרת החי בתשובה וגם מחיה את רוחניותו של המת, כמובא בגמ': "דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים?, אלא אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" (יבמות, צו:). לפיכך נאמר בגמ' כי הספדה של שרה היה בבחינת "שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם" (סנהדרין, מו:), דהיינו, כאשר שומעי ההספד יחזרו בתשובה וינהגו כשרה הצדקת אזי יש לשרה נחת רוח בעוה"ב, ובזכות זו מתכבד גם אברהם שהספידה. וכן נאמר במדרש: "יודע ה' ימי תמימים', זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן: כהדא עגלתא תמימה. 'ונחלתם לעולם תהיה' שנאמר: 'ויהיו חיי שרה', מה צורך לומר: 'שני חיי שרה' באחרונה? לומר לך: שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא" (מד"ר, בראשית, פרשה נח).
קבורת שרה:
התורה מתארת בהרחבה את השפעתה של שרה אמנו הן בחייה והן לאחר מותה, מתוך תאורי התורה עולה דמותה המגוונת של האם העבריה הראשונה אשר אף תהליך קבורתה קבע כללים ומורשת ייחודית לכלל זרעה. מטעם זה קבורתה של שרה היתה גם בבחינת גניזת תשמישי קדושה, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות תפילין, פ"י, ד): "תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וכן המטפחות... תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין". לפיכך גם גופה של שרה אשר שימש כנרתיק לנשמתה הקדושה נגנז במערת המכפלה, דהיינו, מקבורת שרה למדנו גם את ענין את קדושת הגוף לאחר המיתה, על כן נאמר: "ויקם שדה עפרון', תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י- כ"ג, י"ז), דהיינו, אף גופתה של שרה העלתה את שדה עפרון לקדושה עליונה. וכן מצאנו כי קבורת המת ביהדות היא ערך עליון המבטא את עומק האמונה בהשארות הנשמה ובעתיד בתחיית המתים, לפיכך גם קברות ישראל נפרדים מקברות העכו"ם כשם שבחייהם הם נפרדים, וכן מובא בגמ': "אין קוברין רשע אצל צדיק... אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל" (סנהדרין, מז.).
בנוסף לכך מצאנו שהגמ' למדה מענינים הקשורים בשרה מספר הלכות, כגון: שינוי השם מקרע גזר דינו של אדם, "דכתיב: 'שרי אשתך אל תקרא שמה שרי כי אם שרה שמה', וכתיב: 'וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן" (ר"ה, טז:), ועוד חז"ל למדו משרה גם את ענין צניעות האשה, שנאמר: "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל' להודיע ששרה אמנו צנועה היתה" (ב"מ, פז.), ועוד חז"ל למדו משרה אף את ענין אי הזלזול בקללה, כמובא בגמ': "אמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה: 'הנה הוא לך כסות עינים', ונתקיים בזרעה: 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו" (מגילה, טו.), ועוד חז"ל למדו משרה גם את ענין בקשת הרחמים על הזולת, כמובא בגמ': "רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה... מהכא: 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו', וכתיב: 'וה' פקד את שרה כאשר אמר', כאשר אמר אברהם אל אבימלך" (ב"ק, צא.), ועוד חז"ל למדו משרה אף את ענין מסירת הדין על הזולת, כמובא בגמ': "כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנאמר: 'ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך" (ר"ה, טז:), ועוד חז"ל למדו גם את דין קידושי אישה בכסף בגזרה שווה מקנית שדה עפרון, "קיחה קיחה משדה עפרון" (קידושין, ב.).
נמצאנו למדים כי שרה אמנו חיברה באישיותה בין יצירת גשמיות האומה הישראלית באמצעות הולדת יצחק וטיפוחו, לבין יצירת רוחניותה של האומה גם בטרם לידת יצחק ואף לאחר התגבשות בני ישראל לעם, משום שבמהלך קורות חייה ואף בתהליכי קבורתה, שרה אמנו חיברה בין ארץ ישראל ועם ישראל לבין תורת ה', לפיכך נאמר: "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון" (בראשית, כ"ג, ב'), דהיינו, אמנם שרה מתה בקרית ארבע, אך שרה היא החיבור הנצחי בין הגשמיות לבין הרוחניות של עם ישראל, כמתברר ממכלול מהלך חייה ומתהלכי קבורתה של שרה אמנו אשר הם חיברו בין תורת ישראל לעם ישראל ולארץ ישראל.
