מאמר זה יעסוק במספר היבטים הקשורים לתהליך ההתבגרות:
ההיבט הביולוגי. היבט זה כשלעצמו פחות חשוב, אלא אם נדע ליצוק בו תכנים משמעותיים.
גרשו מרקס התבטא בלגלוג ביחס להתלהבות עיתונאית מאריכות ימים מופלגת., וטען כי כל מה שאתה זקוק על מנת להגיע לגיל 100 is just to live long enough (כל מה שאתה זקוק על מנת להגיע לגיל מאה הוא לחיות מספיק שנים).
ההיבט חברתי. ביהדות בת/בר המצווה מסמלים את המעבר מילדות לבגרות. מעבר זה מאופיין בקבלת אחריות הבאה לידי ביטוי בחובה לקיים את מצוות הדת. המתבגר הופך להיות חלק לא רק של משפחתו אלא גם של הקהילה. מבחינה זו ההתבגרות היא תוצר חברתי ולא רק ביולוגי.
התבגרות כפויה. יכולה להיות גם התבגרות שנובעת מאירוע קשה שכופה על הילד הבנה אחרת של המציאות ומלווה לעיתים גם התנהגות שונה. בפוסט הקודם שפרסמתי לגבי ספרו של אלבר כהן "הו אחי בני התמותה" מתאר הסופר חוויה קשה אותה עבר כילד בן עשר, לפני גיל הבגרות הרשמי ביהדות, היא חווית האנטישמיות.
ניל פוסטמן, בספרו "אובדן הילדות מצביע על מספר הבדלים בין ילדות לבגרות:
• בגרות הבאה לידי ביטוי בידע שהילד רוכש. בילדות יש מסתורין וסודות שהבגרות פותרת אותה במידה מסוימת. "הבגרות היא בהגדרתה מסתורין שמצאו את פתרונם וסודות שהתגלו" (עמ'78). אני מסכים עם פוסטמן שבבגרותנו אנו מבינים דברים שלא הבנו קודם לכן. עם זאת, כל ידע פותר שאלות מסוימות אך מעלה שאלות חדשות. בהקשר לכך היכולת לשמור על מידה של פליאה ומסתורין כלפי הייקום היא מידה חשובה להמשך ההתפתחות האישית של כל בן אנוש. אלברט איינשטיין התבטא באחת מהראיונות כי הוא חב את התגליות שלו לעובדה שהוא התבגר לאט, מה שאפשר לו לשאול בגיל מבוגר את השאלות אותם ילדים נוהגים לשאול.
• הבחנה בין ידע שמתאים לילד לכזה שמתאים למבוגר. המבוגר יודע עובדות שאינן נחשבות מתאימות לידיעתם של הילדים. "סודות הקשורים ליחסים מיניים, אך גם לכסף, לאלימות, למחלות, למוות, וליחסים החברתיים" (עמ' 50). מידע זה ייחשף בפני הילד בהדרגה עם תהליך ההתבגרות.
אשר לידע- ניל פוסטמן עומד על ההבדל בין ילדות לבגרות בהקשר של קריאה וכתיבה אותה מייצגת המצאת הדפוס בניגוד לתרבות ויזואלית אותה מייצגת הטלויזיה. קריאה היא תהליך שדורש חשיבה ביקורתית, חשיבה לוגית ויכולת ניתוח. כתוצאה מכך תהליך ההתבגרות הוא הדרגתי וניתן להמשילו כמעבר מטקסטים פשוטים למורכבים, ובכך הוא מגן על הילדות. "בעולם של קריאה וכתיבה חייבים הילדים להפוך למבוגרים. אולם בעולם ללא ידיעת קריאה וכתיבה, אין צורך להבדיל בחדות בין הילד והמבוגר, כי קיימים בו רק סודות מעטים "(עמ' 23). הילדות, לכן, מתבססת על אי ידיעה (או ידיעה חלקית) של קריאה וכתיבה. כותב פוסטמן "למן המצאת הדפוס ואילך הפכה הבגרות לעניין שצריך להגיע אליו. היא נהייתה להישג סמלי, לא ביולוגי. למן המצאת הדפוס ואילך היה על הצעירים להפוך למבוגרים, והיה עליהם לעשות זאת בעזרת הקריאה, בעזרת הכניסה לעולם הטיפוגרפיה. וכדי להשיג זאת היה צריך לחנכם. לפיכך המציאה התרבות האירופית מחדש את בתי הספר, ובעשותה כך עשתה את הילדות לדבר בלתי נמנע" (עמ' 40). כמו כן, המשפחה הפכה לגורם מחנך שמספק חינוך משלים בבית.