רכישת מערת המכפלה:
בעקבות מותה של שרה אמנו נעשה הקנין הראשון בארץ ישראל ע"י אברהם אבינו ע"ה. קנינה של מערת המכפלה בכסף מלא יצר מציאות חדשה שאין אומות העולם יכולות לטעון כנגדה לדורות עולם, וכן מובא במדרש: "א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר: גזולים הן בידכם, ואלו הן? מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף" (מד"ר, בראשית, פרשה עט). ועוד מובא במדרש: "זממה שדה ותקחהו', זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, שנאמר: 'ואחר כן קבר אברהם את שרה" (תנחומא, חיי שרה, סימן ד), דהיינו, לאחר מותה של שרה אברהם הוכיח לעולם את מסירות הנפש של שרה למען ירושת ארץ ישראל לדורות עולם. לפיכך מיד לאחר מותה של שרה אברהם הזדרז לקנות את מערת המכפלה מידיו של עפרון על אף המחיר המופרז, במערה זו אברהם קבר את שרה וגם הוא בעצמו נקבר שם וגם זכו בה כל זרעם לקנין דורות. כלומר, בקנין מערת המכפלה הגשים אברהם את צואתה של שרה, שנאמר: "ותאמר לאברהם... כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית, כ"א, י'), ונאמר: "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה" (בראשית, מ"ט, ל"א). על כן אף מותה של שרה היה בבחינת בשורה טובה לאברהם ולזרעו, משום שבזכותה החלה ההתממשות המעשית של הבטחת העקדה לעיני כל העולם, כפי שנאמר: "וירש זרעך את שער איביו" (בראשית, כ"ב, י"ז).
וכן מצאנו ששמה של שרה נקבע ע"י ה' כסמל לדורות לציון מעמדה הרם, כי "שרה" היא מלשון "שר ומושל", לפיכך נאמר: "ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית, י"ז, ט"ו). לצורך החלפת שמה הקב"ה בטל אות מן התורה, כמובא במדרש: "אמר לה (לתורה) הקב"ה: שלמה (המלך) ואלף כיוצא בו יהיו בטלין וקוצה ממך איני מבטל, ומנין שבטל אות מן התורה וחזר לתורה? שנאמר: 'שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה' (בראשית י"ז, ט"ו) והיכן חזר? (במדבר י"ג, ט"ז) 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (מד"ר, שמות, פרשה ו). כלומר, ה' יתברך חלק את האות "יו"ד" בין שרה שבזכותה נעשה הקנין הראשון בארץ ישראל, לבין יהושע בן נון המנחיל הראשון של ארץ ישראל, משום ששניהם גרמו להורשת הארץ למען עם ישראל לדורותיו.
לפיכך התורה תארה בהרחבה את קנין מערת המכפלה תוך כדי הדגשת מעשי החסד של אברהם בקנין המערה. כלומר, אברהם לא קנה את מערת המכפלה ולא חמד בה לפני ששרה מתה, למרות ידיעתו כי שם מקום קבורתו של האדם הראשון, אולם לאחר ששרה מתה אברהם שלח את בני חת כשלוחיו לעפרון ע"מ לקיים את צואת שרה, גם בכדי שלא שתעמוד להם טענת "דינא דבר מצרא" (ב"מ, קח:), וגם בכדי להעלות את חשיבותה של מערת המכפלה ע"י קבורת שרה הצדקת בתוכה. בנוסף לכך אברהם קנה את מערת המכפלה רק לאחר שהוא הבין כי עפרון חומד כסף ואינו חומד בקדושת שדהו, שנאמר: "ויען עפרון את אברהם לאמר לו. אדני שמעני ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה הוא ואת מתך קבר. וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (בראשית, כ"ג, י"ד-ט"ז). הרש"י פרש: "ביני ובינך' בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום", דהיינו, עפרון אמר לאברהם: שנינו אוהבים, אני אוהב כסף ואתה אוהב מצוות לפיכך ארבע מאות שקל כסף לא חשוב בעינינו לכלום. לפיכך אברהם גאל את מערת המכפלה מידי עפרון בכסף מלא, ואף העלה את קדושת המערה באמצעות קבורת שרה בתוכו. כלומר שרה זכתה לכך שמותה יעלה את קדושת מערת המכפלה לקדושתה הראויה לה מקדמא דנא.
יתרה מזאת, רכישת מערת המכפלה מלמדת שאברהם לא המתין לקבלת שכר מידי בעקבות מעשיו בכלל, ואף לא בגין מעשה העקדה האמור בסמוך בפרט, אלא אברהם הפנים את רצון האל לפיו: דינה של ההבטחה על ירושת הארץ להעשות בשלבים ולאורך זמן, וכן מובא בגמ': "אמרתי לאברהם: 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי" (סנהדרין, קיא.). לפיכך רכישת מערת המכפלה לא נחשבת לאחד מעשרת הנסיונות, כמובא במדרש: "ויקרא מלאך ה' שנית ויאמר בי נשבעתי', מה צורך לשבועה זו?, אמר לו: השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה, ולא את יצחק בני... רבי חמא ב"ר חנינא, אמר לו: השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה. משל למלך שהיה נשוי למטרונה, ילדה ממנו בן ראשון וגרשה, שני וגרשה, שלישי וגרשה, וכיון שילדה ממנו בן עשירי נתכנסו כולם ואמרו לו: השבע לנו שאין אתה מגרש את אמנו מעתה. כך כיון שנתנסה אברהם אבינו נסיון עשירי, אמר לו: השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה. א"ר חנין: 'כי יען אשר עשית את הדבר הזה' נסיון עשירי הוא, ואתה אומר: 'כי יען אשר עשית הדבר הזה'?, אלא זה נסיון האחרון שהוא שקול כנגד הכל, שאילולי לא קבלו עליו אבד את הכל (כל מה שעשה)" (מד"ר, בראשית, פרשה נ').
כלומר, למרות שלכאורה ניתן לראות את ענין רכישת מערת המכפלה כנסיון נוסף של אברהם, במיוחד לנוכח העובדה שה' נשבע לאברהם לאחר העקדה: "וירש זרעך את שער איביו" (בראשית, כ"ב, י"ז), בכל זאת רכישת מערת המכפלה לא נחשבת לאחד מעשרת הנסיונות, משום שבהבטחה זו ה' לא הבטיח לאברהם את ירושתה מיידית של כל ארץ ישראל, אלא ה' הבטיח בהבטחה זו את הגאולה העתידית לזרעו של אברהם. וכן כתב הרמב"ן: "יען אשר עשית את הדבר הזה', גם מתחילה הבטיחו כי ירבה את זרעו 'ככוכבי השמים' ו'כעפר הארץ' (בראשית, כ"ב- י"ז, י"ג,-ט"ז), אבל עתה הוסיף לו: 'יען אשר עשית' המעשה הגדול הזה, שנשבע בשמו הגדול ושיירש זרעו 'את שער אויביו'. והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו", וכן נאמר: "ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (דברים, ז', כ"ב). כלומר, הבטחת ה' לאחר העקדה היתה לזרעו של אברהם לדורות עולם, לפיכך הבטחה זו מגמדת את ארבע מאות שקל הכסף שעלתה מערת המכפלה לאברהם אשר אף הם שולמו מתוך העושר הרב שה' העניק לאברהם בחייו.