תפיסת הילד עצבה לכן את תפיסת הבוגר, לפיה הבוגר יודע דברים שהילד לא יודע ומתפקידו להנחיל ידע זה לילד. זוהי תפיסה פרוטסטנטית של ילד שעיצובו לא הושלם ויש להשלימו באמצעות חינוך, הקניית משמעת עצמית ובושה. במאמר מוסגר, השקפה זו מנוגדת להשקפה הרומנטית שמיצגה הוא רוסו לפיה הילד ניחן בהבנה בסקרנות ובספונטניות. הלימוד, החינוך והמשמעת העצמית ממיתים תכונות אלה. לפיכך לא הילד הוא בלתי מעוצב אלא המבוגר עיצובו פגום.
התכונות של הבוגר הוגדרו אף הם על ידי המצאת הדפוס. הבוגר מייצג את סוג האינטלקט שאנו מצפים למצוא אצל קורא טוב. הבוגר מתאפיין בתכונת האינדיבידואליות, ביכולת להבין סמלים, בחשיבה מופשטת וביקורתית וביכולת לדחוק סיפוקים.
עד המאה ה-18 רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב, הידע היה תורה שבע"פ. כיון שרכישת השפה מסתיימת בערך עד גיל שבע הילדות אף היא הסתיימה בערך באותה תקופה.
לפי פוסטמן התקשורת האלקטרונית שנתה את סוג המידע ואופיו ובכך השפיעה על מושג הילדות ועל מושג הבגרות בהתאם. בתקשורת האלקטרונית המידע הפך להיות לא מזוהה , מקוטע, על כל נושא ביקום, ללא שום הקשר או רצף הגיוני. המידע שייצג את הבגרות שינה לכן את איכותו, את היקפו ואת השליטה של בית הספר או של המשפחה לגביו. בעידן האינטרנט, שאינו נדון בספר והתפתח שנים לאחר כתיבת הספר, המגמה של חוסר היכולת של המבוגרים לשלוט על המידע אליו נחשפים הילדים התעצמה.
כמו כן המידע, בעיקר זה המובע בטלוויזיה הוא מידע ויזואלי, רגשי, שמייצג דימויים, זאת בניגוד למידע טקסטואלי שהוא רציונלי, ביקורתי, דורש חשיבה לוגית וניתן להפרכה. כתוצאה מכך הטלוויזיה מעניקה לנו דימוי של הפוליטיקאי ולא הבנה לגבי דעותיו והאופן בו הן מנומקות. הטלוויזיה דוחסת הרבה סיפורים, לא קשורים (ללא רציפות) ולכן היא מקשה לחשוב על המשמעויות וההקשרים של הנושאים המוצגים בה. "כשמציעים לאדם ערבוביה שכזו, מה עליו לחשוב על העולם? כיצד עליו למוד את חשיבותם של האירועים? אילו עקרונות של התנהגות אנושית מוצגים לפניו, ועל פי איזו מערכת מוסרית עליו להעריכם?" (עמ' 91).
עברנו מהשכל לרגש. זה שינה את תפישת הילדות כיון שבעולם חזותי של דימויים למבוגר אין שום יתרון יחסי לעומת הילד. לראיה הילדים ומבוגרים יכולים לצפות באותן תוכניות טלויזיה. הצפייה בטלויזיה "לא רק שאינה מחייבת כל מיומנות אלא גם אינה מפתחת כל מיומנות" (עמ' 71).
מסכם פוסטמן "הטלוויזיה מבטלת את הקו החוצה בין הילדות לבגרות בשלושה אופנים, הקשורים כולם לכך שהגישה אליה שווה לכל נפש: ראשית, אין צורך בכל לימוד כדי להבין את המוצג בה; שנית, היא אינה מעמידה תביעות מורכבות לחשיבה או להתנהגות; ושלישית, אין היא מפרידה את קהלה לסוגים" (עמ' 72). בהמשך אומר פוסטמן כי התקשורת האלקטרונית אינה מאפשרת לשמור סודות. "וללא סודות לא יכול, כמובן, להתקיים דבר כמו הילדות" (עמ'72). כתוצאה מכך אנו נותרים עם ילדים שמקבלים חדשות ממקור לא מוגדר, על שאלות שהם לא שאלו ובכך יש טשטוש של מושג הילדות.
אם כן האם יש פתרונות למצב הזה. כנראה שכן, אם כי הם אינם פשוטים ליישום.
בין הפתרונות שפוסטמן מעלה נכללות הגבלת החשיפה של הילדים לכלי התקשורת, זוהי משימה קשה אם לא בלתי אפשרית. בנוסף מציע פוסטמן לצייד את הילדים בכלים ביקורתיים לגבי הנושאים והערכים המועלים בכלי התקשורת. הבנת המדיום והבנת המניפולציות הרגשיות אותם אנו חווים באמצעותו יסייעו לנו להתמודד עם ההשפעות השליליות שלו.