ייחודיותה של שרה:
ייחודיותה של שרה אמנו נובע מן העובדה ששרה אמנו היא אם האומה הישראלית בלבד, בכך ניכר יתרונה אף על פני אברהם אבינו אשר יצאו ממנו ישמעאל ובני קטורה. לפיכך התורה מכנה את אברהם כאב "המון גוים" (בראשית, י"ז, ה'), ואילו את שרה אמנו הנביא מכנה כמחוללת האומה הישראלית, שנאמר: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (ישעיה, נ"א, ב'), ומובא בגמ': "ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו" (ברכות, יג.). וכן "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" (רש"י-בראשית, כ"א, י"ב), ועוד "אמר רבי יצחק: 'יסכה' זו שרה, ולמה נקרא שמה 'יסכה'? שסוכה ברוח הקדש, והיינו דכתיב: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (מגילה, יד.). לפיכך שרה זכתה שיכתבו בתורה: את מנין שנותיה בפירוט, ואת הספדה, ואת המשא ומתן לקנית מקום קבורתה, ואת קבורתה, וכו', וזאת בנגוד ליתר האמהות אשר לא זכו לפרסום מכלול דברים אלה בתורה, משום ששרה אמנו היתה אם האומה הישראלית אשר ביטאה באישיותה הרב גוונית גם את צדיקותן, חוסנן, נחישותן, וצניעותן של כלל הצדיקות של עם ישראל בכל אורך הדורות. כתוצאה מאישיותן זו של נשות ישראל עם ישראל שרד את כל תלאות הדורות והתעלה מעל לכל העמים, כשאישיותה של שרה אמנו משמשת להן כלפיד המאיר לדורות עולם. לפיכך התאור המפורט של מהלך חייה ומותה של שרה אמנו הוא בבחינת הפרט שהוא מעיד על כלל הצדיקות של עם ישראל לכל אורך הדורות, כשם שכתב הרש"י: "כלן שוין לטובה".
על כן גם הפרשה נקראה בשם "חיי שרה", למרות שהפרשה מספרת למעשה על מותה וקבורתה של שרה, אולם משום שהצדיקים אפילו "במיתתן קרויין חיים" (ירושלמי, ברכות, טו:), ואף אמר "חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין, ז:), לפיכך הפרשה נקרא בשם חיי שרה. וכן מצאנו שאף מותה של שרה משפיע על זרעו של אברהם עד היום הזה, משום שעקב מותה של שרה אברהם אע"ה זכה ליסד בעבור עם ישראל את חשיבות ההספד, והקבורה, וכו'. וכן מובא בגמ': "רבי מאיר אומר: מאי דכתיב: 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו', מאי 'והחי יתן אל לבו'? דברים של מיתה: דספד יספדוניה, דקבר יקברוניה, דידל דלוניה (מגביהין בהספד למי שמגביה קולו להספד אחרים-רש"י), דלואי ילווניה, דטען יטענוניה" (כתובות, עב.). כלומר, מותה של שרה גרם גם תועלת עקיפה לאברהם, משום שכל אשר אברהם עשה למען קבורת שרה למדו בניו לעשות לו, שנאמר: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרן בן צחר החתי אשר על פני ממרא" (בראשית, כ"ה, ט'), ומובא במדרש: "בא ללמדך: שכל מי שגמל חסד לשרה זכה לגמול חסד לאברהם. א"ר שמואל בר נחמן: שם ועבר היו מהלכין לפני מטתו" (מד"ר, בראשית, פרשה סב).
נחמתו של יצחק:
התורה מציינת שרק שאברהם בא לספוד ולבכות לשרה במותה, שנאמר: ''ותמת שרה... ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה'' (בראשית, כ"ג, ב'). על כך ניתן לשאול: מדוע התורה אינה מספרת כאן היכן היה יצחק?, ומה היתה תגובת יצחק על מותה של אמו האהובה?. נלענ"ד להשיב שהתעלמות התורה מתגובתו המיידית של יצחק נועדה ללמד כי קיימות מספר תגובות להתאבל על מותו של בן משפחה וכלן כשרות, ובלבד שהאבל "יצדיק עליו את הדין בכל מה שארע לו הן לטוב והן מוטב" (המאירי, ע"ז, יח.). לפיכך התורה מלמדת כי תגובתו של אברהם על מותה של אשתו האהובה באה לידי ביטוי חיצוני בצורה של הספד ובכי, משום שכדברי הגמ': "א"ר יוחנן: כל שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו" (סנהדרין, כב.), "ואין אשה מתה אלא לבעלה" (סנהדרין, כב:). לעומת זאת תגובתו הראשונה של יצחק על מותה של אמו האהובה באה לידי ביטוי פנימי, בצורה של שתיקת יתום אשר אבד את אהבתה הטבעית של אם לבנה, משום שכל אדם זוכה רק באהבה אחת של אם לבנה, לפיכך "רבי יוסי אמר: שלש שנים עשה יצחק אבל על אמו". תגובתו השניה של יצחק היתה לאחר שלש שנים כאשר יצחק הפנים את אובדנה של אמו והישיר את מבטו לעתידו, שנאמר: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית, כ"ד, ס"ז). וכן מובא במדרש: "וינחם יצחק אחרי אמו', רבי יוסי אמר: שלש שנים עשה יצחק אבל על אמו, ולאחר שלש שנים לקח את רבקה ושכח אבל אמו. מכאן אתה למד: עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר אשתו" (ילק"ש, בראשית, פכ"ד, סימן קט), לפיכך יצחק לא התנחם על מות אמו עד שנשא את רבקה והתנחם בה.
לפיכך בפרשת חיי שרה התורה מתארת בהרחבה את התערבותה של ההשגחה העליונה במציאת כלתו של יצחק ובדמיונה של רבקה לשרה אמנו, על כן התורה כפלה את סיפורו של אליעזר ואף ציינה את תגובת לבן ובתואל שאמרו: "מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" (בראשית, כ"ד, נ'). וכן מובא בגמ': "שברא הקב"ה רפואה למכה... אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה, יג:), וכן נאמר במדרש: "עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה בתחלה" (מד"ר, בראשית, פרשה נח), ונאמר בגמ': "אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". לפיכך התורה מציינת שרבקה נולדה מיד לאחר ששרה מתה, שנאמר: "ובתואל ילד את רבקה" (בראשית, כ"ב, כ"ג), "וסמיך ליה מיד 'ותמת שרה', ופירושו: שכבר מתה שרה בעקדה. ודרשו רז"ל: כי יצחק בן ל"ז שנה היה בזמן העקדה, וכששמעה שרה בעקדה פרחה נשמתה ומתה. והכתוב מעיד: 'ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה' אם כן בת שלש שנים היתה כשלקחה. ומעתה יבא הכתוב על נכון שהזכיר 'ויביאה' בכינוי, ויאמר הכתוב: 'ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה'. כי יצחק הביאה האהלה שרה אמו כשלקח את רבקה, ועל כן אמר 'ויביאה' כי התעורר האהבה הקדמונית. והבן היטב כי לזה רמזו רז"ל במדרש (ב"ר) שם שאמרו: 'שרה אמו', והרי היא שרה אמו?, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה שרה פסקו, ומשבאת רבקה חזרו" (רבינו בחיי, בראשית, כ"ד, ס"ז). כלומר, ההשגחה האלהית גרמה לכך שנישואי יצחק לרבקה גם פירסמו את צדיקותה של שרה, ואף החזירו לחיי יצחק את דמותה החסרה של שרה אמו אשר הקפידה לשמור על שלש המצוות שהנשים מצוות בהם. כלומר, שרה ורבקה קיבלו את שכרן גם בעוה"ז: "כנגד חלה ברכה מצוייה, כנגד הדלקה נר דלוק, וענן קשור הוא ענן השכינה, וזהו לכבוד קדושת טהרה שהיתה זהירה בנדתה לטהר עצמה, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש" (שפתי חכמים, פכ"ד, אות מ'). וכן מצאנו שבעקבות שלמותה של רבקה נשלמה גם נחמתו של אברהם, שנאמר: "ויביאה יצחק האהלה' וכתיב בתריה: 'ויוסף אברהם ויקח אשה" (ב"ק, צב:).
מקום מגורי אברהם ושרה:
בפרשת חיי שרה התורה מציינת כי מותה של שרה היה בקרית ארבע, שנאמר: "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען" (בראשית, כ"ג, ב'), גם הרש"י פירש: "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה... פרחה נשמתה ממנה ומתה" (רש"י-בראשית, כ"ג, ב'). כלומר, מפירושו של הרש"י נובע ששרה התגוררה ומתה בקרית ארבע. אך מאידך גיסא לאחר עקדת יצחק נאמר: "וישב אברהם בבאר שבע" (בראשית, כ"ב, י"ט), אם כן נשאלת השאלה: מדוע לאחר העקידה נאמר: 'וישב אברהם בבאר שבע' הלא שרה התגוררה בקרית ארבע?
נלענ"ד השיב על השאלה כך: בית מגוריהם של אברהם ושרה בתקופת העקידה וביום מותה של שרה (בשנת קל"ז לחיי אברהם) היה בקרית ארבע, אך אוהליו של אברהם היו פרושים מחברון עד באר שבע. לפיכך כשאברהם חזר מן העקדה בהר המוריה הוא הלך תחילה לבאר שבע, למקום מושבם של אוהליו אשר הם היו מקום המועד לריב בין עבדי אברהם לעבדי אבימלך, וזאת בטרם שאברהם ישוב לביתו אשר בקרית ארבע משום שאברהם לא ידע ששרה מתה כבר בזמן העקדה. לפיכך כתב הרש"י: "וישב אברהם בבאר שבע' - לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב י"ב שנה לפני עקידתו של יצחק" (רש"י- בראשית, כ"ב, י"ט), וכן פירש הרש"י: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה" (מהיכן בא?) - "מבאר שבע" (רש"י- בראשית, כ"ג, ב'). וכן מובא בגמ': "משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה"?, דהיינו, משאלת הגמ' עולה כי אנשי בית אברהם השהו את קבורת גופתה של שרה "עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק" (רש"י -סנהדרין, מו:).
וכן מצאנו שכתיבת התורה את מקום מגורי אברהם בארץ ישראל ובארץ פלשתים אינם סותרים זה את זה, כפי שהדבר עולה מפירושי הרש"י ומפורט להלן על פי גילו של אברהם:
מגיל ע"ה עד צ"ט - אברהם אע"ה התגורר כ"ה שנים באלני ממרא, כפי שנאמר: "ויאהל אברם ויבא וישב אברם באלני ממרא אשר בחברון" (בראשית, י"ג, י"ח), דהיינו, הכתוב דייק לומר שאברהם עשה שתי פעולות: "ויאהל", "וישב". ע"מ ללמדנו שנטיעת אוהלים לרועיו ולמקנהו היא ענין לחוד והתישבות בבית מגוריו הוא ענין לחוד, וכן פירש הרש"י: "ויאהל" - "נטע אהלים לרועיו ולמקנהו" (רש"י- בראשית, י"ח, י" ב). כלומר, לאחר ההפרדות מלוט אברם נטע את אוהלי רועיו מבאר שבע עד חברון ואת בית מגוריו אברהם קבע בחברון, וכן כתב הרש"י: "אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון" (רש"י-בראשית, י"ט, י"ז). הסיבות לפרישה הנרחבת של אוהלי אברהם היו: גם קנית חזקה על שטחי ארץ ישראל אשר הובטחה לו ולזרעו, ואף הרחבת האפשרויות לקיום מצות הכנסת אורחים, וגם הגדלת הפצת ייחודו של האל, ובנוסף לכך ההתרחבות יצרה מקום נרחב למרעה בהמותיו של אברהם, ולשליטה על מקורות המים, ואף אפשרה לאברהם להיות בקירבת מקום ללוט, כפי שפירש הרש"י: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר" (רש"י- בראשית, י"ג, ט'). לפיכך הרש"י כתב שאברהם עבר מחברון לארץ פלשתים מיד כשנהפכה סדום "מפני הבושה של לוט" (רש"י- בראשית, כ"א, ל"ד).
מגיל צ"ט עד קכ"ה - אברהם אע"ה התגורר כ"ו שנים בארץ פלישתים (גרר המקראית נמצאת בין עזה לרפיח), כפי שנאמר: "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים", והרש"י פירש: "מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה וכאן כ"ו" (רש"י- בראשית, כ"א, ל"ד). כלומר, אוהליו של אברהם נפרשו גם מארץ פלישתים עד לבאר שבע, וכן נאמר: "על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם... ויטע אשל בבאר שבע... ויגר בארץ פלשתים ימים רבים" (בראשית כ"א, ל"א-ל"ד). וכן מצאנו שבאר שבע היתה מקור מים מרכזי לרועים בדרום ארץ ישראל, לפיכך בבאר שבע התקיים ריב תמידי על בארות המים בין רועי אברהם ויצחק לרועי הפלשתים. מטעם זה נטע אברהם "אשל בבאר שבע", דהיינו, "פונדק לאכסניא ובו כל מני פירות" (רש"י- בראשית, כ"א, ל"ג), הן על מנת לקיים בהרחבה את מצות הכנסת אורחים להולכי המדבר והן בכדי להוכיח לעולם את בעלותו של אברהם על המקום ועל מקורות המים שבו, וזאת למרות שבאר שבע לא שימשה מעולם כמקום מגורי אברהם ושרה, אלא אברהם התגורר בקרית ארבע ע"ד שנים לסרוגין, ובארץ פלשתים אברהם התגורר כ"ו שנים רצופות. וכן מצאנו שיצחק חזר וקרא לעיר באר שבע, שנאמר: "ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כ"ו, ל"ג), דהיינו, גם יצחק קרא למקום אוהליו בשם באר שבע, על מנת לבסס ולהוכיח את בעלותו על המקום.
מגיל קכ"ו עד קע"ה - אברהם אע"ה התגורר עד ליום מותו מ"ט שנים בחברון, כפי שפירש הרש"י: "מיד יצא משם וחזר לחברון ואותה שנה קדמה לפני עקידת יצחק י"ב שנה כך שנויה בסדר עולם" (רש"י- בראשית, כ"א, ל"ד).
נמצאנו למדים מכתיבת התורה את מקומות מגורי אברהם בארץ ישראל ובארץ פלשתים כי בית מגוריהם של אברהם ושרה בתקופת העקידה וביום מותה של שרה (בשנת קל"ז לחיי אברהם) היה "בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען" (בראשית, כ"ג, ב').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי התורה תארה בהרחבה את מהלך חייה ומותה של שרה אמנו, משום שאישיותה הרב גוונית משמשת כלפיד המאיר גם את צדיקותן, חוסנן, נחישותן, וצניעותן של כלל הצדיקות של עם ישראל לכל אורך הדורות. כתוצאה מאישיותן זו של נשות ישראל עם ישראל שרד את כל תלאות הדורות והתעלה מעל לכל העמים, דהיינו, תאור מהלך חייה ומותה של שרה אמנו הוא בבחינת הפרט שהוא מעיד על כלל הצדיקות של עם ישראל לכל אורך הדורות כשם שכתב הרש"י: "כלן שוין לטובה", וכן מצאנו שכל הנשים הצדקניות מתו לפני בעליהן בכדי שבכלי "שנשתמש בו קודש" (ב"מ, פד:) לא ישתמש בו חול. בנוסף לכך שרה אם האומה הישראלית הנציחה בהתנהגותה כללים ומורשת ייחודית לכלל זרעה, לפיכך הגמ' למדה מתאורי התורה את מהלך חייה ומותה של שרה מספר הלכות אשר נחקקו ביהדות לדורות עולם, כגון: שינוי השם, צניעות האשה, שמירת הלשון, בקשת רחמים, קידושי אשה, ירושת הארץ, קבלת הטוב והרע בברכה, גילוי הכלל הגדול לפיו רק על המקיים את המצוה בפועל ה' מגן מכל רע, וכו'. כלומר, שרה אמנו חיברה באישיותה בין יצירת גשמיות האומה הישראלית לבין יצירת רוחניותה של האומה, גם בטרם לידת יצחק ואף לאחר התגבשות עם ישראל לעם, ובכך הפכו חיי שרה אשת אברהם לחיי יצירת יסודות האומה העברית. לפיכך אף ממותה של אם האומה הישראלית, עם ישראל למד את ענין את קדושתו של הגוף היהודי אף לאחר המיתה, ומקבורת שרה עם ישראל למד כי קבורת המת ביהדות היא ערך עליון המבטא את עומק האמונה בהשארות הנשמה ובעתיד תחיית המתים. לפיכך שמה של שרה נקשר בעבותות אף לגאולה העתידית, שנאמר: "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה, נ"א, א'-ג').
יה"ר שזכותה של שרה אמנו תעמוד לנו לצדקנו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם. והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני ה'" (יחזקאל, ט"ז, ס', ס"ב).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: אשר תקראו, מצמרת הארז, ואשר על המשכן
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב